בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מלחמת יום הכיפורים: גרסת צה"ל

תגובות

המדבקה בכריכה הפנימית של "תולדות מלחמת יום הכיפורים", בהוצאת מחלקת היסטוריה במטכ"ל, מצחיקה עד דמעות; זו לא הוצאה לאור, אלא הוצאה להורג. "היסטוריה", היא מטיפה. "לא תקרא - לא תדע! לא תדע - לא תלמד! לא תלמד - תשגה! תשגה..." - וכאן יורשות הנקודות את סימני הקריאה. הדביקו ונעלו בארון, פן מישהו יקרא, יידע, ילמד וחלילה גם לא ישגה.

מחלקת היסטוריה שייכת לחטיבת התורה וההדרכה, הכפופה לראש אגף המבצעים. ראש האגף, האלוף דן הראל, התגאה השבוע כי הוא הבולם בגופו את הפצת הספר. הרמטכ"ל משה יעלון, חודשיים בתפקידו ללא אות לשינוי לעומת תקופת קודמו שאול מופז, לא התערב.

יעלון הוא חבר בולט בקבוצת הלוחמים, מפקדים-שאינם-קצינים או קצינים זוטרים, שמלחמת יום הכיפורים טילטלה אותם עד כדי החלטה לשרת בקבע ולסייע למניעת הישנות אסונות כאלה; החלטה אישית, אך דורית במצטבר, ששותפים לה סגנו, ומפקדי חילות הים והאוויר, ואלוף פיקוד הדרום, וראשי אג"ת ואמ"ן. מותר היה לצפות ממנו שיפעל להנחלת ידע העבר, כאחד הנדבכים להבנת המעטפת הצבאית, המדינית, הציבורית והטכנולוגית של משימות צה"ל כעת ולהבא.

ההיסטוריה הצבאית חשובה מכדי להשאירה בידי ההיסטוריונים של הצבא, אבל בישראל נתונה להם בכורה, במובנים רבים אף בלעדיות, כי בידיהם החומר - מסמכים, תמלילים, הקלטות, תצלומים, וברצות הממשלה, גם פרטי-כל של דיונים בדרג המדיני. הצבא כותב, אבל הצבא גם גונז, ואין שר ביטחון, ממשלה או ועדת חוץ וביטחון שיורו לו להעמיד לרשות הציבור את רכושו, המחקר ההיסטורי.

רוב אזרחי ישראל נולדו בה, בגרו או היגרו אליה לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא קרובה עכשיו לסוף מלחמת העולם השנייה יותר מאשר להווה. יודעים עליה בעיקר מה שאמרו בעלי-הדבר, הם או באי-כוחם, המחויבים לאמת חלקית ופרטית. 29 שנים חלפו, שנים שבהן צמח דור חדש בהנהגה הפוליטית והביטחונית, ואין עדיין היסטוריה מוסמכת של המלחמה. אין, אך בעצם יש, נעדרת או שבויה ללא משפט וללא קציבת עונשה בכלא צבאי, מוסתרת מעין הרבים.

"תולדות מלחמת יום הכיפורים", מאת חוקר מחלקת היסטוריה, סגן אלוף במילואים אלחנן אורן, הודפס בספטמבר 92' בסיווג "סודי". אחרי שש שנים הורד הסיווג במדרגה אחת, ל"שמור"; אין קושי לעשותו, כמות שהוא או לכל היותר במחיקת מלים מעטות, בלתי מסווג. הסיווג אינו קדוש. הוא בעין המתבונן, ולמתבונן גם שיקולים זרים. כרך חדש של מסמכים ששוב אינם סודיים, מתקופת ממשל ג'ונסון, מדגים זאת היטב בפרשת נתונים על המערך הגרעיני האמריקאי: שר ההגנה רוברט מקנמארה הסכים לחשוף נתונים כאלה, כינס כנדרש את הוועדה לאנרגיה אטומית לקבלת אישור רשמי ממנה להסרת הסודיות ודיווח לנשיא. ג'ונסון, בעיצומה של ההתמודדות על הנשיאות עם בארי גולדווטר הלוחמני, זעם וביטל את החלטת מקנמארה. שר ההגנה, דרג פוליטי אך גם אישיות ביטחונית מוסמכת, חשב כך; הנשיא, פוליטיקאי אך גם המפקד העליון, חשב אחרת. אפשר היה להציג נימוקים לכאן או לכאן, בלי שהתומך בפרסום יוקע כעוכר אמריקה. זהו ההבדל הקטן, הגורלי, שבין סודות מדינה לבין סודות של מדינאים.

אם היו לישראל במלחמת 1973 אמצעים מיוחדים, אין לכך כמעט זכר ב"תולדות", אף שלפני שנים סיפר יובל נאמן, בהרצאה פומבית בניו יורק, כיצד הוצבו במלחמה טילי קרקע-קרקע מדגם "עברי" לאיים על סוריה. גם סודות אחרים נשארו מחוץ לשני הכרכים, קצת יותר מ-700 עמודים, שכתב אלחנן אורן: הרבה נשאר בתריסר הכרכים שחיבר חוקר אחר, שמעון גולן, על מוצב הפיקוד העליון במלחמה - גולדה מאיר, משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי, דוד אלעזר, ישראל טל, אלי זעירא, בני פלד ועמיתיהם, ברגעיהם הקשים ביותר.

אחרי דו"ח ועדת אגרנט, בהמשכיו; זיכרונות מאיר ודיין, עיזבונו של אלעזר, ספרי זעירא ונגדו, חיבוריהם של מפקדי האוגדות בסיני אריאל שרון ואברהם (ברן) אדן, מאמרים וראיונות אין-ספור, מה עוד נותר לחדש? לא הרבה, אך במובן מסוים הרבה מאוד - לפסוק בין הגרסאות המתקוטטות זו עם זו. גם בית משפט, הדן לפי מה שמונח לפניו, אינו נוהג לספק גילויים; כוחו לברר מי מהאמיתות המתנצחות משכנעת יותר. מחלקת היסטוריה, שאינה צד במחלוקות, חמושה רק ביומרה לדעת ובסמכות לקבוע, מאיימת על המעורבים בסכסוך הדמים על העובדות ומשמעותן - והם, ויותר מכל אחד מהם, מפחידים עד שיתוק את ראשי המטות הכלליים של צה"ל, ואת האלופים, ואת מי שרוצים להיות, בתורם.

מלחמת הגרסאות של אוקטובר 1973 התנהלה בכמה וכמה חזיתות, נפרדות ומשיקות: הדרג הצבאי נגד הדרג המדיני, שניהם נגד המודיעין, המטכ"ל נגד חיל האוויר, הרמטכ"ל נגד אלוף פיקוד הדרום, מפקדת החזית נגד האוגדות והן בינן לבין עצמן. באמ"ן טיאטאו את הבושה מתחת לשטיח. רק לאחר 20 שנה, ביוזמת מפקד בית הספר למודיעין רון כתרי, התכנסו לראשונה לדון באירועי 73' ובתובנות העולות מהם.

אף שהוא מוצג לרוב כקורבן שווא, כפי שהיה אמנם בהשוואה למאיר ולדיין (גם זאת לשבועות מעטים, עד התפטרותם הכפויה), תימרן רב אלוף אלעזר בזריזות סביב שר הביטחון דיין והנחית את המהלומה הראשונה בדו קרב שביניהם. אלעזר העניק להרצוג, ששמר טינה לדיין, סיוע חיוני, נדיר בנגישותו לחומר ולמרואיינים ושקוף בתכליתו, אף שדו"ח אגרנט הקדים להמליץ על הדחת אלעזר לפני שנדפס ספרו האוהד של הרצוג. אחר כך באו גרסאות נגדיות, ונגדיות לנגדיות. לאחר מותו הפתאומי של אלעזר - מאיר מתה כעבור שנתיים, ודיין לאחר שלוש שנים נוספות - התגייסו לרומם אותו ותיקי ההתמודדות העקרה, אלון נגד דיין, מי בספרות, מי בעיתונות ומי בחוג להיסטוריה באוניברסיטה.

מחלקת היסטוריה תומכת באלעזר במחלוקתו עם אלוף הדרום שמואל גונן-גורודיש, אך אינה חסה על "דדו", מאת חנוך ברטוב. הערות השוליים נוקבות: ברטוב טועה בהערכת עמדת אלעזר וטוען שרצה כל העת לתקוף בצפון, אולם אין ספק שלפני שעה 21:00 נטה להישאר במגננה; גרסת ברטוב אינה מציינת שההחלטה התגבשה בעקבות המפנה בהערכת הרמטכ"ל; ברטוב הציג נכונה את דברי הרמטכ"ל, אך אין לקבל את הערתו בדבר הסתייגותו הקודמת של דיין; ברטוב מצניע את לחצו של אלעזר ב-12 בחודש להשיג הפסקת אש קרובה.

מחלקת היסטוריה נשמרה מחלוקת ציונים לדו"ח אגרנט - אילו עשתה זאת, היתה מעניקה לו ציון גבוה למדי - והסתפקה בהערות אגב. למפקד אחת החטיבות, בתנועה לקרב, "לא האמינה ועדת אגרנט, לא הבינה את דיווחיו והקישה מפרט זה על כלל דבריו. במחקר הוברר שהיא עיינה במפת קוד 1:50,000 ואילו הוא השתמש במפת 1:100,000 והצביע על סימון ירוק של מוקשים לציון מקומו".

ועדת אגרנט התבקשה לדון רק בהכנות למלחמה ובשלוש היממות הראשונות שלה. מחלקת היסטוריה עוסקת ביריעה רחבה יותר, אם גם בעכבות מסוימות - היא לא סרקה תיעוד פוליטי, היכול להאיר משהו משיקולי ראשיה של מפלגת השלטון להימנע, ערב בחירות שנועדו ל-31 באוקטובר, ממהלכים מתוחים שיסתרו את השתבחותה בהרתעת הערבים; הארכיונים של מפא"י והמערך משנות החמישים והשישים כוללים דיונים מפלגתיים בנושאים הכמוסים ביותר, כולל הכור בדימונה, ואין יסוד להניח שגולדה, גלילי, דיין, שמעון פרס (שר, אמנם זוטר, בממשלה) ואחרים התנזרו ב-73' לחלוטין מניתוח השפעתו של גיוס מילואים על מערכת הבחירות.

בגזרת דיין-אלעזר, במובן הצר, או הממשלה מול הצבא, מאמצת מחלקת היסטוריה למעשה את אמירתו האומללה של הנשיא אפרים קציר, "כולנו אשמים" - קציר הרשיע, לצד הקברניטים, את העם ההולך לתומו אחריהם. איש בדרג העליון אינו יוצא נקי, אך איש גם אינו מוקע כאחראי הראשי. בהקדמה לספרו של אורן עוסק בני מיכלסון, ראש מחלקת היסטוריה בעת השלמת המחקר, בכישלון ההרתעה - עוצמת חיל האוויר ויכולת התמרון הקרקעי של השריון, שהיו אמורות, מהר וחזק, "להביא את המלחמה אל בירות האויב בכל מצב פתיחה", לא הניאו את המצרים מבניית מערכים התקפיים אך עתירי נשק נגד מטוסים וטנקים. ההתרעה המודיעינית "התאחרה", והמלחמה נפתחה בהפתעה בכל הממדים - גם מפקדים שהתבשרו כי תפרוץ בקרוב התקשו להפנים את המשמעות והמשיכו להיערך ל"מחטף" או ל"יום קרב", לא למלחמה כוללת. נחשפו פגמים בתפישה המבצעית ההתקפית של צה"ל, שהזניחה את ההגנה; בהסתמכות על הצבא הסדיר; בשיקולים שביסוד החלטת מאיר להימנע ממכה אווירית מקדימה.

ב-12 באוקטובר, כותב מיכלסון, "שקלה הממשלה, בעקבות הצעת הרמטכ"ל, היענות להפסקת המלחמה בתנאים קשים לישראל, טרם הושגה המטרה בזירה המצרית". גרמו לכך "קודם כל נתוני השחיקה במטוסים, כפי שהציג מפקד חיל האוויר. הישענות מוחלטת על עוצמה אווירית עלולה להוביל לתגובה חריפה עד כדי מתן תחושת אין אונות לקברניטים". מבחינת צה"ל, קובעת מחלקת היסטוריה, הסתיימה המלחמה בניצחון דחוק, ב"הישג חלקי בלבד של מטרות המלחמה" שהוגדרו לו; מבחינת מדינת ישראל, בכישלון שבאי-מניעת המלחמה ובהפסד בה - מדינות ערב הצליחו להסיג את צה"ל, בהסדרים המדיניים שבעקבות המלחמה, ולהשיג יותר מאשר ללא מלחמה.

לפי הנתונים המוסמכים, במהלך הפתיחה של המלחמה נאחזו המצרים בראשי-גשר ששטחם הכולל כ-1,400 קמ"ר. ישראל התכוננה, בתחמושת ובחלפים, לעשרה ימי לחימה (בדלק ובמזון - ל-90 יום), אך לאחר 18 ימי לחימה איבדו המצרים רק שביעית מהשטח שכבשו ונותרו עם כ-1,200 קמ"ר; הטריז הישראלי במצרים היה כ-1,600 קמ"ר. מ-6 באוקטובר ועד 24 בו נהרגו 2,225 ישראלים, מהם יותר מ-950 במגננה (190 ליום בחמשת הימים הראשונים); עוד 325 בחמשת הימים הבאים, שבמרכזם המתקפה בגולן; 850 בצליחת התעלה ובפריצה לשטחי מצרים וסוריה; 100 בשתי היממות האחרונות, בין שתי הפסקות-האש. שאר נפגעי צה"ל: 405 פצועים קשה, 1,340 בינוני, 5,500 קל; שליש מהפגזות, כמעט שליש מנשק נגד טנקים, עשירית מהתקפות מהאוויר, שמינית מנשק קל; כ-300 שבויים, מהם 230 במצרים.

אלה מספרים צורבים, שאלפי משפחות בישראל לא התאוששו מהם, וכמותם המדינה כולה, אך הרצון לעצום עיניים לעומתם אינו יכול להסביר את החבאת המחקר ההיסטורי. להסבר יש שם אחר: שרון.

המחקר מתעד את הפרות הפקודה של שרון, מפקד אוגדה 143, וחיכוכיו - עד כדי מגעים עקרים להדחתו - עם מפקדו, יורשו בפיקוד הדרום, גונן; עם אלעזר; עם מפקד החזית שהתמנה מעל גונן הכושל, חיים בר-לב, השר ויריבו הפוליטי של יוזם הליכוד שרון. אלה מהמפורסמות, ואפשר ששרון עודנו מתגאה בהתנהגותו, אך החוקרים התרשמו שהמצביא תאב-התהילה נכשל בקריאת הקרב הטקטי, בעיקר בין 9 באוקטובר ל-12 בו. תביעתו הפזיזה לצליחת התעלה מערבה, שעליה גאוותו כמושיע, היתה כהודעת שחיין כי ימהר ויקפוץ ראש לבריכה ריקה. אילו צלחו אוגדות החזית, לא רק 143, לפני השינוי ביחסי-הכוחות המשוריינים לטובת צה"ל, היו עלולות להישמד ולפתוח בכך לצבא המצרי פירצה גדולה מזרחה.

מחלקת היסטוריה הקשיבה להקלטת רשתות הקשר. לדברי חוקריה, "שרון אמנם יכול לטעון שכוונתו שונה ממה שהבין המקשיב להקלטה, אבל ההקלטה קובעת". מדובר בעיקר ברשתות המטכ"ל והפיקוד. המחקר מציין, כי "המידע על אוגדה 143 לוקה בחסר: מצויים רק קטעים מהרשת האוגדתית ואין קטעים מהרשתות החטיבתיות" ומוסיף, בצער חסר-אונים, כי "לא הוגש דו"ח מסכם של אוגדה 143, ועדיין חסר מידע ממפקדת האוגדה על שיקולים ומהלכים חשובים במערכת הצליחה ואחריה".

שרון העדיף לרכז את הסתייגויותיו ממסקנות המחקר ההיסטורי בנספח מיוחד ל"תולדות מלחמת הכיפורים" - עד כאן גרסת צה"ל, ומכאן גרסת שרון. הוא אינו מצורף לכל 500 העותקים שהודפסו ב-92' וזכו להנמכת הסיווג ב-98', אבל ההבדל המעשי אפסי: קצין שלא יטריח את עצמו לספריית מכללה צבאית יתקשה למצוא עותק של תולדות המלחמה, לעיונו החופשי. הדלת סגורה שבעתיים בפני אזרח, או חייל בחובה ובמילואים, המבקש לדעת מה באמת קרה שם, במלחמה.

אמרו עליהם, על קציני צה"ל, שהם שבויים בתבנית מחשבתית נוקשה, ושבהכרח יופתעו. מתברר שלא. שמונה שנים, מ-73' ועד שהתמנה לשר הביטחון, פחדו משרון, והוא אכן הגיע; ועוד 18 שנה, מהדחתו ב-83' ועד לבחירתו לראשות הממשלה, פחדו שמא יחזור, והוא אכן חזר. מי ישתטה להתגרות בשרון? לא משה יעלון, וודאי שלא דן הראל. הם יכולים לתכנן מבצעים בעיראק, ולחשב את מהלכי סוריה וחיזבאללה, ולתרגל את סופו של ערפאת; רק לא להסתכן בחרון-אפו של שרון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו