בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלה, משפט, פסיק, פסק

משפט וספרות מחקרי משפט כרך י"ח, תשס"ב 2002

תגובות

עורכת אורחת: ד"ר שולמית אלמוג. עורך: איתי ליפשיץ. מורה אחראית: ד"ר רות קנאי. כתב העת של הפקולטה למשפטים בבר-אילן, 434 ע

הזיווג בין משפט לספרות מתקיים בשני מישורים שונים לגמרי: הספרות במשפט והמשפט בספרות. הראשון בוחן את הממד והערך הספרותי בטקסטים משפטיים, ואילו השני עוסק בדרך שבה מטפלת הספרות במשפט, מאנטיגונה ועד קפקא, מדניאל ובסטר ועד ג'ון גרישם. המחקר האקדמי של משפט וספרות מבקש להסיק מסקנות בשני תחומים אלה, כמו שמתיימר כל זיווג של משפט (משפט וכלכלה, משפט ומדעי המדינה, משפט ופסיכולוגיה), המאפיין דיסציפלינות אקדמאיות חדשות, המבקשות לנתח את המשפט בכלים חיצוניים למשפט עצמו.

לשדות מחקריים אלה נכנסים בעיקר חוקרים צעירים המוצאים שדות חדשים לחרוש בהם. למותר לציין שהמשפטנים השמרנים מסתייגים מפלישה בינתחומית זו. הם לא תמיד מבינים את השפה האקדמית של הצעירים; הם לא מכירים את הכלים המחקריים שמגויסים מתחומי הכלכלה, הספרות וכו'. השופטים ביניהם נבעתים בעיקר מהרעיון שהתנהגותם מודרכת על ידי דפוסים זרים לעצמאות המוחלטת שבה הם תופסים את עצמם. אנשי משפט ומדע מדינה למשל נוטים לראות בבתי המשפט מוסד פוליטי, אורגן של המדינה המבטא בדרך כלל את הקונסנסוס הציבורי. השופטים מעדיפים לראות עצמם כהרבה יותר עצמאיים ובלתי תלויים מכפי שנוטים לייחס להם מדעני המדינה.

ד"ר שולמית אלמוג מאוניברסיטת חיפה היא מחלוצות מחקר המשפט והספרות בישראל. בשיתוף עם אוניברסיטת בר-אילן ערכה אלמוג חוברת עבת כרס המוקדשת למשפט וספרות. בחוברת מתפרסמים 17 מאמרים שנכתבו בידי חוקרים ממגוון תחומים, המנתחים את ההקשרים הבולטים בין משפט וספרות. מאמר אחד, של פרופ' אריאל בנדור, מוקדש לביקורת מסוימת על ההמולה מסביב. בנדור, לצורך הדיון, מייצג את הקו השמרני שמתפעל פחות ממה שיש לזיווג החדש להציע.

מאמר מרתק במיוחד הוא שיחה, וליתר דיוק ראיון משותף, עם סופר ושופט. א"ב יהושע ושופט בית המשפט העליון, פרופ' יצחק אנגלרד, מחליפים רשמים ותובנות. לעניין ערכם הספרותי של טקסטים שיפוטיים מביע אנגלרד התפעלות מעורבת בקנאה ביכולת הכתיבה של עמיתו לבית המשפט, השופט מישאל חשין. יהושע לא שותף להתפעלות: "אם פסק הדין של השופט חשין נכון מבחינת התוצאה וההנמקה, אז מה נותן לי העושר שבשפה? בעיני הוא חסר כל משמעות. תאר לך שהיית קורא פסק דין של שופט נאצי, שהיה כתוב בלשון מדהימה וכולו בנוי על רשע ונבזות ועל אי צדק. מה היתה נותנת השפה?"

וזהו ההבדל המהותי. בספרות הטקסט הוא התכלית. במשפט הטקסט הוא אמצעי לשרת את התכלית האמיתית של המשפט - והיא לעשות צדק ולא לעורר התפעלות מווירטואוזיות הכתיבה. כאמצעי חשוב יותר להגדיר כללים לכתיבה: למשל מיון העובדות הרלוונטיות להכרעת הדין. הכרעות אלה אינן פשוטות, כפי שמציין פרופ' פיטר ברוקס מאוניברסיטת ייל במאמרו "מישטור סיפורים" (בתרגום גבריאלה אביגור-רותם). ברוקס מתאר את הלשון הרזה של השופט בנג'מין קרדוזו בפסק דין מפורסם משנת 1928, שעסק בתאונת רכבת שבה נפגעה גברת אחת שתבעה פיצוי. מאוחר יותר ביקרו פרשנים את התיאור המינימליסטי הזה ותהו שמא הצדק היה יוצא נשכר יותר לו למשל תוארו עובדות כמו הכנסתה ומצבה המשפחתי של הנפגעת לעומת המשאבים הפיננסיים של חברת הרכבות, עובדות שמובאות בחשבון היום בכל תיק נזיקין.

הדוגמאות המורכבות יותר הן משפטי אונס, במיוחד תיקים שבהם ערכאות הופכות זו את זו, ושופטי רוב ומיעוט נחלקים ביניהם על "יחסי מין בהסכמה" מצד אחד לבין "אונס" מצד שני. ברוקס מצטט את העובדות כפי שנכתבו בידי אחד השופטים המזכים ועובדות אלה נוקטות שפה "מרשיעה" למדי כלפי הקורבן. השופט תוהה כיצד יכלה הבחורה "להשתתף בכאלה פעילויות מיניות ללא הסכמה". ברוקס: "המלה האחת participate (להשתתף) מעידה מאוד על השקפותיו של השופט קול על מין, במיוחד על מין אוראלי, על נשים ועל העולם".

דוגמה דומה מוצגת דווקא במאמרו הביקורתי של בנדור. פרופסור מנחם מאוטנר מתאר את פסק הדין של השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן במשפטו של אמן הרוק יובל מסנר, שהואשם באונס של צעירה בת פחות מ-18. השופטת הרבתה לנזוף דווקא במתלוננת הצעירה, ה"בוהמיינית" באורחותיה, והביאה בחשבון את התנהגותה המתירנית כדי להטיל עונש קל על מסנר. מאוטנר מסיים בשאלה רטורית: "האם צעירה זו יכולה לצפות להבנה של ממש משופטת הנמנית עם דור אחר, ושאורחות חייה שונים לגמרי מאלה של הצעירה?"

ד"ר אורית קמיר מקדישה במאמרה "תרגיל במשפט וספרות: המשפט כמתרגם ומכונן זיכרון" פרק נרחב לגזר הדין של יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה יצחק רבין. היא מצטטת קטעים נרחבים מדברי השופטים, שמרחיקים בטקסטים עזים ונוקבים במיוחד למחוזות השואה, חורבן בית שני, חילול השם וסכנת חורבן הדמוקרטיה. קמיר: "אוצר ביטויים זה פונה אל הקהל הישראלי היהודי-לאומי בשם הזיכרון היהודי-לאומי הקטסטרופלי; תוך הסתמכות על זיכרון קולקטיווי זה, אוצר הביטויים הזה משקף לקהל הישראלי את ערכיה היסודיים ביותר של 'ציונות הקטסטרופה', מחבר אותה רגשית עם אימיה וחרדותיה של השקפת עולם זו, וקורא לו לסגור שורות ולשוב להתלכד סביב זהות קולקטיווית מוכרת זו".

פסק דין יגאל עמיר מוזכר בחוברת פעם נוספת במאמרו של בנדור, שמתפלמס עם ד"ר ליאורה בילסקי, שהקדישה לפסק דין יגאל עמיר מאמר נפרד בכתב העת "פלילים" של אוניברסיטת ת"א. בנדור מתייחס בין היתר לשפה של פסק הדין: "נימוקי גזר הדין בכללותם, למרות 'הלשון הגבוהה' שהם כתובים בה, אינם מצטיינים ברהיטות או באלגנטיות מופלגות, ושרוב מטבעות הלשון והציטוטים ממקורות ספרותיים ודתיים הכלולים בהם הינם בנאליים למדי. אכן, העובדה שלשופטים, גם כאשר הם מתאמצים לשוות לפסק דין חגיגיות ו'ממלכתיות', אין בהכרח כישורי כתיבה כשל סופרים בכירים מקשה לייחס משמעות לרימוזים והשתמעויות שלא הוצהרו בבירור בגזר הדין".

במקום אחר מציין בנדור שמעטים בלבד בקרב הציבור הרחב ואפילו בקרב ציבור המשפטנים טרחו לקרוא את המסות הנרגשות והנמלצות בפסק הדין של עמיר, עובדה שמגמדת קצת את המאמץ האקדמי של בילסקי לדלות ממנו תובנות על המתח בין משפט ופוליטיקה כפי שהוא משתקף ברטוריקה של פסק הדין.

ג'ין גאקיר, שופטת בית המשפט המחוזי בהולנד דוגמת (תרגום: מרים זידאן) כמה יצירות ספרותיות שבמרכזן המשפט. נדמה שהדילמה הקלאסית באנטיגונה - האם לציית לחוק האל (חוק הטבע) או לחוק המלך (חוק המדינה) - היא הפופולרית ביותר בספרות ובפילוסופיה של המשפט. "המחזה", כותבת גאקיר, "אף מאפשר לדון בטענות הרווחות בימינו בדבר עליונותו של חוק טבעי בנושאים כגון המתות חסד והפלות". סביר להניח שמחבר ישראלי היה מעלה כאן את שאלות סרבנות המצפון לשירות בצבא. ככל שהחברה הפכה חילונית יותר, החליף המצפון או חוק האל כקודקס הערכי של האדם. במציאות הישראלית האבסורדית, סירוב לשרת בצבא מטעמים אלוקיים-קואליציוניים עשוי לשחרר מהצבא, בעוד שסירוב מטעמי מצפון עלול לשלוח את הסרבן לכלא. וחוק המדינה נקרע בין שניים אלה.

המתח בין חוק האל, חוק הטבע, חוק המדינה וחוק האדם (המצפון), אינו המתח היחיד שנדון בספרות. המתח בין משפט לצדק הוא ציר מרכזי בשתי היצירות המרכזיות של הספרות האירופית: "מיכאל קולהאס" מאת היינריך פון קלייסט וכמובן "המשפט" של קפקא. בשתיהן מוצג המשפט כמערכת ביורוקרטית נוקשה, אטומה ושרירותית, שגורמת אך עוול בניגוד מוחלט לתכליתה האמיתית להשיג צדק. הצדק הפנימי נרמס ונטחן עד דק בידי הצדק החיצוני. קולהאס ויוסף ק' הם אזרחים שומרי חוק, אנשים תמימים וישרי דרך שנקלעו לצרות איומות בשם מערכת המיוסדת על כללים, כוח, סמכות, סדר ושאר מאפייניו של המשטר המשפטי. כמובן שתקצר היריעה מלנתח כאן את מלוא המשמעויות בשתי יצירות מופת אלה - אולי הקטלוגיות והמפורטות ביותר מתחום המשפט בספרות - אבל אסור לפסוח על הלקח המרכזי, והוא שגם שלטון החוק עלול להפוך לשלטון של דיקטטורה עריצה.

שני מאמרים, של פרופ' ציפורה כגן וד"ר אדמיאל קוסמן, עוסקים במתח מושגים דומה מעולם היהדות. "הלכה ואגדה - ההקשר הפרדוקסלי" הוא שם מאמרה של כגן. ההלכה הוא הפן המשפטי הנוקשה ביהדות ולעומתה האגדה מבטאת את מורכבות החיים והספרות. המתח ביניהם מזכיר את המתח שבתחילת מאמר זה בין גישת המשפט המסורתי לבין הגישות האינטר-דיסציפלינריות כמו משפט וספרות. ד"ר אלמוג, המבקשת לקדם את הקשר הזה, מצוטטת במאמרה של כגן: "הצירוף הלכה-אגדה, על כל מה שהוא מייצג, עשוי לשמש מקור השראה חשוב, בעל מאפיינים הומניסטיים, לקשרים המורכבים שבין המשפט לבין המציאות המקיפה אותו". בהחלט לא מפתיע.

קוסמן מפתח את הרעיון הזה על ידי "הבהרת טיבה של המתיחות בין המעשה הנובע מציות למשפט ולחוק - המייצגים סדר ציבורי המחייב את הכלל - לבין 'מעשה הבא מן הלב'. אין כאן הכוונה לעימות הקלאסי בין חוק למצפון, אלא לדיון מורכב יותר הנסמך על סיפורו של רבי תנחומא והגרוש בבראשית רבה. עיקר הסיפור הוא בישועה שבאה לציבור כתוצאה ממעשה היחיד, מעשה ספונטני שבא מן הלב ללא כל ציפייה לתגמול. הלקח הוא שלא מן הממסד עצמו תבוא הישועה, אלא מכוחות האנרכיה שמחוץ לו. אנרכיה במובנה החיובי כאנטיתזה לסדר הממסדי ו"המעשה-הבא-מן-הלב של היחיד מזכה לבסוף את הציבור כולו".

קוסמן פותח ומסיים עם מרטין בובר, שמדגיש "כי היהדות הדיאלוגית אינה מקבלת את תפיסת האלוהות האריסטוטלית, ואף לא את תפיסת האלוהות של המיסטיקאים, או את האידיאה הנוצרית של הפרישות מהעולם-הזה, אלא מדגיש כי ניתן לפגוש את האלוהות בדרך אמת אך ורק במגע עם ממשות החיים, בדיאלוג החי עם העולם".

בנקודה זו ניתן לפגוש לא רק את האלוהים, אלא גם את ד"ר שולמית אלמוג.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו