בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיית הפליטים

כור ההיתוך הישראלי לא היטיב במיוחד עם פליטי וייטנאם שממשלת בגין קלטה לפני 25 שנה. דווקא הנשים יצאו ממנו בשלום. למשל, רב סרן לי צ'ו או

תגובות

 

הדס הואן לא האמינה שאפשר לשאול שאלה טפשית כל כך. העיתונאי היסודי מבקש לדעת מה נשאר בה עוד סיני אחרי עשרים וחמש שנים בישראל. "מה עוד סיני בי?" היא חוזרת על השאלה. העיניים הצרות בפנים הרחבות מביטות בי בחשדנות. עצמות הלחיים הגבוהות, השפתיים התפוחות, השיער השחור והחלק והאף הפחוס נותרו, למרות כל השנים שעברו, בהחלט סיניים. זה מספיק. העברית שלה עשויה להיות רהוטה וקולחת, עולם המושגים שלה - כמו של כל בוגר תיכון. בעלת פנים שכאלו עשויה להיקרא הדס, לשרת בצה"ל ולהינשא לישראלי, היא יכולה אפילו להרגיש, בתוכה פנימה, ישראלית גמורה. אבל הפנים האלו, מבחינתה ומבחינת הישראלים, הן מהות הזרות. עם הקלסתרון הזה היא לא מסוגלת להתחבר לאתוס הישראלי עליו חונכה כמונו.

הדס הואן באה לכאן כשהיתה בת חמש. היום היא בת 28 ועדיין זרה בעינינו כמו פועל סיני שמחכה בפינת צ'לנוב לפרנסה היומית שלו. היא נולדה בוייטנאם. ב-1979 באה לכאן מהפיליפינים, שם רוכזו פליטים שברחו מוייטנאם עם ניצחון הקומוניסטים. ממשלת ישראל החליטה לקלוט כמה מאות פליטים והדס הואן מצאה עצמה בשדרות. שמה היה אז "שאו שה", שפירושו "השחר העולה". היא מבקשת ממני לחזור ולומר כמה פעמים: "שאו שה, שאו שה, שאו שה", ואז להודות בפניה שילדים היו מתקשים לעמוד באתגר הזה. החלופות שהוצעו לה, ונדחו, היו לימור, ענת ורינת - כולן במלעיל.

הדס הואן שנולדה בוייטנאם, התחנכה בישראל ובגרה בה, תופשת את עצמה כסינית "בגלל שכך רואה אותי הרחוב". אבל בכל מובן אחר, היא אומרת, היא ישראלית. הזדהות מלאה עם המקום אליו נקלעה במקרה היא תמצית הפליטות שלה. עם העברית המצוינת שלה וראייתה המפוכחת את החיים כאן, בכל זאת היא עדיין פליטה. פליט מבקש קודם כל להציל את חייו ולאפשר חיים לבני משפחתו. פליט שחייו עמדו לו מנגד מחפש קודם כל ביטחון. השתלבות במקום המפלט שלו היא סוג של ביטחון.

השתלבות נותנת ביטחון, אבל יש בה גם קושי: היא דורשת גם אמונה במטרותיה של החברה כולה. ומה לעשות שמטרות החברה לא תמיד עולות בקנה אחד עם ביטחון הפליט? במדינה שבה הכלל מפקיע את זכותו של הפרט בתואנה של סכנה קיומית מתמדת, מתערער ביטחונו של הפליט. הוא מתקשה לחיות עם מצב שבו חייו תלויים תמיד במהלכים פוליטיים וחברתיים ששיקוליהם זרים לו. פליט וייטנאמי הוא לא חוליה בשלשלת הדורות, אין לו מחויבות לאלפיים שנות גלות ולתקומה שאחריהן. המלה "אדמה", למשל, לא מפעימה אותו. המלה "מולדת" היא עבורו רק זיכרון. זיכרון של פליט הוא מטען דל משקל שהוא יכול לשאת עמו בקלות מארץ לארץ. בזיכרון של פליטי וייטנאם יש יותר מראות, ריחות, טעמים ושפה ופחות רגבי עפר.

מהי מולדת

"המלה 'אדמה' מתארת יותר מאשר סתם קרקע", משכיל אותנו אתר האינטרנט של האגף לחינוך קדם יסודי במשרד החינוך. "היא מתארת את הקשר בין האדם לארץ - אדמת מולדת. מקום שאדם או עם מרגישים אליו שייכות ואפילו מוכנים להילחם על אדמה זו וליהרג למענה". זהו המסר ההחלטי שמעביר משרד החינוך לפעוטות באמצעות הגננות שלו. הקביעה הזאת לא מבהירה אם "אדמת מולדת" היא מונח כלל עולמי המתייחס לקשר שבין אדם באשר הוא לאדמתו, או שהוא מתייחס רק לאדמת ארץ ישראל. ב-1977 היו הוייטנאמים פליטים, שברחו לכאן מארץ מולדתם. גם בישראל, ארצם השנייה, שלילדיהם היא ארץ מולדת, הם עדיין פליטים. מי שנרדף שנים ארוכות חש תמיד נרדף, גם אם האדמה שמתחת לרגליו מוצקה מאין כמוה.

חלק מפליטי וייטנאם עמם שוחחתי, מיעוטם צעירים, ביקרו שם. הם מספרים על העוני הגדול שם, על העדר מים זורמים ועל בקתות בנויות מקש, בוץ וגללי פרות. הם מספרים גם על סבתות נחמדות ודיג בנהר, אבל אף אחד מהם לא זוכר את וייטנאם במונחים של "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו". הורים שחוו את זוועות המלחמה שותקים ובניהם לא מתעניינים - גם את זה אנחנו מכירים.

סבא של טי וייט שנולדה בישראל נרצח בוייטנאם מול עיני אביה שכותב שירים בוייטנאמית שהיא לא מסוגלת לקרוא. הדס הואן, שהיא "קודם כל סינית אבל מיד אחר כך ישראלית", לא כוללת בישראליות שלה ברית עם הרי שומרון ואפילו לא עם מתחם בזל בתל אביב. כמו צעירים רבים היא מציבה דווקא את הודו בראש רשימת המקומות שבהם תרצה לחיות. כמו ישראלים רבים אין לה זיקה מיוחדת לקרקע המולדת. טוב, היא פליטה וייטנאמית, לה מותר. אבל איך אפשר להסביר את האדישות של מי שהוריו באו ארצה לבנות ולהיבנות, לנחלת אבות? אולי זו הפליטות הנצחית הטבועה בנו ואולי דורש החיבור האוטומטי בין עם לאדמה בדיקה נוספת?

טה טאן טאו, ילידת שדרות, ביקרה בוייטנאם כשהיתה בת 16. הזיכרון החזק שלה משם הוא ש"לא היו שם מקלחות או שירותים". סילין לאם, בת ה-27 מירושלים, היתה אמנם בוייטנאם שאותה לא ראתה קודם לכן מעולם, אבל היה זה מבחינתה ביקור משפחתי בארץ אקזוטית יותר מאשר חזרה לשורשים. אחיה, שעשה את המסע למזרח הרחוק כמו צעירים ישראלים רבים ששירתו בצבא, היה בתאילנד אבל לא בוייטנאם השכנה. אחותו סילין מסבירה ש"וייטנאם פשוט לא מעניינת אותו". במסעדה שלהם, "דא לה תין" בירושלים, מתרגשים הוריו לזהות אותו בתמונה מצהיבה מתוך עיתון ישן. בתצלום מ-1981 נראה פעוט נדהם, אוחז כטובע בדגל ישראל שמישהו דחף לידו.

סילין לאם לא נכנעת להסברי בדבר הברית הנצחית בין אדם למולדת. התביעה ההרואית "מה עוד תבקשי מאתנו מכורה?" נשמעת לה מוזרה, לפחות בכל הקשור לוייטנאם. העברית שלה מצוינת, היא הרי התחנכה פה כל חייה ועכשיו היא לומדת באוניברסיטה הפתוחה. הסינית שבפיה שימושית אבל דלה. היא לא יודעת לקרוא ולכתוב בשפה זו. די במחשבה על חזרה לוייטנאם בכדי להעלות בפניה של סילין העוויה של אי רצון, שהרי בכפר של סבתה אין מים זורמים. סילין לאם היא ישראלית ופליטה גם יחד. כולנו מבינים מהי "מולדת". אלא שמולדתו של פליט היא גם המזוודה שלו. זו שלנו מונחת לעת עתה בבוידעם, אבל במצב שמיש.

פותחים את הבית לפני אורח

הכנסת אורחים היא מיומנות שאיננה נרכשת בקלות. הכנסת אורחים יפה היא תוצאה של תרבות ומסורת ארוכות שנים. מכניס אורחים אמיתי מתבטל קצת לפני האורח כשהוא מבקש מאורחו ש"ירגיש כמו בבית", כלומר כמו בביתו שלו, של האורח. ברשימת המעלות הטובות שישראל מצטיינת בהן לא רשומה הכנסת האורחים במקום גבוה. יש בה סתירה להתנהלות הישירה והבוטה שאותה אנו מכנים בחיבה "דוגריות וכנות". עם שלא זכה בעבר להכנסת אורחים מתקשה להבין את מעלותיה. להיפך, יאמרו אחרים, דווקא עם כזה צריך לדעת טוב יותר.

אם אפשר היה לסכם את "הכנסת האורחים" של ממשלת ישראל על פי הנאומים שקיבלו בהם את הפליטים מוייטנאם, על סמך עושרם של הדימויים ומורכבותם של הטקסים, אפשר היה לומר שלא היתה כאן הכנסת אורחים כזאת מימיו של אברהם אבינו. המלים ששולחו לחלל האוויר היו באמת יפות ונשגבות, יוצאות מן הלב וממש נכנסות אליו. שר הקליטה דוד לוי אמר להם, בעברית ובצרפתית, "אנו מחייכים לכם ומושיטים לכם יד חמה וקרקע בטוחה" (רובם לא הבינו מלה). "עשינו הכל כדי שתוכלו להיקלט כאן ולבנות לכם חיים של אושר ויצירה", הוסיף. אחר כך, כדרכו, לא התאפק והגניב לדבריו מלים של תוכחה, רכות אך נוקבות, כלפי אזרחי העולם כולו: "שיעשו כמונו ויושיטו יד, כדי להציל נשים וילדים הנמצאים בלב ים בלא מולדת ויובילו אותם לחוף מבטחים".

את הסיבה לאשד המלים המבעבע סיפקו 66 פליטים שברחו משלטון הקומוניסטים בוייטנאם ובאו לישראל. הספינה "יובלי", בבעלות חברת הספנות האחים עופר, אספה את סירתם הרעועה בלב ים ב-10 ביוני 400 ,1977 ק"מ דרומית לסייגון. לקברניט האונייה, מאיר תדמור, אמרו הניצולים שלא שתו או אכלו ארבעה ימים, וממשלת ישראל הסכימה לקלוט אותם לאחר שאף מדינה לא הסכימה לעשות כן וכך הצילה את חייהם.

עם השנים נשחקו קצוותיו המחוספסים של הסיפור והוא נשאר בזיכרוננו מעוגל ויפה. מנחם בגין הודיע בחצות ליל ה-20 ביוני שממשלת ישראל בראשותו קיבלה את החלטתה הראשונה: "לתת מקלט לפליטים". האופוזיציה הריעה לו ויפה ירקוני שלחה לו מכתב. למעשה, ההודעה כמעט ונכפתה עליו. יהודה עופר, מבעלי הספינה, הבהיר בפשטות ש"אם ממשלת ישראל לא תקלוט את הפליטים ניאלץ להורידם בסירת הצלה בקירבת אחד החופים, נציידם במזון ובמים ונשאירם לנפשם". דבריו של עופר נמחקו, ובצדק, מזיכרון הסיפור מכמיר הלב. גם הקברניט הרחום של "יובלי", תדמור, נאלץ למצוא עבודה בחברת ספנות אחרת, אבל המעשה היפה נשאר אתנו.

ואכן, יפים היו ימי קבלת הפנים: קבוצת העולים הראשונה, 66 הנוסעים מ"יובלי", הופנתה לעפולה. קבוצות נוספת, בנות כ-100 וכ-200 פליטים, הצטרפו אליהם בעקבות ההצלחה ב-79', הראשונה התיישבה בעפולה והשנייה בשדרות (לאחר שעברו סלקציה קפדנית שהותירה בפיליפינים זקנים, חולים וחסרי מקצוע). בכל היישובים הועמדו ילדי בית ספר עם דגלי ישראל בידם לצד מסלול הגעתם של הפליטים וראשי היישוב נאמו.

ג'סטה אנחנו יודעים לעשות

"שדרות תהיה לכם לבית חם", הבטיח ראש המועצה לפליטים שהובאו לעיירה שלו. הם היו גם אורחי אגד ומסעדת בית ציוני אמריקה. הם ביקרו באתר ההנצחה ביד מרדכי ושם קיבלו "הסברים על תולדות היישוב העברי". בטקס שנערך לקבוצה השלישית, שהגיעה מהפיליפינים, "נתלה על קיר האולם שבו ישבו תצלום גדול של ירושלים". את הרגשת הבית (שלנו) סיפקו לפליטים גם אזרחים טובים מן השורה: אפי נצר לימד אותם לשיר "הבאנו שלום עליכם", בעפולה הוגשו להם עוגות ושכנה זריזה אפילו הספיקה לתפור עבורם מפת שולחן יפה שמגן דוד גדול במרכזה. הגיעו פניות רבות לאימוץ משפחות ובודדים. מי שהיה אז מנכ"ל משרד הקליטה, עזריאל ולדמן, מספר היום על "אחד הגבירים" שפנה ליחיאל קדישאי, מזכירו האישי של בגין, בבקשה שיקצו לו "משפחה אחת שתגור בוילה שלו". ולדמן חושד שהגביר ניסה לנצל את רוממות הרוח הציבורית כדי לארגן לעצמו משפחת משרתים.

מתוך כ-350 הפליטים היו הרוב בודהיסטים, מיעוטם קתולים. חלקם וייטנאמים במקורם ואחרים צאצאי סינים שהתיישבו בוייטנאם. לא שררה אהבה גדולה בין הקבוצות ובעיתונים דווח גם על סכסוך חריף שמקורו, לדברי "הארץ", בבטלה, בחום הכבד וב"משקאות חריפים" שהפליטים המשועממים הירשו לעצמם לשתות בימי ראשון. כל פליט קיבל מהסוכנות 740 ל"י ופקידי משרד הקליטה בעפולה נאלצו להסביר לפליטים שאם יתמידו ברכישת שימורי דגים יקרים בסופרמרקטים תאזל קיצבתם חיש קל. הפקידים המליצו להם על פירות הארץ וירקותיה ובקושי כבשו את גיחוכיהם כשנוכחו לדעת שהפליטים מתקשים להשתמש בסכין ומזלג (אייבי נתן סיפק להם מקלות אכילה).

אהרון עמית היה אז מנהל האגף לשירותי קליטה במשרד הקליטה והיה בין האחראים לקליטתם של הוייטנאמים. היום הוא עובד חברת מנפאואר ורואה את מבצע קליטתם של הפליטים כ"הצלחה גדולה". הוא אומר שלא היתה כל החלטה לעודד אותם להתיישב כאן. הכוונה היתה לתת להם רק "קיום ראשוני. בפירוש לא על מנת שיתערו כאן ויהיו חלק מההוויה הישראלית". עמית היה עסוק באותו זמן בארגון העלתם ארצה של יהודים שברית המועצות התירה להם להגר לאוסטריה. פקיד בעפולה אמר אז שאם היינו מטפלים בעולים אלו כמו בוייטנאמים הייתה העלייה מברה"מ נראית טוב בהרבה. "העלאת יהודים היתה חובה", אומר עזריאל ולדמן, "והעלאת הפליטים הוייטנאמיים היתה ג'סטה".

שנתיים לאחר שהמליצות נמוגו נתקלו הפליטים בישראלים בוטים יותר. במפעל להרכבת רכב בנצרת עבדו הוייטנאמים החרוצים מהר מדי וקילקלו את הנורמות המקובלות במפעל. הפועלים המקומיים כעסו וניסו לפגוע בהם. "בושתי ונכלמתי", כתב אז ל"הארץ" משה כץ מתל אביב שנפגע בשמם, "כאדם שעבד 45 שנה על הפיגומים יש לי זכות להגיד: אוי לאותה בושה". הדה בושס לעומתו כתבה אז במדורה: "הוייטנאמים דווקא למדו דרכי חיים חדשות והם תובעים ודורשים... הם לא עושים רושם סימפטי במיוחד". חברת הסקרים פור"י גילה ש-28% מתושבי המדינה מסתייגים מקליטת הפליטים בנימוק ש"צריך קודם כל לדאוג לנזקקים בארץ". ארבע שנים לאחר שהתקבלו בשדרות בנפנופי דגלים ציטט ב-83' יגאל סרנה במוסף זה פקידת מועצה שאמרה: "לא נשאר מהם זרע כאן. לא צריך אותם כאן, הם חיות".

הדס הואן זוכרת ש"כל העיירה התאספה סביב הבלוק שלנו והסתכלה בנו כמו בקרקס". לי צ'ו או מספרת בראיון ב"במחנה" ש"תמיד צחקו על הבגדים שלנו... צחקו על המראה שהבדיל אותנו". היא זוכרת גם ש"היינו מחזירים חופשי מכות".

יש ישראלי יותר מצה"ל?

לי צ'ו או נולדה בוייטנאם לפני 31 שנים, כשהיתה בת שבע עוד היטלטלה משפחתה עם עוד 52 משפחות שהגיעו לפיליפינים ומשם לישראל. לי צ'ו או עשתה כל מה שפליט צריך לעשות כדי להשתלב בסביבה החדשה שלה: היא אימצה את הדת המקומית, את חוקי ההתנהגות שלה וגם נישאה לבן המקום. היום אין בפיה ולו גם מלה אחת המלמדת שכל אלו נבעו מהארה ציונית שאחזה בה פתאום. "כשהחלטתי להתגייר", היא אומרת, "חשבתי בעיקר על הילדים שלי. עשיתי את זה כדי שהם לא יעברו את מה שאני עברתי כילדה צעירה". אביה של לי צ'ו או איים לדבריה "לתלות אותה על העץ הכי גבוה" אם תיראה בחברת בחור ישראלי, אמה ניתקה עמה כל קשר לאחר שהמירה את דתה. בסופו של דבר השלימו ההורים עם אובדן המרות שלהם ונכחו בחתונת בתם עם בחור יהודי.

לי צ'ו או לא דילגה על אף שלב בסולם הקידום הישראלי: היא סיימה תיכון ולמרות שאביה אסר עליה התגייסה לצבא. בכך שברה, כמו אחרים מבני דורה, עוד קוד התנהגות וייטנאמי המעמיד בראש סולם הערכים שלו את הציות לאב. תוארה המלא הוא היום רב סרן צ'ו, ראש מדור קד"ץ נהיגה במינהל הגיוס ואחראית על איתור נהגים לצה"ל והכשרתם המקצועית. כשרואה סמוי לאם, בעלת "דא לה תין" בירושלים, את תמונתה של רס"ן לי צ'ו או על שער השבועון הצבאי, היא מגחכת בחיבה: "וואי וואי וואי, זאתי לי צ'ו או לא נורמלית", תוך כדי ניעור אצבעות המקובל באמירת "וואי וואי וואי". סמוי לאם, אמה של סילין, היא אשה נאה, לבושה היטב ובוטחת בעצמה. היא יורה את העברית המשונה והגרונית שלה ללא שום עכבות. כמו פליטים או מהגרים רבים משלימים ההורים עם כך שתהליך ההסתגלות של בניהם יעיל יותר משלהם. הדס הואן וטה טאן טאו, העובדות גם הן במסעדות, מנהלות את כל הקשרים הנחוצים עם ספקים ומוסדות. האמהות מנהלות את החשבונות והאבות נשלחים למטבח.

התודה הנרגשת של הפליטים התחלפה עם השנים במרירות והטחת האשמות. האזרחות שהובטחה לפליטים התעכבה ונציגם, ד"ר הווא (שהיגר בינתיים לארה"ב), אמר: "באנו לכאן כפליטים ועכשיו אנחנו במעמד של תושב ארעי. במצב כזה יכולים לפטר אותנו כל יום... כמעט חמש שנים שאין לגבינו מדיניות ברורה... 80 פליטים כבר עזבו את הארץ, רובם נאלצו לשלם 5,000 דולר מתחת לשולחן כדי לקבל ויזה". הוא מתח גם ביקורת חריפה על אהרון עמית ממשרד הקליטה והודיע על ניתוק כל קשר אתו. "זכותו להתייאש ממני", הגיב אז עמית.

ואכן יותר ממחצית הפליטים, בכללם ילדים שנשאו את השמות הגאים "ישראלה" ו"צבר" כבר אינם, כנראה, פה. זוהי הערכה בלבד. אין נתונים מדויקים כי לוייטנאמים אין קהילה, שלא לדבר על על מוסדות קהילה. "אגודת עולי וייטנאם לא קמה", כתב סרנה, "לקבוצה של 300 פולנים או עיראקים כבר היתה מנהיגות מקומית עם אופוזיציה פנימית, בית קהילה, מפעל הנצחה וקרן מלגות". לפליט אין עניין בקהילה. יש לו עניין בו עצמו ובמשפחתו. את המורשת התרבותית שלו הוא נושא בלבו. האירוע הרשמי האחרון שבו נפגשו כולם, למיטב זיכרונם של הוייטנאמים עמם שוחחתי, היה בפברואר 1983, אז התכנסו כמה עשרות פליטים לחוג את השנה הסינית החדשה באולם ארועים בעיירה אזור. את פרשת קליטת הפליטים סיכם אז אמנון רובינשטיין: "זו היתה מחווה גדולה שאין אחריה דבר, ג'סטה ללא כיסוי וללא המשך".

טה טאן טאו ("ילדה טובה") היא בת 22 שנראית כבת 15. היא מנהלת את המסעדה המשפחתית שלה, "גן הבמבוק" ברחוב הראשי בראשון לציון. טאו מתאמצת כל הזמן להבהיר שאסור למראה הנערי שלה להטעות: היא בעצם ממזרה קשוחה. טאו אוהבת לספר על תקרית במסעדה שבה היו מעורבים כמה בריונים ("אז אמרתי לו: 'חביבי, תגמור לשתות, תשלם יפה ותעוף מכאן'"). אביה של טאו מרבה לשתוק, לחייך ונשלח בסופו של דבר למטבח. אמה, אשה רצינית קפוצת שפתיים, מנהלת על שולחן צדדי משא ומתן עם ספק.

טאו היא הפליטה הוייטנאמית החדשה. לי צ'ו או בת ה-31 היתה בטוחה ששירות צבאי וגיור הם כרטיסי כניסה חיוניים לחברה; גם אחיה של טאו הוא קצין במג"ב. התנהגותה של טאו משקפת, לעומת זאת, את השינויים שחלו מאז בחברה הישראלית: השירות בצבא, למשל, איננו הכרחי יותר, גם לא הגיור. אפילו הנכונות להישאר בארץ איננה מובנת מאליה בעיניה. אין לדעת משקלו של מה רב יותר בתפישת העולם שלה, אימוץ של הלוך רוח נפוץ או יצר הישרדות של פליט. טאו, שלא נאבקה כהוריה על קבלת הדרכון הישראלי, אומרת היום, בדיוק כמו ישראלים שאינם פליטים, שלא תגדל את ילדיה בישראל "אם המצב כאן יימשך".

טאו, כמו לי צ'ו או וכמו הדס הואן, מייצגת גם את האשה הוייטנאמית החדשה. הגברים דלי השפה נשלחים לבשל והנשים או הבנות מנהלות את העסק. לכולן חברים ישראלים. הדס הואן מסבירה זאת בעובדה ש"הגברים הוייטנאמים רכים מדי". היא מעריכה שהנשים המעודכנות האלו "יאכלו אותם". לטאו חבר ישראלי, ואפילו לטי וייט הענוגה, המשפילה מבט כשהיא משוחחת וקולה כמעט לא נשמע, יש חבר ישראלי, גבוה, מזוקן ומתולתל שאת ידו היא לופתת באדנות.

שורשים? את מי זה מעניין

השעה 10:00 בבוקר והמסעדה הסינית "סינג לונג" ("שפע, הצלחה ומשפחה") אפלולית קצת. בין כדורי נייר אדומים ונמר המתפרץ על הקיר מתוך שיח ירקרק יושב מאיר ("מינג" בסינית) הואן וקורא את "לטרון" של רם אורן. סביבו שלטי נייר דקורטיוויים בסינית ולמאיר אין מושג מה כתוב בהם ("זה סינית, לא?"). על המפות האדומות ערוכים הכלים לקהל אוכלי הצהריים ומבעד לווילונות הקש נשקפת המולת רחוב סלמה, לא רחוק מהתחנה המרכזית בתל אביב. ב-11:00 מצטרפים אליו הוריו לארוחת בוקר של לחם שחור, קוטג', מלפפונים וקפה.

מנהלת המסעדה המשפחתית הזאת היא הואן. הדס היא בחורה רזה וזוויתית, חדה וחריפה, ספל קפה של בוקר בידה ועינה מצטמצמת לסדק צר להגנה מפני עשן הסיגריה שלה. היא נותנת לישראליות שלה פירוש אישי. ישראליות, בעיניה, היא קודם כל "אינדיווידואליות" (אפילו את ה"הלו!" המקובל של שיחת הטלפון היא מחליפה ב"מקשיבה!"). אבל אין לה זיקה מובהקת למדינה בה היא חיה או למה שמתרחש בה. היא מקפידה, למשל, שלא לקרוא עיתונים או לצפות בטלוויזיה. לדבריה טעמה וניסתה כבר "הכל". מתחת לחולצה השחורה וארוכת השרוולים שלה מסתתר, כך היא מבטיחה, עולם מלא של פירסינג וקעקועים. מגיל 15 לא גרה בבית, והבהילה את הוריה כשעברה לגור עם חבר. רשימת המקומות בהם טיילה או עבדה ברחבי העולם מגוונת: היא מכרה תכשיטים באמסטרדם ושהתה שנה באוסטרליה. עשרה חודשים בילתה לבדה בהודו וחודשיים טיילה בתאילנד עם חבורת בנים ישראלים. מכרה תכשיטים שיצרה באילת (והעסיקה לצידה את טאו בת ה-13) וביקרה פעמים רבות בסיני. בוייטנאם לא ביקרה, "שורשים", היא אומרת, "לא מעניינים אותי".

העתיד שהיא מצפה לו נראה חיוור ואפור בהשוואה לעבר המגוון שלה: היא רוצה לעשות כסף, להקים משפחה, למצוא חבר לחיים - "חבר טוב, שיפרגן". היא עובדת שבעה ימים בשבוע מ-12 בצהריים ועד חצות, ואז מתחילים חיי הלילה הסוערים שלה. החבר הנוכחי שלה הוא תקליטן באחד המועדונים והיא מנבאת לו, בזהירות, עתיד של אחד שיפרגן לה. העיקרון החשוב ביותר לדבריה הוא לא לצער את הוריה, אבל נראה שמהלך חייה עד עכשיו כבר חיסן אותם מפני תהפוכות נוספות.

ישראלים ברחוב רואים בה סינית, יפאנית, תאילנדית ופיליפינית. ישראלים בשוק הסיטונאי, שם היא מבקרת פעם בשבוע לקניות, רואים בה סתם נקבה חלשה. הם "צועקים, זורקים מלים", היא אומרת, אבל היא שומעת ולא עונה. "הרבה וואחשים יש בשוק", היא נאנחת. לי צ'ו או מדברת על ה"הליכה הישראלית" שעל פיה מזהים אותה הפועלים הזרים כשונה מהם. הדס מספרת על הפועלים הסינים ש"באים למסעדה, שואלים את אבא שלי, מעל הראש שלי, אם אני רווקה, ומסתכלים על הציצי שלי".

יש פליטים שהופכים למהגרים

וייטנאמים לא מרבים לארח זרים בביתם. רינת לוי, לפיכך, היא יוצאת דופן. רינת לוי בת ה-26 היא היום מדריכת טיולים בחו"ל ו"מבינה וייטנאמית לא רע". כילדה "בעלת חוש צדק מפותח" נלחמה לשלוף כמה ילדים וייטנאמיים, שהגיעו ב-1986 לבית ספר "אביגיל" שבו למדה בחולון, מהכיתה הטיפולית אליה הלכו בצייתנות רק כי "לא דיברו עברית". היא הפכה לידידתם הקרובה ומגינתם. "ההצקות התחילו דווקא בכיתות הגבוהות יותר", היא אומרת.

הוריה דחו את אזהרות השכנים ש"הבת שלכם יוצאת עם סינים" והפכו לידידי ההורים הוייטנאמים. היא מספרת על ההורים הוייטנאמים שהיו דאגנים שחששו לתת לילדיהם לשחק ברחוב ומנעו מילדיהם מראות של אבות שותים לפעמים ומשתכרים. הוריה של רינת לוי הפכו עם השנים גם ליועצים, הזהירו מפני עיסקאות גרועות ועודדו אחרות. כשאביה, חיים לוי, נפטר, הם התייצבו בדירת האבלים עם אגרולס ואורז. ניסיון שלה לארגן צילום משותף של כל בני הדור השני נכשל. "כל אחד לעצמו", היא מסבירה ומדברת גם על צלקות המלחמה שהורים נושאים עמם בשתיקה וילדיהם לומדים להבין את משמעותן גם ללא מלים.

כור ההיתוך, במקרה של פליטי וייטנאם, הופעל רק בעוצמה חלקית. היה זה אחד הניסיונות האחרונים של החברה הישראלית, באמצעות המוסדות הרשמיים שלה, להוציא ממהגר את הזרות שלו ולהפוך אותו לישראלי מושבע. את העולים המזרחיים עוד דחפו לכור ההיתוך אבל הם לא יצאו משם, כמצופה, צברים תכולי עין ויפי בלורית. על חינוכם מחדש של העולים מברית המועצות, אולי בגלל מספרם הגדול, כבר ויתרו. אפי נצר לא לימד אותם "הבאנו שלום עליכם" ואנדרי וסווטלנה לא מוחלפים באבי וסיגל. אולי הבינו ששפה תרבותית אחרת מעשירה את זו הקיימת ולא מחריבה אותה.

רוב פליטי וייטנאם עזבו את הארץ. הם עזבו לא כפליטים אלא כמהגרים אסירי תודה. לא בגלל אכזבה ומיאוס עזבו, אלא מכיוון שחיפשו מקומות בטוחים יותר למשפחותיהם. הפליטים שנשארו כאן חושבים שהיטמעות מלאה תספק להם הגנה יעילה לא פחות מהגירה. הם מקווים שהתמזגות תקהה במשהו את עוקץ הזרות שלהם. בני הדור השני, המתחצפים להוריהם, המתכחשים לשורשיהם, סבורים בתמימות שכך נראית התמזגות מושלמת - שהרי כולם עושים זאת. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו