בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בדידותו של העיתונאי הלוחם על ערכיו

אמת דיברתי סיפור משפט הדיבה: שרון נגד "הארץ" עוזי בנזימן. הוצאת כתר, 299 עמ', 79 שקלים

תגובות

בשיחה בארבע עיניים, שאת תוכנה אף אישר לימים בעדותו בבית המשפט, אמר יחיאל קדישאי, איש אמונו וסודו של מנחם בגין ז"ל: "כשם שאין צורך לומר כל יום שהשמש זורחת, כך אין צורך לומר כל יום שאריק שרון איננו דובר אמת". ואולם עוזי בנזימן, עיתונאי ערכי הלוקח עדיין ברצינות ראויה את שליחותה הדמוקרטית של התקשורת, סבור שכאשר מדובר באיש ציבור דומיננטי, דווקא צריך ואף חיוני להזכיר ולהוקיע, פעם-אחר-פעם, את חוסר אמינותו. לכן כתב בנזימן את הטור שהוליד את משפט הדיבה של שרון נגד "הארץ"; לכן גם פירסם את הספר המרתק שלפנינו, שכותרתו - "אמת דיברתי" - מעידה כמדומה על תכליתו: לשכנע את הקוראים שראש הממשלה דהיום - בהיותו לפני עשרים שנה שר ביטחון של אומה במלחמה - אמנם רימה את ראש הממשלה אז, את הממשלה, ואת הציבור כולו.

כותרת המשנה של הספר מגדירה אותו כ"סיפור משפט הדיבה", אך יש בו הרבה יותר מזה. דרך סיפור המשפט, שהתמשך כ-11 שנים, ממחיש בנזימן לא רק את מומיו המוסריים של אריאל שרון, אלא גם את נכותה המוסרית של אליטה מדינית, ביטחונית ותקשורתית, וגם משפטית, אשר מתוך מורך לב ואופורטוניזם, פחד וחשבון, נרתעה ונרתעת מלחשוף מומים אלה, הן בעת מלחמת לבנון והן בשני העשורים שחלפו.

עמודים רבים בספר מתעדים את ניסיונותיהם של בנזימן ופרקליטו המסור, מיבי מוזר, לגייס עדים למלחמת השולל בלבנון, שיסכימו להצהיר ולהעיד על הולכת השולל בבית המשפט. "התופעה הזאת", כותב בנזימן, "שבה והדהימה אותי; אישי ציבור, פוליטיקאים לשעבר וקצינים בכירים במילואים חברו יחד לקשר של שתיקה על מלחמת לבנון; הם לא רצו להיות מעורבים במתן עדות בסוגיה זו, והעדיפו שהרמייה שהיתה במלחמה, ושהם יודעים עליה מקרוב (חלקם אפילו דיברו על כך בתקשורת), תישאר בעינה". גם שמחת הניצחון שנחל בנזימן במשפט לא היה בה כדי לטשטש אצלו את "ההכרה שפרט ליחידי סגולה (הבולט שבהם הוא, על-פי הספר, ד"ר בני בגין, שלנכונותו להגיש תצהיר ולהעיד במשפט, גם על דברים ששמע מאביו המנוח, היה משקל מכריע - מ"נ), מלאה הצמרת הצבאית והפוליטית הישראלית באנשים מוגי לב, שנרתעים מלספר את האמת על מלחמת לבנון כדי שלא להגיע לעימות עם אריאל שרון (כנראה שיש בתוכם גם כאלה שחשים שהם שותפים לדבר עבירה); הם מעדיפים לחפות על רמייתו כשהם מונעים על ידי שיקולים תועלתניים ציניים".

למרבה המבוכה והחרפה, בין מוגי הלב הללו היו גם כמה עמיתים ידועים של בנזימן (ושלי) בעיתונות, שחששו להעיד ולהיחקר בבית המשפט על מה שכתבו ושידרו על המלחמה.

השתיקה הזאת החריפה את מצוקתו המשפטית של בנזימן. הוא ידע שרבים שותפים לדעתו על התנהגות שרון, אך גילה שהם אינם מוכנים לגבותו במערכת מול השררה שאת ערוותה חשף, ומותירים אותו בודד במערכה. העובדה שהספר מתבסס על יומן אישי שנכתב בזמן אמת מסייעת לו לבטא באורח אותנטי ונוגע ללב את בדידותו של העיתונאי הלוחם על ערכיו. אין לי מושג מה "צינזר" בנזימן מתוך יומנו, אם בכלל, אך מה שנותר מצטיין בגילוי לב ובכנות מעוררי התפעלות. הוא לא מסתיר מאתנו את ספקותיו ואת חרדותיו ביחס לתוצאות המערכה המשפטית, וגם אינו מדלג על רגעי תסכול, משבר ולאות נפשית שבהם עמד על סף נטישתה.

מבחינה זו חששו - המובע בהקדמה - כי בספר עלולה "לנשב רוח מגלומנית" הוא חשש שווא. עוזי בנזימן העולה מן הספר הוא אדם הלוקה בחולשות ובמגבלות אנושיות, אך דווקא הן מעצימות את ההערכה להתמדתו. את האשראי על רוח הקרב שסייעה לו בהתמדה הזאת מעניק בנזימן לרעייתו, לילדיו ולבני משפחתו, והתיאורים המרגשים בספר על הדיונים המשפחתיים בפרשה משכנעים שהם היו אכן, כדבריו, "צוות מסייע ותומך מאין כמוהו".

הפחד והחשבון של עדים פוטנציאליים לא היו בעייתו היחידה של בנזימן. ככל עיתונאי הנתבע על הוצאת דיבה הוא נאלץ להתמודד עם חוק בלתי ידידותי בעליל, המתנכר לאילוצים שבהם עובדת העיתונות. חוק איסור לשון הרע אצלנו - בניגוד לחוק האמריקאי, למשל - אינו מסתפק בכך שהעיתונאי בדק את החומר שפירסם על איש ציבור בדיקה מקצועית סבירה, אלא דורש ממנו לבססו בבית המשפט בראיות משפטיות קבילות.

לכאורה יש היגיון וצדק רב בדרישה הזאת: פרסום עיתונאי שלילי גורם לאיש ציבור נזק שאיננו נופל מהנזק שגורמת לו הרשעה פלילית, ולעתים אף עולה עליו. לא בכדי קבעו חז"ל כי "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך את דמו". אנחנו יודעים, לצערנו, שאכן אירע שאיש ציבור מושמץ שלח, עקב ההשמצות, יד בנפשו. מדוע איפוא לא נטיל על העיתונאי אותו נטל משפטי כבד המוטל על התביעה במשפט פלילי?

אלא שכאמור, הטיעון המאוד הגיוני והמאוד צודק הזה מתנכר לאילוצים שבהם פועל העיתונאי. בניגוד לתביעה הפלילית, לעיתונאי אין צוות חקירה משטרתי וגם לא הסמכות לאלץ עדים להשיב לשאלותיו ולמסור לו מסמכים. הקושי גדול שבעתיים כאשר מדובר בכתיבה על איש ציבור. בדרך כלל מי שמסוגלים לספק חומר על מחדליו ועוולותיו הם אנשים בסביבתו הקרובה, התלויים בו לחלוטין בפרנסתם ובקריירה העתידית שלהם. בגלל האילוץ הזה נהנה העיתונאי - גם אצלנו - מחיסיון על מקורותיו. אלא שהחיסיון הזה, שמסייע לעיתונאי בשלב הפרסום, נעשה לו לרועץ בעת שהוא מתגונן מפני תביעת דיבה, שכן הוא מונע ממנו לזמן את מקורותיו להעיד לטובתו בבית המשפט.

לשון אחר: הדרישה מעיתונאי לעגן כל פרסום על איש ציבור בעדויות משפטיות עלולה להפוך את פרסום מעלליו השליליים והוקעתם למשימה כמעט בלתי אפשרית. כפי שהתריע השופט תיאודור אור בתקדים עקרוני בקשר להוצאת דיבה (דיון נוסף 7325/95): "עשוי להימצא ברשות אמצעי תקשורת מידע, אשר מבסס באופן נאות את אמיתותן של ידיעות שאותן הוא מפרסם; מנקודת המבט של האינטרס בדבר הבאת מידע לידיעת הציבור, מדובר במידע הראוי לפרסום, אך לא פעם עלול להיווצר פער בין אמיתותו של מידע לבין היכולת להוכיח במסגרת הליך שיפוטי, על כל כללי הראיות והפרוצדורה, את אמיתותו של המידע".

בהקשר הזה הזכיר השופט אור את פרשת ווטרגייט המפורסמת שהפרסום המקורי שלה התבססעל "גרון עמוק", מקור חסוי ועלום שבוודאי אי אפשר לזמן אותו להעיד בבית המשפט. אילו היה החוק האמריקאי זהה לשלנו ייתכן שלא היתה ל"ואשינגטון פוסט" יכולת להתגונן מפני תביעת דיבה של הנשיא ניקסון, והעיתון היה נרתע אולי מחשיפת נכלוליו וכזביו. אלא שבארצות הברית, כאמור, החוק שונה: איש ציבור התובע על הוצאת דיבה הוא שצריך להוכיח שהעיתונאי פירסם דבר שקר וכי עשה זאת בזדון או ברשלנות פושעת.

לקושי החוקי שלפניו ניצב כל עיתונאי נוספו במשפט שרון-"הארץ" לא רק פחדנות העדים, אלא התגייסותה של המערכת הממלכתית כולה - בגיבוי היועץ המשפטי לממשלה - למנוע מבנזימן ומפרקליטו גישה למסמכים רשמיים מתקופת המלחמה (לרבות פרוטוקולים של הממשלה). אגב, השימוש בטעמי ביטחון למניעת פרסום עדויות על מלחמת לבנון בכלל, ותפקודו של שרון בה בפרט, נמשך גם לאחר תום המשפט. כך, למשל, נדחתה זה לא-כבר בקשה של חברת ועדת החוץ והביטחון, ח"כ זהבה גלאון, לפרסם - ולו בכפוף לצנזורה צבאית - את חומר העדויות בוועדת כהן על טבח סברה ושתילה, והאיפול הגורף עליהן נותר בעינו גם מקץ עשרים שנה (אף על פי ששרון עצמו הודיע שאיננו מתנגד לחשיפה).

למרות כל הקשיים הצליח עו"ד מיבי מוזר להוכיח לשביעות רצונו של בית המשפט המחוזי בתל אביב כי בנזימן צדק כאשר כתב ב-17 במאי 1991 ש"מנחם בגין יודע היטב ששרון רימה אותו" במלחמת לבנון. השופט משה טלגם כתב ש"הראיות שהובאו ולא נסתרו די בהן כדי לאמת, גם בנטל המוגבר, שראש הממשלה בגין ידע ששרון לא נהג עמו ביושר וכי השיג את אישורו ואישור ממשלתו - מבלי לגלות להם את מטרותיו ותוך דיווחים מטעים".

אגב - וזה בעיני ה"סקופ" של הספר - רק לאחר פסק הדין הגיעה לידי בנזימן ראיה מרתקת במיוחד שלא זכתה, למרבה הצער, לליבון משפטי: אלוף-משנה (מיל') אילן ויכסלבאום כתב בתצהיר, כי שמע את שרון מורה לאלוף בן-גל לתקוף את הדיוויזיה הסורית הראשונה, ולאחר מכן מבטיח בטלפון לראש הממשלה בגין שכוחותינו יתנהלו בזהירות כדי לא להתנגש בסורים.

אלא שדווקא ברגע המתוק של הוכחת צדקתו בבית המשפט המחוזי מזדקר לעיני בנזימן, ולעיני הקוראים, הלקח העגום והמדכא וגם החשוב ביותר של הספר: נכותה המוסרית של החברה שלנו כה חמורה - ואולי חלילה סופנית - עד כי בכלל לא אכפת לה מהיושר ומהיושרה של מנהיגיה. לא כך נראו הדברים בתחילת המערכה. אז ראו בתוצאות המשפט את המפתח הגורלי לעתידו הציבורי של שרון. בנזימן אף מציין שרבים (ובהם עו"ד מוזר ומו"ל "הארץ" עמוס שוקן) ייחסו חשיבות לליבון התביעה דווקא בגלל ההשפעה שתהיה לפסק הדין על מימוש או סיכול שאיפותיו של שרון להגיע לראשות הממשלה. זה גם היה הנימוק שבעזרתו ניסו לגייס את העדים. והנה גם (ודווקא) לאחר שבית המשפט קבע חד-וחלק שהוכח העדר היושר של שרון - לא רק שזוהרו לא הועם, אלא הוא צעד מחיל אל חיל, עד שמימש את חלום ראשות הממשלה.

לנוכח ההשפעה האפסית שהיתה לפסק הדין הקשה על הקריירה של שרון, נתפס הערעור עליו כאנטי-קליימקס. ואכן בית המשפט העליון עשה הכל כדי לשכנע את שרון לוותר על הערעור. משנכשל הניסיון הזה, אימץ בית המשפט העליון את השורה התחתונה של פסיקת המחוזי, קרי: דחיית תביעת הדיבה, וחיובו של שרון בתשלום הוצאות המשפט לבנזימן ול"הארץ" - אך נמנע במפגיע מלאמץ או לדחות את קביעתו הנחרצת של השופט טלגם כי הוכח ששרון רימה את בגין והממשלה. ההימנעות, שלא לומר ההתחמקות, של הערכאה העליונה בישראל מקביעת מסמרות לכאן או לכאן בסוגיה הזאת נראית תמוהה ואפילו מקוממת. בנזימן מסביר אותה בכך, ששרון הגיע לערעור כבר כראש הממשלה. ואולם לטעמי, דווקא כאשר מדובר בראש ממשלה מכהן, הצורך הנורמטיווי ללבן את יושרו ויושרתו, ולאשר או להפריך את העוולות שיוחסו לו (הן במאמר והן בפסיקת המחוזי שאישרה אותו), גדול שבעתיים. אינני גורס שבית המשפט העליון היה צריך ליזום דיון בשאלה זו ביוזמתו, אך משהיא הועלתה בפניו - ביוזמת שרון עצמו שחפץ בטיהור שמו - הוא איננו אמור להתעלם ממנה.

ההימנעות מתשובה, והשארת שאלת יושרו ויושרתו של מנהיג המדינה פתוחה, עלולות לעורר את החשש שגם בבית המשפט העליון יש מי שכמו אותם עדים פוטנציאליים מוגי לב שבהם נתקל בנזימן במהלך המשפט, מוכנים לתת ידם לחיפוי על מעשי רמייה של איש שררה, ובלבד שלא יגיעו לעימות עמו.

על מנת שהרוע ינצח - אמר ההוגה והמדינאי הבריטי אדמונד ברק - די בכך שהטובים יישבו בשקט. רבים מדי מקרב הטובים - גם בצמרת המשפטית - מעדיפים לשבת בשקט. חוששני שבנסיבות הללו קולם של שוברי-שתיקה אמיצים אך בודדים, כמו עוזי בנזימן, נשאר ויישאר - גם לאחר הספר החשוב הזה - קול קורא במדבר.

משה נגבי הוא הפרשן המשפטי של רשות השידור, ומרצה בכיר על דיני תקשורת באוניברסיטה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו