בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחוות הזדהות ארעיות, התארחות של ציטוטים-נודדים בבית לא-קיים

דברים שהשתיקה (לא) יפה להם מסות

תגובות

יצחק לאור. הוצאת בבל, 240 עמ', 74 שקלים

לשם מה מצטטים, ומהו מעמדו של הציטוט בטקסט? לא כל שכן בטקסט ביקורתי שמושאו הוא טקסט אחר, קדום יותר, וממילא הציטוט הוא מחוות היסוד המחוללת אותו? מסותיו של יצחק לאור גדושות ציטוטים: חלקים נרחבים מהיצירה שבמרכז כל מסה, ולעתים יצירות אחרות הקשורות אליה, ומצע הגותי - צרפתי לרוב - שפורש הקשר תיאורטי. ובתווך, מלים רבות המוקפות במרכאות, ספק מושגים מקובלים ספק מושגים מטעם; ועל אחת כמה וכמה ההופעה החוזרת - המצטטת את עצמה - של המסות הכרוכות עתה בספר. הציטוטים שבספר הם הצפה בלתי ניתנת לחסימה של קולות שונים; חשיפה של הקשרים רבים שבהם יכול הדיון להתרחש, והפצרה - בכותב, בקורא - להמשיך להתנודד ביניהם, לא להתקבע, לא לעצור.

ומהו המקום הפוליטי שבו נדרש לאור אל הציטוט? את מה מתבקש הציטוט להחליף? "ובכן, האם התשובה הפוליטית השמאלית, כלומר, התשובה המוסרית, היא הדרך היחידה להתמודד עם השואה? אפילו בכך אין לי ביטחון" (עמ' 216). כדאי להתעכב על חוסר הביטחון המובע כאן מפיו של אחד מחשובי האינטלקטואלים של השמאל הרדיקלי זה זמן רב: לאור מפקפק בוודאות המוסרית שניצבת בתשתית כל התכוונות פוליטית, בעצם היומרה לייצג שאיפות של פרטים וקבוצות, לתת להם קול, לדבר בשמם. כדי לייצג מישהו יש להקדים וליטול את קולו, לספח אותו אל מבעו המתבסס של הדובר. "אבל מה אני יכול לעשות? אני מקשיב הרבה. אני קורא זיכרונות של ניצולים... הזרות של השואה, זרותם של הקורבנות היא עניין חשוב יותר מניכוס החוויה. היותם לא מובנים, סגורים בתוך דיבור לא מובן, הוא תנאי הכרחי. אני קרוב אליהם. הם לא קרובים אליי" (שם).

לאור ממיר את מעשה הייצוג בציטוט. הוא אינו מסכם את מלותיו של מישהו אחר, אלא משאיל להן את קולו. בכך הוא מחלץ את הקול האחר מהדיבור העקיף שהטמיע אותו, שינה אותו, החליף אותו. בעצם ההבנה, העמדה שביסוד כל ייצוג, מונח ניכוס קולו של הזולת. הציטוט, מצדו, מניח לקול הזה בזרותו הלא מעובדת, בריחוקו הבסיסי, הבלתי ניתן לגישור: "אני לא רוצה לספח אותם. אני רוצה לשמוע אותם" (שם).

אלא שהציטוט של לאור משנה משהו גם בעמדתו של המצטט עצמו: "האשה, שמהיומן שלה ציטטתי, ראתה את גטו ורשה בוער מחלון של דירה. כך קראתי ביומן... היא עמדה ליד החלון. היא אמרה לאשה אחרת שהיא רוצה לקפוץ לאש. כמו פרפרים. האשה האחרת - היא לא ידעה בבירור אם האשה האחרת היתה יהודיה; אף אחד לא ידע בבירור את השם, את הזהות האתנית של שכניך למחבוא - האשה השנייה אמרה לה על-יד החלון, באפריל, בלילה, בוורשה, שצריך להישאר בחיים, כדי לספר את הסיפור. אני יכול רק לעשות את זה, לצטט" (עמ' 219-218). לאור פוגש את האשה במחבואה, במקום שבו היא איננה יודעת, איננה מזהה; אלא שתחת לחלצה משם, להצילה מחוסר ידיעה, לציידה במלים, בשמות, בזהות, הוא מניח לה במקומה. יותר מכך: הוא מתקרב לאותו מקום, ככל שהוא יכול, מאזין לדיבורה הלא רצוף, ובכך מלמד את לשונו לגמגם, לא לדעת. וכעת, כאשר הוא מדבר בקולו - "על-יד החלון, באפריל, בלילה, בורשה" - אין זה דיבור מסכם, מאפיין, מארגן; דיבורו שבור, רצוץ, נע ונד בין אפשרויות לא מצטברות. הפצעת קולו של המספר, הדובר, המצטט, אינה מקיפה את תעייתו של הקול המצוטט בתוואי ממסגר של סיפור (והיסטוריה). הדובר ממשיך ללוות את הקול הזה, נותר עמו באפילה, חולק אתו את חוסר הידיעה. שם, מתוך הסירוב לסמכות המספר, אפשר להעיד, לצטט, לספר את הסיפור המוסרי.

המספר מגלם בעמדתו סמכות; הוא נציגו של החוק. בהימנעות העקרונית מנקיטת לשון מסכמת ומזהה, חותר לאור לעקור את לשונו שלו מתחום חלותו של החוק. אולם האם דחייתו של לאור את החוק היא נחרצת, מוחלטת? האם אין רגעים שבהם הוא דווקא משתוקק אליו? בהתייחסו להפגנות של "הציבור הנאור" נגד מתקפתם של החרדים על השופט אהרן ברק, טוען לאור ש"ההיסטריה של החרדים הופכת את ההגנה על בית המשפט העליון לעניין שב'פיקוח נפש', ועניין זה לא היה מתרחש, אילו הייתה לישראל חוקה. כאמור, הקרב לא היה הגנה על המוסד, אלא הגנה על האוניוורסליות של החוק" (עמ' 133-132). כאן, החוק הכללי הוא יעד פוליטי, ולא סמכות שיש לחבל בה.

מהם התנאים המחייבים את השינוי בהתייחסותו של לאור לחוק? את התשובה ניתן אולי למצוא במאמרו "הגזענות כפי שמסבירים אותה בצרפת", שבו הוא תוהה על אפשרות הקריאה הישראלית בספרים שנכתבו על הגזענות בצרפת. הדיון מתקיים מתוך ההבדל המהותי בין המצב הפוליטי בצרפת, שבה ההתנגדות לגזענות יכולה להיעזר בחוקה כתובה ושוויונית, לפחות למראית עין, לבין המצב בישראל, היכן שכל חוקה עתידית תחתור תחת אושיות האפליה, החוקיות למהדרין, של חלק מאזרחיה. לכן, המאבק בצרפת כנגד צדדיה הדכאניים של אותה "אוניוורסליות בפני החוק" אינו יכול להיתרגם בפשטות למקום שבו ההסדרים החוקיים עצמם מדירים קבוצה שלמה מה"אוניוורסל" שאותו הם מנסחים.

אולם גם בתנאים כאלה אין לאור מסתפק בדרישה לחוק לא מפלה כאוטופיה פוליטית. מכאן הוא נדרש לקורפוס הענף של ביקורת המודרנה, ובפרט זו שהתגבשה בצרפת עצמה, אל מול מופעיו האימתניים של ה"אוניוורסאל" בהקשרה של הנאורות האירופית. ביקורת זו מופיעה במסותיו של לאור בתוך ציטוטים נרחבים, שלעולם אינם מתעכלים לגמרי בהקשריו של הדיון המזקיק אותם. המחווה שביסוד מעשה הציטוט של לאור שבה ומתגלה כאן: הציטוטים מזמנים אל שיחו של המצטט את ביקורת המודרנה, ובה-בעת מגלמים את זרותו של ההקשר שעל-רקעו היא התחוללה. לאור מצטט באוזנינו מדבריהם של ההוגים הללו, כלומר, מתקרב אליהם, ובה-בעת מנכיח את המרחק הפעור בינינו לבינם: הציטוטים אינם מאיירים טיעון, מובילים מהלך או משרתים הקשר. הם כמעט מנותקים מהסביבה הטקסטואלית שבה הם נשתלים - לאור איננו מפריך אותם, מאשר אותם, מתווכח אתם - מבודדים לעתים בפסקאות שלמות המוקדשות להם בלבד, ללא הסבר מקדים או דיון מבאר. הם ממתינים בעיקשות, על גבולו של השיח הישראלי, להתהוותו של דיון עתידי שיוכל להכילם.

ייחודו של לאור בדיון התרבותי הישראלי הוא במהלך הכפול שהוא טווה: מצד אחד, הכרתו בחשיבותה של הביקורת הרדיקלית על התרבות האירופית המודרנית (ועל שומרי חומותיה כעדה צמח); מהצד האחר, מחויבותו לרגע ההיסטורי הישראלי, הלא-מודרני, הגודר את הדיון התיאורטי הזה במרכאות של ציטוט.

אבל בסירוב להטמיע את הציטוט גלומה גם סכנת ההיפרעות הקלה ממנו. לאורך כל דיונו במרקיז דה-סאד חוזר לאור ומצטט בהרחבה מכתביו של מישל פוקו, שביקר בחריפות את הפקעת השיח הסאדי של הפרוורסיה המינית מתחום שיפוטה של חברת המשמעת המודרנית. המין מתקיים, לפי פוקו, בהצטלבותם של האופנים המשתנים של הדיבור על אודותיו. הוא אינו נוצר אלא בשעה שבה הוא נכתב. אולם, על-פי לאור, בפסקה העוקבת לציטוט הארוך מפוקו, "אי אפשר לכתוב על סקס" (עמ' 153), ולפי סיום המאמר - תוך יצירת יחסים הירארכיים בין גרעין קדום לשוליים, שהם נגזרותיו - "זהו ספר חובה (מפוטפט) למי שסבור שסקס הוא המרכז (האילם) של החיים האינטלקטואליים" (עמ' 156).

המאמר הנפלא על הפואטיקה של ברכט, שנפתח בביקורת הייצוג העולה מקריאתו של דרידה בכתביו של אנטונן ארטו, ושמצטט שוב בהרחבה את פוקו, מצדיק בפתח הפסקה האחרונה את הביקורת הקשה על הייצוג המודרני ("צודקים הפוסט-סטרוקטורליסטים, כאשר הם מאתרים את מושג האב בשדה הייצוג... וצודקות הפמיניסטיות הפוסט-מודרניות... וצודקים גם חסידיו המאוחרים מאד, מאוחרים מדי, של ארטו, כאשר הם מתקשים לעכל את מושגי ההיררכיה הגלומים בעבודת השחקן בתיאטרון" (עמ' 182-181); אבל מיד לאחר מכן, כמו מתוך ניתוק גמור, הוא שב ומאשר את המרכז המודרניסטי, עטוף ההילה, ואף מפקיע אותו מכל שדה שיח: "אבל כלום יכול הגבר לכתוב תפקיד בלי שייפער מולו פה אדיר של אישה אדירה? האם באמת יכול מחזאי/במאי להפיק משהו של ממש מן התיאטרון בלי עבודה ביחד עם שחקניו? כלומר, אהבה" (שם). הציטוט, שהיה דרוש ללאור כדי להקשיב לקול הזר מבלי לעכל אותו, עלול במופעו זה לחסן את המצטט מפני חדירתו של אותו קול. הציטוט המבודד, הלא משועבד, הוא גם הציטוט המוגלה, הניתן לשכחה. האם הדובר, שמחל על ייצוגו של החוק, אינו מבסס כאן את סמכותו מתוקף ההיערכות מול פה אדיר, ובעיקר אילם - מול "אחד", שלא ניתן לייצגו?

כך, כותב לאור, הריבוי המציף את שיריו של אבות ישורון מתקצף לחופו של "האחד היחיד הלוכד", זה אשר "לכאורה, לא צריך היה להיות לו שום דימוי לבד מן השקט. אבל דומה שאצל ישורון ה'אחד' הזה הוא הטבע, או מוטב האדמה, ומכל מקום לא ההיסטוריה" (עמ' 24). מהו ה"אחד" הזה? לשם מה הוא נחוץ? לעתים קרובות זהו הדימוי ה"חותם" את השיר, הצורה ה"מנקזת" אליה את שפתה הלא-צלולה של הלשון הישורונית. אך כלום אפשר לחתום שיר של אבות ישורון, לנקז את כולותו? לאור: "הסיום אינו חותם ואינו חוסם, אלא שייך לאינסוף הפרטים האחרים" (עמ' 23).

לקראת סיומו מציע המאמר על שירתו של ישורון זווית נוספת ביחס למקומו של ה"אחד": "אצל אבות האדמה אינה אמא, ואיננה אלוהים, ואיננה המולת העולם או ניחוחיו, אלא השתיקה, העדות, המבט הלוכד אותך בהיותך 'אחר'..." (עמ' 27). כדאי להקשיב לתנועה שמוליך המשפט הזה: האדמה מסרבת לכל בועליה (אמא, אלוהים, העולם), מקנאה לעקרותה, לשתיקה שאינה מצמיחה דבר לבד מן המבט המעיד עליך כי "ישותך" אינה אלא משב מבקר של זרות, כי אתה אחר. בשורתו - "אתה הוא אחר" - היא שלילתה המתמדת של "אתה הוא אתה", הבטחת האוטרקיה מבצרת הזהות העולה מן הנאומים ומן ההמנונות. ה"אחד", בגלגולו זה, הוא השתיקה המשמיעה לך את רחש התערבותה של זרות בזרות, החלל הכרוי בשיר, המזכיר לך כי ביתך הוא רק הרגעים שבהם אתה מפקיר אותו למישהו אחר. עמדה זו מזמינה אותנו להקצין את המבט על אחיזתו הרופפת של ההקשר בציטוטים הממלאים את כתיבתו של לאור, על מעמד הכותב הנמשך מן הרפיפות הזאת: כותב, שאין לו הקשר מקדים, נחלה ליישב בה את הקולות הזרים; כותב, ש"דמותו" היא רק תנועה בין מחוות הזדהות ארעיות, התארחות של ציטוטים-נודדים בבית לא-קיים.

ואם-כך, אולי אפשר לקרוא גם את הקול הדובר, קולו של לאור, לאו-דווקא כביטויו של "בית" - מרכז יחיד שטוען לקיומו של "אחד" - אלא כקול נוסף במונטאז' של ציטוטים, חסר קדימות, לא לגמרי מזוהה? ומכאן, אפשר לחשוב על אוסף המסות כשרשרת של ציטוטים, בלתי ניתנת לעצירה או למיצוי, שאפשר רק ללוות אותה, להתעכב עמה בהרפים של מנוחה. ואם-כך, כל הכותבים הם גם קוראים-מצטטים, וממילא הקורא נדרש לשאלת מעמדו ככותב: כיצד לקרוא בספר המעתיר הזה - כלומר, לשוב ולכתוב בו - מבלי לחתום את שרשרת הציטוטים? וכיצד לחשוב עליו שלא מבעד לעיקרון מארגן, לוכד, אחד? להכיל את השפע - אבל רק למראית-עין, רק לרגע?

שאול סתר הוא סטודנט באוניברסיטת תל אביב. עודד וולקשטיין מלמד בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו