שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הריאקציה, מבט מקרוב

מקרוב כתב עת לספרות וחברה גיליון 8, אביב 2002 עורכים: גדי טאוב ונסים קלדרון. הוצאת המכללה האקדמית ספיר וידיעות אחרונות, 144 עמ', 49 שקלים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעקב בן שמש

דומה שהפוסטמודרניזם הוא מועמד זמין תמיד לתלות בו את האשם בחוליים מחוליים שונים ולהפחיד בעזרתו קוראים תמימים. ולא רק שניתן להאשים את הפוסטמודרניזם בכל דבר, אלא גם בהיפוכו - באחריות להידרדרות המוסרית בחברות ספציפיות ובחתירה תחת עקרונות מוסר אוניוורסליים; בהסתגרות עקרה במגדלי שן אקדמיים ועיסוק בתחומים אזוטריים, אך גם בהשפעה מקיפה והרסנית על הפוליטיקה והכלכלה. הפוסטמודרניזם אינו קוסמופוליטי מספיק, אך גם אינו לאומי דיו.

מעט מכל דבר, ואת היפוכו, ניתן למצוא בגיליון האביב של "מקרוב" המוקדש למתקפה רבתי על הפוסטמודרניזם ובת-טיפוחיו, פוליטיקת הזהויות. הגיליון, כמו הפוסטמודרניזם עצמו, הוא אקלקטי ומעניין. מקובצים בו קטעי שירה וספרות (מיצירותיהם של זביגנייב הרברט, ויסלבה שימבורסקה, עמוס עוז, נגיב מחפוז, נמרוד אשל, גבריאלה אביגור-רותם), וכן תצלומים (של ענת שטיינדלר). אלה, מעבר לערכם האמנותי, תורמים את חלקם לקידום סדר היום הפוליטי של כתב העת. אך עיקרו של הטיעון הפוליטי נמצא במאמרים המובאים בו, ובסקירה זו אתמקד בשלושה: מאמריהם של צ'ארלס פרוינד, טוד גיטלין וגדי טאוב.

ענף חשוב בעץ הפוסטמודרניסטי הסבוך הוא חשיפת האוריינטליזם וביקורתו, מבית מדרשו של אדוארד סעיד. סעיד ותורתו עומדים במוקד מאמרו של צ'ארלס פרוינד, עורך בכיר בכתב העת האמריקאי "Reason", שם פורסם המאמר במקורו, חודשים ספורים לאחר אירועי הטרור של 11 בספטמבר (משום מה לא מצורפת למאמר הערה ביוגרפית ביחס לזהותו של הכותב ולמקורו של המאמר). האוריינטליזם, כידוע, הוא מערך תרבותי, פוליטי ואינטלקטואלי, ששימש את המערב הקולוניאלי לצורך הצדקת יחסו אל המזרח, יחס שהתבסס בעיקרו על דיכוי וניצול. במסגרת מערך זה נתפסו המזרח ויושביו כפרימיטיוויים, נחותים, אלימים, מונעים על-ידי תשוקות קמאיות, ובקיצור "אחרים". על רקע זה הוסברה והוצדקה מדיניותו של המערב הרציונלי והנאור, שקיבל עליו את המשימה הנעלה להנחיל למזרח קידמה ותרבות. בספרו "אוריינטליזם" (1978; תרגום עברי ראה אור בהוצאת עם עובד, 2000) סעיד תיאר וניתח את המערך האוריינטליסטי ואת הדעות הקדומות והאינטרסים הכלכליים והפוליטיים שהזינו אותו.

מתוך ניתוח מה שפרוינד מכנה "התגובה הפייסנית" בארה"ב למתקפת הטרור של 11 בספטמבר הוא מגיע למסקנה שביקורת האוריינטליזם הצליחה במשימתה - לשחרר את המערב מתפיסות סטריאוטיפיות של המזרח. אך מתקפת הטרור, סבור פרוינד, חושפת השפעה מסוכנת הרבה יותר של הצלחתה (המופרזת, כעת ניתן לומר) של ביקורת האוריינטליזם. מתוך חשש להיתפס כאוריינטליסטים נמנעו חוקרי האקדמיה בארה"ב בעשורים האחרונים מחקירה רצינית של היסודות המסוכנים של האיסלאם הרדיקלי, ומחשיפת התפיסה הסטריאוטיפית והחשוכה של האיסלאם הרדיקלי את המערב, מה שהוא מכנה ה"אוקסידנטליזם" של האיסלאם. "בעזרת אשמות העבר", טוען פרוינד, "עזרה ביקורת האוריינטליזם לעצב מערב מטומטם, החסר את הכלים הנחוצים להבנת האנשים השונאים את המערב במידה מספקת כדי לבצע בו טבח המוני" (עמ' 23; זו, כך נראה, האנלוגיה האמריקאית לטענות המוטחות תדיר בפוסט-ציונים - מערב אכול שנאה עצמית ורגשות אשמה משלם את מחיר היחס הסלחני כלפי האויב האכזר).

אינני יודע כיצד אנו אמורים להעריך טענה זו של פרוינד ביחס למצבו של חקר האיסלאם בארה"ב, שאותה הוא אינו טורח לבסס או לאשש במחקרים רלוונטיים. אם אנו אמורים להישאר ברמת סברות הכרס, הרי שניתן להציע פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, מבט אל מדף הספרים יגלה שאיננו חסרים מחקרים מעודכנים על האיסלאם הפונדמנטליסטי, והטענה שתחום זה הוזנח מאימת ביקורת האוריינטליזם נראית דחוקה. מנגד, ייתכן שכדרכן של מטוטלות, גם זו של האוריינטליזם וביקורתו עברה מקיצוניות אחת לשנייה. אם כך הדבר, ביקורתו של פרוינד במקומה היא. אף לא ברור כיצד עלינו להתייחס לתובנות מטעם עצמו שמציע פרוינד ביחס לאיסלאם הרדיקלי. אולי בהעדר מחקר רציני בשל אימת התקינות הפוליטית עלינו להסתפק בהכללות ספקולטיוויות - מגובות בציטוטים נבחרים ממשנתו של אוסאמה בן-לאדן - של איסלאמיסטים חובבים עשויים-ללא-חת מסוגו של פרוינד.

אך למעלה מכל זה, עולה השאלה מה לכל זה ולפיגועי הטרור במגדלים התאומים? האם מתכוון פרוינד להציע שביקורת האוריינטליזם שיתקה אף את רשויות הביטחון של ארה"ב? מבחינה עובדתית, זו טענה אווילית. מאז קריסת בריה"מ, האיסלאם הפונדמנטליסטי עומד כמעט לבדו במוקד המחקר ומאמצי הסיכול של רשויות הביטחון במערב כולו. ומלבד זאת, אם אמנם, כפי שטוען פרוינד, הסתגרו מבקרי האוריינטליזם במגדלי השן האקדמיים, "כתבו בז'רגון פוסטמודרניסטי אטום" ו"יצרו עבודות שהונחו על מדפי הספריות באין להן קורא" (עמ' 19), כיצד ניתן לייחס להם השפעה ישירה כל כך על מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב? פרוינד כמובן אינו מאשים את ביקורת האוריינטליזם באחריות ישירה לאירועי 11 בספטמבר. הוא מסתפק ברמיזות מעורפלות ובמשפטים רב-משמעיים. אולי די בהזכרת שני הנושאים בנשימה אחת כדי ליצור סמיכות רעיונית וטקסטואלית, ובהזכרת סעיד ובן-לאדן לחלופין. אולי את היתר ניתן להניח לדמיונם של הקוראים, שיפליגו למסקנה שפוסטמודרניזם פירושו טרור, או לפחות אי-מניעתו (סעיד, אגב, הוא מטרה מועדפת בגיליון. מגדיל לעשות גדי טאוב, שבאותה פסקה ממש, בעמ' 103, מאשים את סעיד הן בכך שהוא סבור שארה"ב היא אימפריית רשע, והן בכך שהוא מעוניין להשליט את "הדרך האמריקאית" כפתרון המועדף לסכסוך הישראלי-הפלסטיני!).

אך אף אם פוסטמודרניזם איננו הטרור עצמו, הוא בוודאי מעקר את יכולתנו לבקר את הטרור. הרי ידוע שפוסטמודרניסטים הם רלטיוויסטיים חסרי תקנה, המסרבים בכל תוקף לגנות מעשים ורעיונות, מחרידים ככל שיהיו, בטענה ש"הכל יחסי". ידוע ש"לעמדה הרלטיוויסטית לא יהיה שום דבר לומר נגד הפרטיקולריזם הארי של המשטר הנאצי, או האידיאולוגיה הגזענית של בעלי העבדים בדרום הישן" (גדי טאוב, עמ' 91), ושרלטיוויזם מעין זה הוא שאחראי, מעבר לצמיחתם של משטרים אפלים, גם, כדברי פרוינד, "למצב בו מסרבת סוכנות רויטרס לכנות מבצעי רצח המוני בשם 'טרוריסטים'" (עמ' 23).

לעניין זה ייאמר במאמר מוסגר, שב-30 השנים האחרונות נאמר שוב ושוב שמהטענה שעקרונות מוסר הם תלויי חברה לא נובע שעקרונות מוסר אינם בנמצא, או שהם חסרי תוקף, או שהם עניין של קונוונציה חברתית בלבד, וכדברי קליפורד גירץ, הסבור אחרת מחזיק בכשל לוגי שלפיו anywhere anchored everywherenothing can be anchored If something isn't. אמנם, תמיד נשקפת סכנה שיהיו מי שיפרשו באופן שגוי ופשטני את הרלטיוויזם הפוסטמודרני. אך זהו גורלם של רעיונות ותיאוריות בכלל; ובמובן זה הפוסטמודרניזם אחראי לרלטיוויזם האידיוטי של סוכנות רויטרס (וניטשה אחראי לעלייתו של המשטר הנאצי) באותה המידה שהאידיאולוגיה של המפד"ל אחראית לרצח רבין. ויותר מזה: גם אם נכונה הטענה בדבר האימוץ הפשטני של הרלטיוויזם בארה"ב, עדיין עדיפות אומות המאמצות פרשנות פשטנית של הרלטיוויזם על פני אומות המאמצות פרשנות פשטנית של לאומיות.

במאמרו של טוד גיטלין, פרופסור לסוציולוגיה ועיתונות באוניברסיטת ניו יורק, מתוארת התמורה שעברו תנועות השמאל בארה"ב בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים - משמאל סוציאליסטי אוניוורסליסטי לשמאל בדלני של פוליטיקת זהויות. אהדתו של גיטלין נתונה ללא ספק לשמאל האוניוורסליסטי, אך אין הוא מתעלם מיתרונותיה ומתרומתה של פוליטיקת הזהויות להשגת הכרה תרבותית, רפורמות חברתיות ושוויון זכויות לשחורים, לנשים, להומואים ולסביות ולקבוצות זהות נוספות. באמצעות הדגשה חיובית של השונה והמייחד את הקבוצה, וטיפוח המנהגים, התכונות והפרקטיקות - אמיתיות או מומצאות - האופייניות לקבוצה, פוליטיקת הזהויות אף יצרה מבני משמעות עבור חברי קבוצות מיעוטים שהופלו לרעה. גיטלין סבור, עם זאת, שכמו האוריינטליזם, גם פוליטיקת הזהויות מיצתה את עצמה; קבוצות הזהות התמסדו והסתיידו, והדגשת השונה הפכה מכלי להשגת מטרות אוניוורסליות למטרה בפני עצמה. כך הגענו לדבקות העכשווית בשונה ובמפלג בכל מחיר, המזיקה יותר משהיא מועילה.

הניתוח ההיסטורי של גיטלין חריף ומשכנע, וביקורתו על פוליטיקת הזהויות מתקבלת על הדעת, אך אין הוא מציע אלטרנטיווה אלא, אולי, את השמאל האוניוורסליסטי הישן. אם נזכור את מה שגיטלין מצליח לטשטש - שפוליטיקת הזהויות ושמאל אוניוורסליסטי אינם, או אינם צריכים להיות, אלטרנטיבות המוציאות זו את זו או עוינות זו את זו, אלא שפוליטיקת הזהויות נועדה לפתור את המשבר שאליו נקלע השמאל האוניוורסליסטי (שעקרונותיו נלכדו בפרדוקס הבא: או שהיו מופשטים מכדי לשמש בסיס רעיוני לפעילות פוליטית, או שהיו קונקרטיים מכדי לייצג את האינטרסים והצרכים של הכל) - נבין מדוע חזרה לערכים האוניוורסליים הישנים איננה פתרון פשוט כל כך. ועם זאת, גיטלין צודק בקביעתו שכעת, משהסתברו חסרונותיה של פוליטיקת הזהויות, נדרשת חשיבה מחודשת.

מאמרו של טאוב נחלק לשניים. בחלק הראשון הוא מונה את חטאיו התיאורטיים של הפוסטמודרניזם הישראלי. בחלק השני הוא פוקד את עוונותיו הפוליטיים (אגב כל זאת הוא גם סוגר חשבון עם כתב העת "תיאוריה וביקורת"). הטיעון המרכזי בחלק התיאורטי הוא כדלקמן: ראשית, הפוסטמודרניזם לא הגיע לארץ היישר מארץ ייצורו בצרפת אלא יובא מארצות הברית; אבל האמריקאים עשו במוצר שינויים רדיקליים כדי להתאים אותו לנסיבותיהם ולטעמם. בעיקר קיבל הפוסטמודרניזם הצרפתי, השמאלי במקורו ובעל הניחוח המרקסיסטי, מלבושים ג'פרסוניאניים ודיאודורנט קפיטליסטי. הפוסטמודרניזם הצרפתי נוצל בידי הזרמים הימניים-שמרניים בארצות הברית וסופח למעשה למצע המפלגה הרפובליקאית. את הרלטיוויזם התרבותי הם תירגמו כהצדקה לאי-התערבות, ואת ביזור מרכזי הכוח הם תירגמו ל"ממשלה מצומצמת" ולאנטי-פדרליזם. כך, בלבושו הקפיטליסטי החדש, כשיסודותיו התיאורטיים מעוותים ללא תקנה, הגיע הפוסטמודרניזם אל חופי הארץ, ושיחק, למרבה האירוניה, היישר לידיהם של חסידי ההפרטה.

יהיה הפוסטמודרניזם הישראלי אשר יהיה, לא מובן לי כיצד ניתן להאשימו בקריסתה של הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית. פישפשתי בזיכרוני ולא נזכרתי בפעם האחרונה שבה כיהן כאן ראש ממשלה או שר אוצר פוסטמודרניסטי. אך גם הניתוח התיאורטי המוצע, והטענה שלפיה הפוסטמודרניזם הוא בעצם קפיטליזם, מופרכים הם בעליל.

הסיפור שמציע טאוב (וזה בדיוק מה שמוצע - לא טיעון ולא מחקר אלא סיפור), לא זו בלבד שהוא מעיד על חוסר הבנה במושגי יסוד של הפוסטמודרניזם (למשל כל מה שטאוב אומר על פוקו, או עצם המחשבה שניתן באיזה אופן לקשור את הטענה הפוסטמודרניסטית שלפיה מנגנוני כוח ושליטה נמצאים בכל מקום לרעיון האנטי-פדרליסטי של ביזור הכוח השלטוני. אפילו האמריקאים אינם מבולבלים עד כדי כך); הוא אף סותר את עיקר מה שידוע על ההיסטוריה של הפוסטמודרניזם בארה"ב בעשורים האחרונים.

לפוסטמודרניזם האמריקאי, אם ניתן להכליל (ולטאוב עצמו אין בעיה עם הכללות, ועל כך להלן), נודעה השפעה באקדמיה ובפוליטיקה. באקדמיה הוא שימש בעיקר לצורך פיתוח תיאוריות ביקורתיות של גזע, מגדר ונטייה מינית, ולקשור פמיניזם או תיאוריה קווירית לאנטי-פדרליזם זה כמו לקשור דג לאופניים. וביחס לתנועות הפוליטיות שהסתמכו על תיאוריות אלה - אלה דרשו דרישות שונות, לעתים סותרות, אך דבר אחד הן לא דרשו, וזה קפיטליזם ואנטי-פדרליזם. להיפך. אחת התובנות המרכזיות של התנועה הפמיניסטית, למשל, היתה שבחברה שמדכאת נשים, אי-התערבות היא מנגנון דיכוי נוסף. על כן תמכו ברפורמות בתחום המשפחה, החינוך, העבודה והסעד, בחקיקה נגד הטרדה מינית ופורנוגרפיה, וכיוצא באלה. והכל באמצעות מדיניות והתערבות ממשלתית. זהו, אחרי הכל, מובן חשוב אחד של הסיסמה הפמיניסטית, שלפיה הפרטי הוא פוליטי. כך גם תנועות השחורים שדרשו אפליה מתקנת, או הומואים ולסביות שדורשים חקיקה נגד אפליה על רקע מיני או חקיקה פדרלית נגד פשעי שנאה. כיצד כל זה עולה בקנה אחד עם העיקרון הקפיטליסטי אשר לשירותו, אליבא דטאוב, רתמו האמריקאים את הפוסטמודרניזם?ייתכן שגם מה שאמרתי זה עתה שגוי או חלקי; זאת מכיוון שהיסטוריה של רעיונות איננה עיסוק פשוט, והיא דורשת מחקר וטיעון מוקפד, לא הכללות והשערות קלושות.

בחלק הפוליטי מעלה טאוב על המוקד ענף מרכזי של הפוסטמודרניזם הישראלי - הפוסט-ציונות. קובלנתו המרכזית נגד הפוסט-ציונים היא שהחזון הפוליטי שלהם - "מדינת כל אזרחיה" - לא רק שיוביל אותנו למלחמת אזרחים מתמדת, אלא שמקורו בכשל עמוק בהבנת טיבה ובהערכת כוחה וחשיבותה של הלאומיות, היהודית והפלסטינית גם יחד.

אין זה ברור מדוע טאוב כה פסימי ביחס לחזון הפוליטי של הפוסט-ציונים. אין אנו חסרים מדינות הכוללות כמה לאומים ועדיין חיות בשלווה יחסית. טאוב מסתפק בנבואות חורבן ופורענות, ונביאים כידוע לא זקוקים לטיעונים. עוד אין זה ברור מדוע מייחס טאוב את חזון "מדינת כל אזרחיה" לפוסט-ציונים כולם. "מה שמחזיק יחד את כל הטיעונים השונים של הפוסט-ציונים", הוא אומר, "הביקורת על ... דיכוי יהודים ממוצא מזרחי... קיומה כביכול של תוכנית ציונית לטיהור אתני של הארץ ... (זו) תחושת דחייה עמוקה מהרגש הלאומי הישראלי" (עמ' 95). במאמר אחר שפירסם טאוב בעיתון זה הוא טוען: "ישראל, ישראלים, זה מה שמגעיל את האקדמאים החדשים. כל ה'תיאוריה' באה רק אחר כך". זו לא סתם הכללה מטופשת. זו השמצה גסה. אין היא ראויה להתייחסות.

צודק טאוב בטענתו שללאומיות כוח משיכה רב ואנרגיה רבה אצורה בו. אך דומה שהשמאל האוניוורסליסטי שבשמו מבקר גיטלין את הפוסטמודרניזם אשם לפחות כמו הפוסטמודרניסטים עצמם בהמעטת חשיבותה של הלאומיות. יתרה מזאת, הצלחתה של פוליטיקת הזהויות מראה שגם לזהויות מקומיות וספציפיות יותר יש כוח משיכה עז. אם עצם קיומו של כוח משיכה מעין זה די בו להעניק לו משקל נורמטיווי, הרי שטיעונו של טאוב נגד פוליטיקת הזהויות בשם הזהות הלאומית נכשל. זה גם זה מעניקים זהות ומספקים משמעות. ואם קיימים שיקולים התומכים בהעדפת הזהות הלאומית, טאוב לא מספק אותם. בין כך ובין כך המסקנה התיאורטית ברורה: לא מדובר כאן במחלוקת בין פוליטיקת זהויות לפוליטיקה "אחרת", אלא במאבק בין גרסאות מתחרות של פוליטיקת זהויות.

לסיום, סגנון. עם כל ביקורתם על הפוסטמודרניזם, אימצו בדרך כלל כותבי המאמרים שסקרתי לעיל לפחות את סגנון הכתיבה המאפיין אותו. לוליינות לשונית ואוויר דליל של הפשטות הועדפו על פני שפה בהירה וטיעונים סדורים והדוקים. אך מקריאת כתבי הפוסטמודרניסטים למדנו שסגנון כתיבה זה סכנותיו עמו. כדי לצייר במשיחות מכחול עבות דרוש ידע וכישרון; אחרת יוצא סתם קשקוש.

יעקב בן שמש כותב עבודה לתואר דוקטור במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת צפון קרוליינה בצ'פל היל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ