בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עברית של עין ועברית של אוזן

"התרגום נפלא, תנו לי רק שבוע-שבועיים, אני אומר, לליטוש קל, ניכוש של כמה ארכאיזמים שיימצאו מן הסתם, ויש לנו ספר. חיש מהר השיגו ושלחו לי עותק ישן נושן של הספר, ושמח וטוב לב אני פותח אותו ומעיין בו... ונפלה בי רוחי" - דברים שנאמרו לא מכבר בערב לכבוד שישים שנה להוצאת "עם עובד"

תגובות

בשנת 1943, כשהיתה הוצאת "עם עובד" רק תינוקת בת שנה, ואני עצמי כבר ילד גדול בן אחת-עשרה, יצא לאור ב"עם עובד", בסדרת "שחרות" לבני הנעורים, הספר "זקני בית הספר בוילבי" מאת ר' טלבוט, בתרגומו של י' אחירב. באותה שנה, שנת 1943, יצא לאור בניו יורק רומאן ביידיש, "די משפחה (משפוחה) קארנאווסקי" ("משפחת קרנובסקי"), סאגה של שלושה דורות במשפחה יהודית, שראשיתה בעיירה במזרח אירופה וסופה בברלין ובניו יורק, בימי עלייתם ושלטונם של הנאצים ערב מלחמת העולם השנייה. מחבר הרומאן הוא ישראל יהושע זינגר, אחיו של יצחק בשביס זינגר, וסופר יידיש מובהק בזכות עצמו. הוא מת בן 51, ב-1944, שנה אחת לאחר שיצא לאור "די משפחה קארנאווסקי".

והנה, בשנת תש"ו, 1946, כשהיתה "עם עובד" בת ארבע, ואני כבר בן ארבע-עשרה, תלמיד בית הספר התיכון בית הכרם בירושלים, יצא לאור בסדרת "לדור" של "עם עובד" הספר "בית קרנובסקי", תרגום עברי של מרדכי ליפסון לספר הזה. ותיקים אולי זוכרים וצעירים אולי ראו במקרה את ספרי סדרת "לדור" ההיא, שיצאו בכריכות קשות של אפרפר או תכלת, מודפסים על נייר שאיכותו ירודה, נוח להתבלות ולהצהיב, כי הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והשנים הסמוכות לאחריה, והיה מחסור בחומרים. אבל בימים ההם, בטרם היות הטלוויזיה, למי היה אכפת שהנייר אינו משובח, בזמן שהקריאה היתה צורך נפש לאדם קורא. מן הסדרות האלה של "עם עובד" הישנה, "שחרות" ו"לדור", קראתי אז סמוך מאוד להופעתם כמעט את כל הספרים, ובהם את הספר המקסים "זקני בית הספר בוילבי", ואת "בית קרנובסקי", כי אדון משה חקלאי, אביו של חברי ברוך חקלאי, היה מנהל חשוב ב"תנובה", ברחוב צפניה בירושלים, ואיך ייתכן שמנהל ב"תנובה" אז לא יהיה חתום על הסדרות האלה - וכי למה התכוון ברל כצנלסון, יוזם "עם עובד" והעורך הראשי הראשון שלה, אם לא גם לכך שכל מפא"יניק הגון חבר ההסתדרות יהיה מנוי על ספרי "עם עובד"? ואת הספרים האלה שאלתי מהם לקריאה.

רושם אדיר עשה עלי הספר "בית קרנובסקי". קראתי אותו אז מראשיתו ועד סופו, בלי גוזמה, לפחות חמש שש פעמים רצופות, בהתפעלות עליונה. ויותר מכל התפעלתי מן התרגום של ליפסון. נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה בחיי שנתתי את דעתי במידה כה רבה על התרגום. לפני כן, בבית הספר היסודי לבנים "תחכמוני" בירושלים, היה ילד משכים ומוצא את הספר מוכן לפניו - השאלה כמה יגיעות יגעו בו וכמה בני אדם טרחו בו לא העסיקה אותו כלל, כשם שהיא לא מעסיקה בעצם גם את רוב הקוראים בימינו. רבים מן התלמידים בבית הספר "תחכמוני" היו בנים להורים פשוטי עם, "עמך", פועלים ובעלי מלאכה וחנוונים קטנים קשי יום, ולא התמזל מזלם כמזלו של ס' יזהר ב"מקדמות", ועמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", ואפילו חיים באר ב"חבלים", וספרים כמעט לא היו בבית. לכן נזקקנו הרבה יותר לספריות הציבוריות, תבוא עליהן ברכה, לספריית בית הספר עצמו שהיו בה בימי כשמונה מאות ספרים, ולספריית "בני ברית", ולספריית הפועלים בבית ההסתדרות. בקרב הילדים היתה הקריאה עיסוק רגיל ומקובל, והיתה החלפה מהירה של ספרים, והתרגום בתור תרגום לא היה בראש מעיינינו. מכאן אפשר לשער את כל גודל ההתרשמות שלי מן התרגום, בימים שעדיין לא העליתי על דעתי בחלומותי הרעים ביותר שעתיד אני עצמי להיות עורך ומתרגם, ועוד בהוצאת "עם עובד" זו שבה יצא אז הספר.

עברו ארבעים ואחת שנים, והשנה היא 1987. בעשרים ושבע שנים מתוך ארבעים ואחת השנים האלה כבר הייתי קשור להוצאת הספרים "עם עובד". ב-1960 הוזמנתי לקבל עלי עבודות ל"ספרייה לעם". ראש ההוצאה היה אז משה שרת, לשעבר ראש ממשלת ישראל ושר החוץ. הדרך מברל כצנלסון למשה שרת היתה סלולה וברורה: מדובר קודם כל בעם - מי מאתנו שאומר היום "ספרייה לעם" או "עם עובד" שומע באמת את המלה "עם" (חוץ מלצורך הבדיחה הידועה)? אבל לראשונים שטבעו את השמות "עם עובד", ו"ספריה לעם", היה למלה משקל - כלשונו של ברל כצנלסון בהצהרת הכוונות שלו מדצמבר 1940: "מתכוון אני להוצאה לעם, ולא רק לשכבה מצומצמת". 1960 היתה שנה של ציונות שפויה, של אידיאליזם צח יותר, של ראיית צורך עליון בעשייה תרבותית ובהמשך טיפוחה של העברית לאחר העליות הגדולות של שנות החמישים. כללו של דבר, מדובר בחינוך העם.

עד היום הזה, בזמן שמנסים לומר לנו שעבר זמנם של ערכים כאלה, אינני מתבייש להודות שבכל אות שאני כותב בעבודת העריכה והתרגום, בכל נקישה על המקלדת, אני רואה את עצמי עוסק גם בחינוך, מתוך הרגשה של שליחות. ובימים ההם של כניסת שנות השישים היתה הרגשת השליחות הזאת מוחשית ממש בחללה של הוצאת "עם עובד", ופיעמה את חברי המערכת כולם. זו היתה ההוצאה של ירוחם לוריא ז"ל, מרכז המערכת, ושל מורי ורבי וידידי העורך והמתרגם הגדול א"ד שפיר ז"ל, מעורכיה הראשונים של "ספרייה לעם", ושל ירמיהו צבי גורדון ז"ל, מגיה ראשי שקדן ובר-אוריין - ולא חלילה שפסקה הרגשת השליחות הזאת מיורשיהם הבאים אחריהם; גם בעצם ימינו אלה, כשגבר היסוד העסקי במפעל שלנו - וההכרח לא יגונה - אי אפשר שלא לראות גם מידה של אידיאליזם במידת האחריות לתוכן ולצורת ההגשה בהוצאת "עם עובד". אלא שהשליחות אז היתה ראשונית יותר, קנאית יותר - לכשתרצו, תמימה יותר, מפוכחת פחות.

עברו איפוא ארבעים ואחת שנים והשנה היא 1987, ואנחנו יושבים בישיבת מערכת בהוצאת ספרים "עם עובד", רחוב מזא"ה 22, תל אביב 65213 - עד היום הזה, חמש שנים לאחר שפרשתי מעבודתי ב"עם עובד", המען הזה מתדקלם אצלי אוטומטית מרוב המשלוחים ששלחתי ל"עם עובד" מביתי בירושלים, שבו עשיתי את רוב עבודתי להוצאה. חביב היה עלי יום של ישיבת מערכת בתל-אביב, מפני שיום כזה היה לי מין יום חופש. "עם עובד" החביבה הזאת היתה מטילה עלי בדרך כלל עבודות קשות, ובעבודה הקדחתנית הזאת תלויה עליך תמיד חרב של מועד אחרון, ואתה קרוע בין ההכרח לעשות את העבודה הטובה ביותר ובין הצורך לעשות אותה מהר ככל האפשר - ולא תיתכן כאן כל פשרה, בשום פנים אינך יכול לומר לעצמך, אז שתהיה עבודה פחות טובה, כי פירוש הדבר שאינך עושה את העבודה, פשוטו כמשמעו; ואם היו ימים שעוד היתה אולי ל"עם עובד" איזו קרן שפע סמויה או גלויה, הנה ככל שנסתתמו מעיינות הישועה והיינו לחי נושא את עצמו, ככל שהיינו מגוף הסתדרותי לעסק לכל דבר מן הבחינה הכלכלית, כן התחזקה גם ההרגשה שלא ברוח בלבד הדברים אמורים אלא גם בענייני הגשמיות, בלחם, בפרנסה, במשכורות, וצריך גם לייצר ולמכור בעולם של תחרות. בתנאים האלה אתה הוא העריץ הנוגש בעצמך יותר מכל אדם אחר. לאחר שפרשתי מעבודתי שאלה אותי פעם אחת בתיה מישור, המזכירה המסורה של המערכת, איך זה להיות בפנסיה; אמרתי לה שהיום כששולחים אותי בבית באמצע העבודה לרדת לרגע למכולת להביא משהו, היום אני עושה זאת בלי רגשי אשמה. לכן היתה לי ישיבה כזאת בתל-אביב כמין חגיגה קטנה - אנוח גם אני מעמלי הקלוקל, אם יורשה לי בבית הזה להיזקק ללשונו של ביאליק.

והנה, באותה ישיבת מערכת התברר שקרתה תקלה: פלוני המתרגם לא ימציא לנו כתב יד של ספר במועד, וחסר ספר לסדרה השנתית של "ספרייה לעם". מה עושים? עורך הספרייה היה אז אברהם יבין, זה האיש שערך אותה יפה להפליא יותר מעשרים שנה, ועמד במעמסה הכבדה הזאת בצניעות מופלגת. ואני ניעור וננער פתאום מקהיון החושים המבורך שירד עלי, וממעמקים מתדפק ועולה לו רעיון, ויורשה לי שוב למצות את דברי שם בלשונו של ביאליק: "אברמלה ידידי", אני נעשה כאומר, אני כאילו אומר, "מה ההתעשתות ומה השטות? / ומה העשתונות ומה העשתות? / הדבר פשוט בתכלית הפשטות: / הנה אתנו פה בהוצאה ספר סגולה, / אין כמוהו ליקר בתבל כולה, / הבה נשבץ אותו בסדרה חלף הספר החסר ונינצל!" הטרם תדעו מה הוא? הלא הוא "בית קרנובסקי" - אם זה לא חרוז, זו עובדה. ואני מתלהב ומונה את מעלותיו של הספר ומפליג בשבחיו, בואו נוציא אותו מחדש, אני אומר, התרגום נפלא, תנו לי רק שבוע-שבועיים, אני אומר, לליטוש קל, ניכוש של כמה ארכאיזמים שיימצאו מן הסתם, ויש לנו ספר.

וחיש מהר השיגו ושלחו לי עותק ישן נושן של הספר עם חותמת "עבר חיטוי", ושמח וטוב לב אני פותח אותו ומעיין בו... ונפלה בי רוחי. שאול נפלה. צריך להבין, ילדים בני עשר מבני דורי שלי, לפחות בבית הספר "תחכמוני" של ימי שלי, עדיין רבו על התור לקרוא את "אהבת ציון" של אברהם מאפו, ואף על פי שדיברו עברית ארץ-ישראלית לכל דבר, לא הפריעה להם כלל הלשון המקראית ההיא. ילדים שיננו אז בעל פה פרקים שלמים מן התנ"ך, וקראו ספרים מן הקלסיקה העברית כמו "מסעות בנימין השלישי" של מנדלי, ומספרות העולם את "עלובי החיים", ואת "דוד קופרפילד", ואת "מגילת סן מיקלה" ושאר ספרים מקסימים, בעברית של הימים ההם. לימים נודע לי שרבים מהם ערך אריה סמיטיצקי, העורך הגדול של "הוצאת אמנות", ועוד נודע לי שאותו י' אחירב, מתרגם הספר "זקני בית הספר בוילבי" לספריית "שחרות" של "עם עובד", אינו אלא סמיטיצקי זה, הוא ולא אחר. כשקראתי אז את "חיי אדם", האוטוביוגרפיה של שלום עליכם, בתרגומו של ברקוביץ, כמה הבנתי ללבו כשסיפר על ההנאה העזה שהיתה לו כשקרא בילדותו, בגנבה ובהיחבא בעליית הגג, את "אהבת ציון", ספר "משכילי" אסור, וכמה שמחתי אז שהיום, בארץ-ישראל, פלשתינה (א"י) כשמה הרשמי אז, יכולתי אני לקרוא אותו בגלוי ובהנאה לא פחותה. כללו של דבר, לילדים האלה לא היתה עברית שהיא קשה או משונה ולא טבעית בעיניהם. ואולי משום כך התעוותה הפרספקטיווה לילד שנשאר בי ברובד ארכיאולוגי מסוים של הנפש.

בקיצור, אותם שבוע-שבועיים שהבטחתי נעשו לחודשיים וחצי. עורך ותיק ומנוסה שכמוני כבר היה צריך להיטיב לדעת ולא לקפוץ ולהבטיח הבטחות למערכת בלי לפחות הצצה מוקדמת בספר. התרגום של ליפסון עדיין היה יפה ומעשיר בעיני, ובעל ייחוד מובהק; בוודאי יימצאו אוהבי עברית שיקראו אותו גם היום בהנאה. גם בדברי המקור שכתב ליפסון ניכר בעל סגנון מובהק של תלמיד חכם. תרגומו ל"פן" מאת קנוט המסון, משנת 1919, חביב עלי עד היום הזה. אבל בתרגום "בית קרנובסקי" אולי ביקש להתרחק ככל האפשר מזכרי לשון מקרא, ונמצא ממשיך אפיגוני במקצת של כותבים שהשתדלו לכתוב כאילו ברובד המשנאי של הלשון בלבד. אותו בן ארבע-עשרה אולי ראה בזה חידוש מרענן. לא כן העורך והמתרגם שנהיה הנער לימים. עיון בעמודים אחדים הספיק לי כדי להיזכר פתאום שהעברית התבגרה בינתיים, ונהייתה לא רק עברית שבכתב אלא גם, אם אפשר לומר כן, עברית שבעל פה; לא רק עברית של העין אלא גם עברית שצריכה לעמוד במבחן האוזן. כמה פרקים שמתארים הווי יהודי של מזרח אירופה עדיין התנגנו בלבוש עברי שלא נמר ריחו ולא סרה חיותו, ונדרשה להם איפוא עריכה ביד קלה יותר. אבל ככל שהוציא המחבר זינגר את סיפורו אל העולם הגדול, אל ברלין ואל ניו יורק, שבהן מתרחשים רוב פרקי הספר, כן ניכרה יותר ישנותו של התרגום, ולא היה לי מנוס מלחדש אותו חידוש חרוץ יותר מששיערתי. בתוך כך נודע לי כי יוסף זינגר, בנו של המחבר, שהוא עצמו סופר, תירגם את ספריו של אביו תרגום מופת לאנגלית, מתוך עריכה ספרותית - מעיון בנוסח האב ובנוסח הבן אפשר לראות מה יכול עורך טוב להציע לסופר טוב. נעזרתי בתרגום הזה והכנסתי את השינויים של הבן לנוסח העברי המחודש של התרגום. לשמחתי זכה הספר להצלחה ולכמה הדפסות נוספות.

מבחינתו של עורך ומתרגם, מזווית הראייה של העשייה הזאת, סיפורן של "עם עובד" ו"ספרייה לעם" הוא גם סיפור גלגוליה של העברית בהן עד היום הזה. כמו עורכים ומתרגמים אחרים אני יודע שהתרגום אין לו שיעור ואין לו סוף, ושהייתי יכול לחדש היום גם כמה מתרגומי המוקדמים שלי עצמי, שאני, בן דור מעבר שכמוני, עדיין לא הגעתי בהם לידי הכרה ברורה בין העושר שנשמר לי לטובתי מאותה קריאה של שנים ראשונות, ובין העושר שנשמר לי במקצת גם לרעתי. ועם זה אני יודע שעלי לברך את מזלי ברקיע על שנקרו לי על דרכי הסמיטיצקים והליפסונים למיניהם, ועל העושר הזה שהעשירו אותי - איני יכול לצייר לי את מקומי ואת דרכי היום בלעדיהם.

דברים בערב ראשון ליובל הוצאת "עם עובד" (2002-1942), שיוחד לסיפורים וזיכרונות סביב שולחן המערכת של "ספרייה לעם", בבית ביאליק, 2 ביוני 2002



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו