בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוריאל אופק מהגיהנום

מטרזן ועד זבנג הסיפור של הספרות הפופולרית העברית אלי אשד. הוצאת בבל, 336 עמ', 98 שקלים

תגובות

כותרת ספרו החדש של אלי אשד, "מטרזן ועד זבנג", היא מחווה ל"מטרזן עד חסמב"ה", הספר שחתם את הטרילוגיה של אוריאל אופק, שבה תיאר את כתיבתם של ספרי ילדים קלאסיים. אופק לא ממש חיבב את טרזן, את חסמב"ה הוא ממש תיעב, אבל לאחר שני כרכים שבהם התמקד בדמויות מהוגנות כמו היידי בת ההרים או משפחת רובינסון השווייצרית, לא נותרה לו ברירה אלא לקפץ על העצים בדרכו למערה החשמלית, ולשמח את קוראיו הצעירים שהתעניינו הרבה יותר באלימלך זורקין מאשר בסבה של היידי. מובן שגם לאופק היו קווים אדומים: לא היתה לו כל כוונה לכתוב על שנוא נפשו, קופיקו (אף על פי שאופק, למרבה האירוניה, הוא שפירסם את סיפורי "קופיקו" הראשונים ב"דבר לילדים"). ובוודאי שאופק לא היה מעלה על דעתו להתייחס בספריו לסדרת "תוכידס", אותו תוכי גס ואלים שזוכה ב"מטרזן ועד זבנג" לפרק מיוחד משלו.

אם תוכידס הוא אמנם, כדברי אלי אשד, "התוכי מהגיהנום", הרי שאשד עצמו הוא מעין אוריאל אופק מהגיהנום: מצויד בידע אנציקלופדי ובסבלנות של משוגע לדבר הוא מגולל בספרו את ימי הזוהר של הספרות העברית הקלה, שזכתה לקיתונות של בוז ממחנכים וממבקרים, אבל היתה פופולרית לאין שיעור מהתותחים הקאנוניים. אשד פישפש באלפי ספרים - מערבונים, בלשים, ספרות הרפתקה לבני הנעורים, ספרי קומיקס, ספרות ארוטית, מדע בדיוני - והקים לתחייה את כולם: מהבלש דוד תדהר ועד למרגל עוז יעוז, מפטריק קים ועד ביל קרטר, ממצ'יסטה ועד יואב בן-חלב, מבוק ג'ונס ועד דנידין, מקיסרית הניאופים טאודורה ועד פלאש גורדון, מעזית הכלבה הצנחנית ועד לכלבתו של הקולונל שולץ.

ספרו יעורר דמעות של געגועים ופרצי צחוק עזים בקרב קוראים קשישים שגילם עולה על שלושים, אבל אסור לטעות: זו איננה סתם בונבוניירה נוסטלגית, אלא מסמך תרבותי רב משמעות. אין זה מקרה, אולי, שהתנועה הציונית צמחה מ"אלטנוילנד", ספר מדע בדיוני מופרך שפירסם עיתונאי וינאי קל-עט: התרבות הישראלית הגבוהה אולי הדחיקה במשך שנים את דבר קיומה של אחותה הפופולרית ממנה, אבל הספרות הקלה דווקא נענתה בהתלהבות לאתגר שהציב לפניה הפרויקט הציוני.

מהספר עולות שתי מגמות עיקריות ששלטו בספרות הקלה בשנות החמישים והשישים והכתיבו את האופן שבו שירתה את הסיפור הציוני: האחת ישירה, השנייה אלגורית. המגמה הראשונה, שבאה לידי ביטוי בסדרות כמו חסמבה, "הבלשים הצעירים" או "עוז יעוז", התאפיינה בהתייחסות מפורשת למצב הפוליטי, הצבאי והחברתי במדינה. דורות של צברים עוקצניים גדלו על דימוי הערבי המטומטם, המרושע והמזיע שמאכלס בצפיפות את הספרות הזאת, ובמיוחד את עולמו המופלא של שרגא גפני, ככל הנראה "סוכן התרבות הפורה ביותר שידעה ספרות הילדים העברית" (עמ' 121). גפני כתב יותר מ-150 ספרים חדורי גאווה לאומית, נחישות והקרבה, עמוסים עד להתפקע בגיבורים עבריים העשויים ללא חת, המצליחים להביס, פעם אחר פעם, ליגיונרים סדיסטיים, מסתננים מנוולים, מפלצות אנטישמיות, מדענים נאצים מטורפים ונאצר אחד.

למותר לציין שהגיבורים העבריים שנאבקו בכוחות השחור (ואגב כך גילו את עשרת השבטים האבודים או חבורה של לוחמי בר-כוכבא שלא שמעו שהמרד הסתיים) היו כמעט תמיד אשכנזים. לצדם לוהקו מזרחיים סמליים כמו מנשה התימני או הנריקו, הנער האמיץ ממרוקו שמתארח בכמה מספרי חסמב"ה, אבל חייב לחזור לעבודתו בקיבוץ (כילד-חוץ, כמובן). מרתק לגלות שמסורת המזרחי התורן לא החלה אצל יגאל מוסינזון: לדוד תדהר, הבלש העברי הראשון, היה עוזר תימני בשם סעדיה, ואילו גד מגן, בלש אחר, נעזר בתימני בשם רחמים. וכשכבר היה גיבור ממוצא מזרחי - כמו מנשה ערוסי, בן שכונת התקווה - הפכו אותו למסתערב ושינו את שמו ל"רוי רשף, סוכן ש.ב.".

הספרים הללו צייתו בגלוי, ללא שמץ של בושה, לאתוס הלאומי. אבל מה שמסקרן עוד יותר הוא דווקא ההשפעה האידיאולוגית העצומה שנודעה למערבונים, לספרי הריגול ולהרפתקאות המדע הבדיוני שלא זוהו באופן ישיר עם המפעל הציוני, ואף ניסו להסתיר או להדחיק כל קשר למציאות המקומית. אשד מתאר כאן התפתחות מעניינת: בשנות השלושים נהגו ההוצאות לתרגם ספרי בלשים מאנגלית או מיידיש, להעביר את העלילה לארץ-ישראל, להשמיט את שם הכותב ולהציג את הספרים כיצירה עברית מקורית. אבל מהר מאוד התחזקה דווקא הנטייה ההפוכה - להציג יצירות שכתבו סופרים ישראליים כאילו תורגמו משפות זרות. ברט ויטפורד, למשל, מחבר סדרת "פטריק קים", הוא בעצם גלעד מורג, אז סטודנט צעיר לספרות, שחיפש פרנסה צדדית ופיתח למען הוצאת שלגי את דמותו של איש הקארטה משורג השרירים והמסוקס. לימים החליפו אותו עיתונאים וסופרים כמו פנחס דנציגר, שלמה פרנקל, איל מגד, איתמר לוי, עמוס אריכא ואחרים; ארצ'י ברמן, שכתב את סדרות "בוק ג'ונס" ו"מרשל שיפינג", הוא בעצם מירון אוריאל; ואילו ביל קרטר, שכיכב בחוברות לאינספור פרי-עטו של "א. בלמר", הוא דמות שקיימת אך ורק בשפה העברית.

בכל המקרים הללו סופרים ישראלים כתבו על עולם שכל קשר בינו לבין עולמם של הקוראים היה, לכאורה, מקרי לגמרי. אבל ממש כמו עלילות המדע הבדיוני של שנות החמישים - פלישות מהחלל באמריקה, גודזילה ביפאן - ספרי ההרפתקה המתורגמים-כביכול שיקפו בצורה אלגורית את ההזיות והתשוקות של המדינה העברית הצעירה.

אשד עצמו מציין, למשל, שלפופולריות העצומה של המערבון תרם האתוס של אותה תקופה, "יישוב אזורי הגבול, הנגב והגליל והעימות עם הילידים הערבים. אתוס ציוני זה השתלב היטב עם האתוס האמריקני מן המאה התשע-עשרה: יישוב המערב והמלחמה הבלתי-פוסקת באינדיאנים, בעליהן המקוריים של האדמות שם" (עמ' 142).

אין פלא איפוא שהיצירה המשמעותית ביותר של גפני, לפחות מבחינת אשד, היא דווקא יצירה שמתיימרת להיות קאנונית, "הקרב על מבצר ויליאמס", סיפור קצר שפורסם בשנת 1950 בעיתון "אלף", כתב העת של התנועה הכנענית, תחת שם-העט "איתן נותב". הסיפור, שהפך לימים לסרט בבימויו של רנן שור, מתאר את הצבר הישראלי במלחמת השחרור כמי שחי במציאות מיתית המבוססת על מערבונים וסיפורי הרפתקאות, ומדמיינת את הסכסוך הישראלי-הפלסטיני כמאבק אכזרי בין לבנים לאינדיאנים. גפני, איש הלח"י, מציג את המפעל הציוני כמי שנתון תחת השפעתה של אילוזיה קולקטיווית מפתה אך מסוכנת; את ספריו הרבים יש לראות כניסיון כביר להעמיד מיתוס ילידי חלופי.

נקודות ההיתוך בין הספרות המיובאת לבין התרבות הישראלית המתהווה הולידו את הפרקים המעניינים ביותר בספר (ונדמה לי שאלה הפרקים שאשד נהנה במיוחד לכתוב). דוגמה מובהקת אחת היא טרזן, שהפך ל"אחד משלנו", אולי משום שג'וני וייסמילר תמיד נחשד כיהודי, ואולי בגלל שכמו טרזן, גם ישראל האמינה - ועודנה מאמינה - שהיא "וילה בג'ונגל": "לדמותו של טרזן בספרים ובסרטים", כותב אשד, "היתה השפעה חזקה על עיצוב דמות הצבר כאדם שרירי, חובב טבע, המרבה לסייר בו וממעט בדיבור" (עמ' 190). ואמנם, בניגוד לאלפי המערבונים, ספרי הבלשים ומעשיות הריגול שהוצגו כתרגומים, סיפורי טרזן המקומיים הופיעו כיצירות אנונימיות או בשם ישראלי בדוי כמו "צביקה" או "רונן". סופרים כמו עמוס קינן ופנחס שדה פירסמו תחת השם "יובב" את הרפתקאותיו המופלאות של לורד גרייסטוק, שנלחם לא רק בציידים או בחיזרים אלא גם באויביה הערביים של המדינה הצעירה. ב"הבלשים הצעירים וטרזן פורצים למפרץ-שלמה" (1957), מאת שרגא גפני, טרזן לוחם בסוחרי עבדים סעודים שחוטפים נשים יהודיות ממצרים. לאחר שהוא מטביע צוללת גרעינית מצרית הוא מגיע עם בת זוגו לביקור בישראל; השניים מחליטים שברגע שיהיו בארץ יערות עבותים יותר, הם יעלו ארצה. השיא היה "דן טרזן", נער עברי שהתגלגל לג'ונגל והפך לטרזן בן-זמננו, שבין לכידת הפושע הנאצי רודולף טייכמן לבין מאבק בצוררים אחרים, מקבל פניות מהציבור בדירתו ברמת-גן. במקביל, מספר אשד, הופיעו בסוריה ולבנון ספרונים שבהם תואר טרזן הנאבק ביריבים יהודים מרושעים; כל אומה והטרזן שלה.

ספרי טרזן איפשרו לילדי ישראל לגייס לצדם את הצבר האולטימטיווי. ספרי ה"סטלג" הידועים לשמצה, לעומת זאת, שתיארו מחנות שבויים הנשלטים בידי נאציות יפהפיות ואכזריות, איפשרו לקוראיהם לדמיין מחנות ריכוז שונים מאוד מאלה שעליהם החלו לדבר במשפט אייכמן: "השילוב המהמם בעוצמתו של מלחמה איומה מכאן, ונשיות גרמנית-נאצית, אלימה ותוקפנית - ועם זאת, מינית, מתפרצת ופראית - מכאן, יצר בספרים אווירה מנטלית קיצונית וחד-פעמית בחריגותה", כותב אשד (עמ' 249). סיפורים על סקס וסאדיזם על רקע מלחמת העולם השנייה, שנפוצו בארצות הברית בשנות החמישים, הוצגו כסיפורים אותנטיים ולכן זכו בלגיטימציה שלא ניתנה לספרות פורנוגרפית. אבל בישראל קיבלה הספרות הזאת מעמד מיוחד: מלחמת העולם השנייה היתה מזוהה אצל הקורא היהודי בראש ובראשונה עם השואה; העדרם המוחלט של יהודים מהספרים רק העצימה את הקסם של שבירת הטאבו. כך, הקריאה ב"סטלג" היתה אקט חתרני מובהק, שבה בעת גם סיפק הזדמנות לאשש את מיתוס הרשע הנאצי בלי להתייחס לדמות הקורבן היהודי.

הספר אמנם מעורר שאלות מרתקות על טיבה של ההגמוניה התרבותית, אבל איננו טורח לפתח אותן. הדבר בולט במיוחד בדיון על ספרות הילדים; אשד איננו מנסה להסביר, למשל, מדוע טרזן וחסמב"ה נחשבו בזויים כל כך בעיני המבקרים, בעוד ש"שמונה בעקבות אחד" או "בארץ לובנגולו מלך זולו" (שנעדר, אגב, מהספר) הוכתרו מיד כקלאסיקה. את מיפוי היחסים המורכבים בין המרכז לשוליים אשד משאיר, כנראה, לאחרים: הוא עצמו מעדיף לעסוק בחומרים עצמם, בטון מפוכח ומשועשע. הוא תוהה מדוע עוז יעוז מתעקש לקחת אתו קטין למשימותיו המסוכנות נגד יריביו המפלצתיים, מציין בהרמת גבה את חיבתו המשונה של קופיקו לבגדי נשים, ומציין שההטרדות המיניות הבלתי פוסקות של פטריק קים ודאי עיצבו דורות שלמים של גברברים ישראלים. אבל גם כשהוא סרקסטי, אשד לעולם איננו שופט את היצירות בחומרה רבה מדי. כמו מדען מטורף מ"סדרת האימים" של הוצאת רמדור, שמביט באהבה במפלצת שברא, גם אשד מתייחס בסלחנות רבה לפגמים הרבים של גיבוריו.

אל אשד עצמו, לעומת זאת, מותר להתייחס בקצת פחות סלחנות. דווקא בספר מרהיב כל כך, המעוצב להפליא, כדאי היה להשקיע עוד קצת מאמץ, להדק את הטקסט, לשפר את העריכה וכך גם להימנע, למשל, מפסקאות ממוחזרות (כמו אלה העוסקות בתרומתו של אתגר קרת למסורת חסמב"ה), או משימוש מופרז בשלוש הנקודות האלמותיות שרומזות שאשד בילה קצת יותר מדי זמן עם אוסף הספרים שלו... העושר העצום שנחבא בין דפי הספר הופך אותו למעין גרסה מודפסת של המים הסגולים של פרופסור קתרוס שהפכו את דנידין לרואה ואינו נראה: מוטב ללגום ממנו בהדרגה, טיפין טיפין. אין בכך, כמובן, כדי לגרוע מההישג החלוצי של "מטרזן ועד זבנג". אפשר רק לקוות שדור חדש של חוקרי תרבות וספרות ישכילו לצעוד בשבילי הג'ונגל הפראי שאשד - מצויד ב"מרסל", סכינו המפורסמת של עוז יעוז - חשף כאן למעננו.

איתן בר-יוסף הוא פוסט-דוקטורנט בספרות אנגלית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו