השתיקות שבין התווים - כללי - הארץ

השתיקות שבין התווים

ג'ניס גאלווי, מחברת הספר "קלרה", רואה בקלרה שומאן - הפסנתרנית המחוננת, רעייתו של רוברט שומאן ואם שמונת ילדיו - מופת להצלחה בשילוב חיי המשפחה והשאיפות המקצועיות האישיות

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

רוברט שומאן, בשבוע ה-11 לנישואים, 1840: "שבוע שקט חלף בהלחנה ובהרבה אהבה ונשיקות. רעייתי היא התגלמות האהבה, החביבות והענווה... לעתים תכופות כל כך עליה לקנות את אהבתי בשתיקה. אך כאלה הם נישואי האמנים! אם יש ביניהם רגשי אהבה, די בכך".

למה לכתוב רומן על דמות אמיתית? ועוד דמות שלא אמרה הרבה? קלרה ולק שומאן, הפסנתרנית המעולה מהמאה ה-19, לא היתה דברנית גדולה, ואיש גם לא ציפה ממנה שתדבר. היא נולדה בלייפציג, ב-1819. אביה, פרידריך ולק, היה מורה לפסנתר, ועוד לפני שנולדה כבר בחר לקלרה את הדרך שבה תלך: בתו, כך החליט, תהיה עילוי. היא תפצה אותו על מות בנו הבכור, ועל הדרך המפרכת שעשה הוא עצמו, כבן למשפחה שלא התייחסה בהבנה לבחירה במוסיקה כעיסוק.

וכך היה. הילדה אמנם לא דיברה עד גיל ארבע - לא ברור למה - אך שאר הנתונים עמדו לזכותה: אב עם נחישות של ברזל, מופת של כוח אמהי (אמה, מריאנה טרומליץ, פסנתרנית מקצועית, היתה אמיצה דיה לעזוב את בעלה), והצליל: צליל אין-סופי, לא מילולי.

בקשר לילדותה אמרה קלרה ש"שפר עליה גורלה": בתקופה שבה לימדו את רוב הנערות בנות גילה כיצד להיות סחורה נחשקת בשוק השידוכים, קיבלה היא את המורה הטוב ביותר לנגינה שאביה יכול היה להשיג. היא למדה תיאוריה, קומפוזיציה, הרמוניה, תזמור ושפות (רק שפות שעשויות להועיל לה בסיבובי הופעות: לא לטינית ויוונית משמימות). אביה גם התחיל לכתוב בשבילה יומן, הכתוב בקולה, ושם כתב בכתב ידו: "לעולם לא אוכל לגמול לאבי על כל מה שעשה בשבילי".

קלרה שומאן - הפסנתרנית המחוננת שקצרה ביקורות משתפכות בפראג, וינה, דרזדן וברלין, המבצעת הבשלה שלא נפלה מרובינשטיין וליסט, הרעיה של רוברט שומאן ואם שמונת ילדיו, חברתו הטובה של יוהנס ברהמס - לא שכחה מעולם את החינוך לשתיקה ולחובה שקיבלה בילדותה.

אביה מתח ביקורת אכזרית על הבעל שבחרה לה, וניסה להרוס את המוניטין המקצועיים שלה ובלבד שלא תחמוק משליטתו; בעלה שתה לשוכרה, סבל ממחלת נפש ונע בין דיכאון עמוק להתקפי מאניה (שבהם בגד בה); ידידים קרובים שלה מתו צעירים, וגופה נהרס בשרשרת הריונות מתישים. כל אותה עת היא שתקה, כמצופה ממנה.

היו כמובן מכתבים, יומנים - קילומטרים של ניירות. קלרה כתבה בסיבובי ההופעות הממושכים שאליהם יצאה כמפרנסת עיקרית של משפחתה. היא כתבה לבעלה ולילדיה, למנהלת משק הבית ששמרה על המשפחה בהיעדרה, לחברים, לאנשים נערצים עליה ולמעריציה שלה.

היא גם תיעדה חוזים, תוכניות לקונצרטים, זמני חזרות, לוחות זמנים של סיורי הופעות, הכינה רשימות חפצים שעליה לארוז למסעות וכתבה את דעתה (השלילית) על מכלול היצירה של ואגנר.

הרבה דיו השאירה קלרה אחריה, אך בעצם השאירה מעט מאוד. אפילו כשקוראים את מלותיה הכתובות, אי אפשר שלא להבחין בשתיקות שבין השורות; דומה שהן הולכות ומתרחבות עם כל שנה שחולפת, עם כל משבר בבית. בארבע שנות הנישואים הראשונות כתבו היא ובעלה יומן משותף. כאשר מגלים את ה"תיקונים" של בעלה לקטעים שכתבה ביומן, כאשר מבחינים בעליצותה הנחרצת כשהיא משבחת את עבודתו בתקופות שבהן היה חולה וחסר ביטחון; כאשר מגלים כמה רווח לה כשגילתה שחשד להריון היה חשד שווא - לא קשה להבין מדוע.

היתה לה קריירה שצריך לקדם אותה, אצבעות שיש לשמור על זריזותן, אבל היתה גם משפחה שתבעה ממנה תשומת לב ואהבה - תביעה שהיא נענתה לה ברצון. בוודאי, תחילה הכרתי את הסיפורים המוכרים על קלרה: הקריירה הזוהרת, הסיפור המרתק והמשעשע על אביה המטורף ובעלה הרדוף, על רקע התפתחות דמותו של הפסנתרן כגיבור תרבות במאה ה-19, שידעה כוכבים זוהרים כמו ליסט ושופן, ואגנר וברהמס. אבל ככל שהרביתי לקרוא על קלרה, ככל שהאזנתי למוסיקה שהלחינה מדי פעם, כך התחוור לי ש"הסיפורים הגדולים" אינם אלא המופע הצדדי. מופע מפואר וצבעוני - אבל צדדי; לא הוא הדופק שפעם בלב החיים הללו.

אל מול הכבוד העצמי שלה, תחושת החובה והדאגה השקטה של קלרה, נראות השאיפות של אביה - הניצחונות האמנותיים, התהילה והערצת ההמונים - כהתעסקות גברית בשאלות כמו מי הכי חזק, מי מנצח. כך פועלת ההיסטוריה נגד ההישגים של רובנו, ובמיוחד נגד ההישגים האמיתיים והעדיפויות האמיתיות של נשים.

לנשים בעלות משפחה יש סדר עדיפויות שונה, למרות הידיעה שהישגיהן יעמדו למשפט מחמיר כאילו היו גברים. וכשכתבתי על קלרה, לא כתבתי רק עליה; כתבתי על תהליך היצירתיות מנקודת מבט אחרת - נקודת המבט של האשה היוצרת. התברר לי שהצד המעניין ביותר של קלרה - ואף של רוברט - הוא הדברים שלא נאמרו, השתיקות שנשזרו בחייהם. אותו מקום שבו קלרה, כמו כולנו, ניסתה להתמודד עם מבחני היום-יום בעניינים של מוסר, כספים ורגש.

מנקודת מבט זו אפשר לראות בה מופת לדרך שבה אשה יכולה לענות על הצרכים של חבריה ומשפחתה, אך גם לממש את כישרונה ולספק את שאיפותיה שלה. הגאונות היא תכונה מרתקת, אך בעיני אין בה עניין אמיתי אם היא מנותקת מכל מה שהוא אנושי. קלרה, אשת המשפחה הטובה, היא שריגשה אותי. שתיקותיה ונגינת הפסנתר שלה היו כלי הישרדות; את דבריה אמרה בין השורות. תחבולת הספרות יכולה לאפשר לשתיקה שלה לדבר.

"קלרה" מאת ג'ניס גאלווי ראה אור בימים אלה, באנגלית, בהוצאת קייפפ

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ