כל החלומות המשקרים, המכאיבים-המאושרים - כללי - הארץ

כל החלומות המשקרים, המכאיבים-המאושרים

מלכה לעברים וסיפורים אחרים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אלישבע. הוצאת בבל (כיס)/ תרמיל, 144 עמ', 34 שקלים

קשה להאמין, אבל היו זמנים שבהם הספרות העברית לא שקקה נשים-סופרות; אם למשל מעיינים ב"ילקוט מספרים עבריים" בעריכת יוסף רפופורט (הוצאת מ' ניומן, תש"ך) המבקש להקיף את הפרוזה העברית "למן יצחק לייבוש פרץ עד חיים הזז", מוצאים בו תמונה קבוצתית-גברית עם גברת אחת, דבורה בארון, זו שנהוג לראות בה, ובצדק, את הסופרת החשובה הראשונה בספרות העברית.

ההשוואה בין בארון לאלישבע (1949-1888) מתבקשת. השתיים נולדו באותו מקום (רוסיה), (כמעט) באותה עת (בארון נולדה ב-1887). כשם שבארון הקדימה בשנה להיוולד, כך גם קובץ סיפוריה (1927) - למרות שנדפס באיחור משווע של 25 שנים - הקדים בשנה את זה של אלישבע (1928) ויצא לאור לאחר שבארון - אשר הקדימה ב-15 שנים לעלות ארצה - כבר ביססה את מעמדה כ"הסופרת העברית הראשונה". מכל מקום, ההכרזה הפומפוזית על גב הספרון "מלכה לעברים", "אלישבע - הגברת הראשונה של הפרוזה העברית", חוטאת לדבורה בארון, רחוקה מלשקף את מקומה של אלישבע במפה הספרותית ומעלימה עין מאחת הסיבות שקרוב לוודאי הביאו לדחיקתה אל השוליים - היותה לא רק אשה אלא "שיקסע".

אלישבע נולדה כייליזאבטה ז'ירקובה בעיר ריאזאן שליד מוסקווה. מאמה, בת למשפחה אירית קתולית, נתייתמה בהיותה בת שלוש. היא גודלה בבית דודתה האירית, וכבר שם ספגה, בין השאר, אהבה לתנ"ך. בגיל 19, בזמן לימודיה באוניברסיטה, פגשה ביהודים, החלה להתרועע עמם, להתעניין בהם, בשפתם ובתרבותם, ונשאבה אל היהדות שבה מצאה, כפי הנראה, תשובה רומנטית-אקזוטית לתחושת היתמות התרבותית שלה והעדר השורשים. ב-1920, בהיותה בת 32, נישאה לשמעון ביחובסקי, איש ספר, עסקן ציוני וידידם של גנסין וברנר (ביחובסקי עסק, בין השאר, בהפצת "המעורר").

בעידודו של בעלה ורעיו הספרותיים החלה לפרסם שירים, תחילה ברוסית ולאחר מכן גם בעברית. לפחות בתחילת דרכה זכתה אלישבע להצלחה ולפרגון, בעיקר מצד בעלה, שעם עלייתם ארצה, ב-1925, הקים הוצאת ספרים ("תומר") כדי להוציא לאור את ספריה: שני ספרי שירה, קובץ סיפורים, ספר עיון על המשורר אלכסנדר בלוק והרומן "סימטאות", על חיי הבוהמה במוסקווה. להוצאתם לאור של כתבי אלישבע בהוצאה פרטית השלכות לכאן ולכאן. מבחינה אחת היה זה צעד נבון, שייתכן כי חסך מאלישבע את העלבון שהיה נחלת בארון - להמתין 25 שנים עד שהממסד הספרותי הגברי ימצא את סיפוריה ראויים לכינוס בספר. בלי להיכנס לפרשה הטרגית של בארון, ראוי לציין כי סיפוריה שכונסו באותו קובץ ביכורים הם סיפוריה המשוכתבים, שבהם הוחנק הממד הפמיניסטי-ביקורתי הבולט גם בסיפורי אלישבע. אני מעיזה לשער, כי הוצאתן של היצירות בהוצאה פרטית הקנתה לאלישבע את האפשרות לשמור על חירותה האמנותית והאידיאולוגית, אך בד בבד מנעה ממנה את הכיבודים שהם מנת חלקם של מי שזכו בחותמת ההכשר של הבד"ץ הספרותי דאז (ביאליק & ברנר).

במשך שנים אחדות הפגינה אלישבע נוכחות ספרותית מסוימת, זכתה להערכה מסוימת, ולשם חיבה ברוח התקופה - "רות מגדות הוולגה". בשם זה מגולמת ההערכה למי שבחרה ביהדות (כתרבות, לא כדת; אלישבע היתה רחוקה מכל אמונה דתית) ובאותה מידה הוא שמנציח את היותה גרה בארץ נוכרייה. הזרות הזאת נתחדדה לאחר מותו של ביחובסקי ב-1932, כאשר אלישבע נותרה בודדה (יש להניח שקשר הנישואין אף הוא חיזק את קרבתה לקהילה העברית), חסרת פרנסה ומטופלת בבת. בשנותיה האחרונות התגוררה בצריף עלוב בשכונת מונטיפיורי בתל אביב, וכאשר מתה, ב-1949, בטבריה, לשם נסעה להירפא, כמעט שנקברה כנוצרייה בחלקת החלכאים והנדכאים, ליד הגדר; בעקבות התערבות אגודת הסופרים נקברה בסופו של דבר בבית הקברות של כנרת, לצד רחל וברל כצנלסון. הכיתוב על מצבתה - "המשוררת אלישבע ביחובסקי" - אף הוא מצביע על שוליותה כפרוזאיקונית, לפחות מנקודת מבטו של הממסד הספרותי. ואולי יש במקרה פרטי זה כדי לשקף יפה את מה שהצביעה עליו לילי רתוק באחרית-דבר לאנתולוגיה "הקול האחר" (הספריה החדשה, 1994) - הקלות שבה מקבלת המערכת הפטריארכלית את עיסוקה של האשה בשירה, הנתפסת כשדר אהבה לגבר, לעומת העיסוק בפרוזה.

תהא מידת ההכרה הציבורית אשר זכתה לה בחייה ובמותה אשר תהא, לאחר מותה של אלישבע נשתכח פועלה הספרותי (בעיקר בתחום הפרוזה). גם הוצאות חוזרות של סיפוריה (אסופה זו ראתה אור בשם "מקרה טפל" בסדרת "תרמיל" ב-1976) לא הביאו את שמה לתודעת הציבור הרחב, אשר מצדו החמיץ סיפורת משובחת, שהשנים והאופנות החולפות רק מדגישות את איכותה העל-זמנית.

בקובץ שלפנינו שישה סיפורים קצרים-ארוכים, שבמרכזם נשים וחייהן. שלושה מתוך הסיפורים - לטעמי, הפחות טובים, אולי משום הלהט האידיאולוגי שלהם - נוגעים בשאלות הזהות היהודית והאנטישמיות שהעסיקו את אלישבע. הייצוגי ביותר, "מלכה לעברים", מנסה להעביר את מצוקתה של מליה, נערה יהודייה מבית מתבולל, אשר חשה מנותקת ומנוכרת בסביבתה - ברי שאלישבע נתנה בפי הנערה את תחושותיה היא ומחשבותיה, ויש בכך עניין ביוגרפי. אך מבחינה ספרותית, החיפוש של מליה אחר "נשמתה האמיתית, העתיקה" (עמ' 61) מעוצב בגולמיות, והותיר אותי מרוחקת, וכמוהו "מקרה טפל", חרף ההומור הציני המשמש את המספרת להוקעת האנטישמיות ולהגחכתה (אין כאן סתירה - אותי ציניות מקרבת).

בעיני מתגלה אלישבע בגדולתה דווקא כשהיא מניחה בצד את העיסוק ה"מיסיונרי"-משהו ביהדות ו"מסתפקת" בבעיות האוניוורסליות של נשים, בעיקר באופן שבו הן נדחפות - על ידי החברה והתרבות - אל גורלן החרוץ מראש.

"שגיונות", כשמו של הסיפור הפותח, מתאר את מסע ההתבגרות/ההתפכחות מאשליות של ליובה, נערה צעירה, דעתנית ותאבה להשכלה, המתבוננת בה בעת באשליית התאהבותה במלמד צעיר ובחיי אחותה הבכירה העומדת להינשא, להיכנס לכלא הנישואים. כבר בסיפור הזה נמתח הקו הנחרץ המבחין בין אהבה רומנטית, אותו דבר "צורב ומשפיל ועולב - ובכל זאת כל כך קרוב לאושר..." (עמ' 27) לבין עסקת הנישואים, שבה מוחלפות האהבה והתשוקה באחריות. אף על פי שגיבורת "שגיונות" היא עולת-ימים וחסרת ניסיון חיים, רגישותה ועצמאותה המחשבתית מאפשרות לה להפריד את פונקציית המאהב מפונקציית המורה ובעיקר להיבנות מן השיעור הקצר בהתאהבות: "לבי הכיר את עצמו ומצא את דרכו - ומורה-דרך נאמן יש לי..." (עמ' 31).

לעומתה, האחות הבכירה צועדת בבטחה, בתוך שורה אינסופית של נשים, אל בור הנישואים והבורגנות המתואר, באופן מצמרר להרהיב, גם בסיפור "ימים ארוכים", והפעם מבעד לעיניו של גבר צעיר ה"יודע כי בעוד שנה או שנתיים עליו לבוא בברית הנישואין", ומשווה לנגד עיניו את המטמורפוזה הבלתי-נמנעת שתהפוך את מי שהיתה "צעירה, שחרחורת ופראית-תאוותנית" ל"'בעלת בית' גמורה, טרחנית וצעקנית (...) ותהי דומה לאחותו הבכירה, הנשואה לאיש זה כשנתיים (...)" (עמ' 76-75).

נראטיב זה, המנתץ את הנראטיב הרומנטי - אביר מציל נערה ממצוקת חייה (היותה בלי גבר) ונושאה לאשה - נראה היום ברור מאליו. ברם, כשאלישבע, וגם דבורה בארון, השתמשו בו היה בכך משום חידוש גדול, וגם איום על מוסד הנישואים ועל הממסד הפטריארכלי. אלישבע הקדימה להבין את המצב הנשי - אותו קיבעון להיגאל באמצעות האהבה הרומנטית - ומדגישה את היותה של אהבה זו אשליה, פנטסיה שאליה נמלטת האשה מריקנות חייה - ריקנות שאותה עליה למלא בעצמה, ולא בגבר.

הסיפור המבריק "האמת" (1928) הוא תיאור מצמית של חיים בתוך פנטסיה. גיבורת הסיפור, עלמה מזדקנת וכמושה, נוטלת גברי-חלומות (שחקן תיאטרון, שחקן ראינוע, משורר) שאותם ראתה במציאות, כאחת בקהל, מפנטזת לה יחסים רומנטיים אתם, ומתארת אותם ביומנה ברוב שגב. כשהמחברת נופלת לידי חברותיה, הולכות אלה שולל ואפילו מתקנאות בה על חייה הסודיים המסעירים. חוכמתו של הסיפור נעוצה באופן מסירת הדברים, כך שגם הקורא מולך שולל להאמין באמיתות האירועים; האמת, הנעלמת עד הסוף מן החברות, נמסרת לקורא בפואנטה: "שקר היו כל דברי המחברת הישנה (...) שקר דל ומגוחך היו הדברים, ולשווא קינאו בה חברותיה, כי גם חייה היו דלים ושוממים וחסרי מאורעות כחיי כולן, בערבי בדידות ארוכים" (עמ' 113-112). המסר של הסיפור - נשים שהעבירו את חייהן בציפייה לגבר שלא בא, כמו אלה שחיו לצד גבר שאינו תחליף לאישיות, גוזרות על עצמן חיי שיממון - מוטח כסטירה בפרצופם של הקוראים. קריאה חוזרת של הסיפור היא תענוג בפני עצמו - עתה, מששקריותם של האירועים ידועה, השגב מתהפך והופך לחרב אירונית.

מעבר לכוחו הרעיוני, סיפור זה הוא מפגן לשוני, יש בו כמה ציורי לשון מפעימים (האם אני מזהה את השפעתו של באבל?), לדוגמה: "הירח התיאטרוני יצק עליו קרניים כחלחלות" (עמ' 102), או "דבריו נפלו אל תוך הקהל המחריש חטובים ויהירים" (עמ' 110).

אני מקווה שעם המהדורה המחודשת של "תרמיל" אלישבע לא תצלול שוב למצולות השכחה, ובהקשר זה יש דבר נוסף שחשוב שייאמר. שליית פנינים ספרותיות היא אמנם מעשה מו"לי נאה, לעתים אפילו אצילי, אך אם כבר מוציאים ספרים מחדש ראוי לנצל את ההזדמנות ולהעניק להם לא רק מראה עדכני ומצודד אלא ערך מוסף, מבוא או אחרית-דבר (נחוצים כאן מאוד), עדכון התרגום (כשמדובר בתרגום שנתיישן), כפי שהיה נהוג ב"קלאסי-כיס", סדרת הקלאסיקה המושקעת של "עם עובד". נוסף על כך, וזוהי כבר חרפה, הקונטרס הקטן סובל משגיאות דפוס וממחלת נשירת-דפים חמורה - שסובלים ממנה ספרי "בבל" נוספים שבספרייתי (מחלה שפירושה קימוץ בהוצאות כריכה). כדי לשמר את הרוח יש צורך בגוף.

ספריה של שהם סמיט "הוםסנטר" ו"טייקאוויי" ראו אור בהוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד ובהוצאת זמורה-ביתן

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ