שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"קרא. אם הדבר יתפוס אותך - תדע כבר בעצמך מה עליך לעשות"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אליק מישורי

בשנת 1923 יצאה לאור ב"הוצאת חובבי השירה העברית" בברלין מהדורה ביבליופילית מהודרת של כתבי ח"נ ביאליק לכבוד יובלו החמישים. הספר יצא בארבעה כרכים: "ספר ראשון: שירים", "ספר שני: ספורים ודברי ספרות". בשני הכרכים האחרונים מופיעים תרגומי המשורר ל"דון קישוט" של סרוונטס ול"וילהלם טל" של שילר. את ארבעת כרכי הספר עיצב האמן יוסף בודקו (1940-1888), שחי ופעל באותה תקופה בברלין.

לא בכדי בחר ביאליק ביוסף בודקו לאייר את מהדורת שיריו; בודקו נודע כמי שעיצב ספרי שירה של משוררים יהודים - בגרמנית ובעברית - והיה אחד מראשוני האמנים היהודים שתרמו לפיתוח הטיפוגרפיה העברית ולשכלולה. בודקו היה רב-אמן בתחום ההדפס; יצירתו כוללת תחריטים, תצריבים, חיתוכי עץ וליתוגרפיות. בסגנונו האישי היה בודקו קרוב לפלג באקספרסיוניזם הגרמני שמנה את ארנסט ברלך וקתה קולוויץ (לעומת הפלג של ה"פרימיטיוויסטים" של קרל שמידט-רוטלוף או לודוויג קירשנר).

בודקו גם גדל בסביבה דומה מאוד לזו של ביאליק. הוא היה תלמיד ישיבה שיצא לרכוש דעת מחץ לבית המדרש. כביאליק בתחומו היה בודקו אחת הדמויות המייצגות של התרבות העברית החדשה. בהוצאתה לאור של מהדורת יובל החמישים חברו איפוא שני כוחות מנוסים, שביקשו לתרום לתחיית העם היהודי ולשגשוג תרבותו.

על המפגש ביניהם לא ידוע לנו הרבה. בתהליך ההוצאה לאור ישב המשורר בהומבורג, ומקום עבודתו של בודקו היה ברלין. הקשר בין המשורר לאמן נעשה באמצעות מכתבים, שרובם כתובים ביידיש(1). קשר אחר ביניהם, עקיף, נעשה בתיווכו של המו"ל אהרון קרופניק, שנפגש עם בודקו בברלין ודיווח למשורר על הפגישה. ביאליק החזיר את הוראותיו לקרופניק, וזה העבירן לאמן - וחוזר חלילה.

מעורבותו של המשורר במלאכת העיצוב האמנותי באה לידי ביטוי, בין היתר, בבקשות ספציפיות לאיורים לשירים, וגם בהצעות לתוכנם ולצורתם(2). בודקו ידע עברית וקרא את שיריו של ביאליק במקור, בניגוד לאירה יאן, למשל, שנאלצה להסתמך על תרגומים לרוסית באיוריה לשירים של ביאליק. החלטתו של ביאליק לצרף איורים למהדורת היובל של כתביו יצקה בהם שינוי מהותי, מפני שצירופו של איור ליחסים שבין טקסט מילולי לקוראים בתהליך קריאה רגיל הוא מעין "פלישה"; אי אפשר שטקסט חזותי לא יביא לשינוי במסכת היחסים ההדדיים האלה.

ביאליק הציע לבודקו ליצור 15 איורים לשירים ועוד חמישה אחרים לפואמות הגדולות. בודקו בחר לאייר שישה שירים(3) וארבע פואמות: "המתמיד", "מגילת האש", "בעיר ההרגה" ו"מתי מדבר". מרב האיורים שיצר בודקו למהדורת היובל של כתבי ביאליק הודפסו בספר בגודלם הטבעי (1:1). הם לא הוקטנו בטכניקה צילומית והאמן יצר אותם מלכתחילה כמיניאטורות, שגודלן לא עולה על 6x5 סנטימטרים. בהחלטה על גודל כזה כיוון האמן את אופי ההתבוננות האינטימי בהם. גודל האיורים גם מתאזן כך עם גודל הטקסט המילולי: האיורים אינם משתלטים על הטקסט ומניחים לנו להתרשם משני הטקסטים - המילולי והחזותי.

האיורים של בודקו הן, אם כן, מן הפרשנויות המוקדמות לשירתו של ביאליק. זו פרשנות אישית, מלאכת "תרגום" מורכבת, שאותה הוציא אל הפועל אך ורק בכוחות עצמו.

אחת מהחלטותיו הפרשניות החשובות של בודקו היתה לתאר בצורה חזותית את דמות המשורר (או דמות הדובר) בשירי ביאליק. הוא עשה זאת בשבעה מתוך 15 האיורים שיצר לשירים. דמות הדובר מיוצגת בהם באמצעות שלוש תקופות חיים, או "שלושה גילים" בחיי האדם. בשלושה מהם מיוצגת דמות המשורר-הדובר כילד: "ביום סתיו", "שירתי" ו"לבדי". בשניים אחרים היא מיוצגת כנער: "ואם ישאל המלאך" ו"זהר". הדובר לובש דמות של בחור באיורים לשירים "בתשובתי" ו"על סף בית המדרש". דמות הדובר אינה מתוארת כגבר מבוגר באף לא אחד מהאיורים.

הבחירה בתיאור חזותי של דמות הדובר איפשרה ליוסף בודקו ליצור הכלאה בין השירה לציור. אמנות הציור יצרה לעצמה אמצעי שתפקידו לגשר בין העולם האשלייתי המוצג בציור לבין חללם-מרחבם של הצופים. הדבר בא לידי ביטוי ב"דמות המתווכת". הדמות המתווכת בציור (מתקופת הרנסנס ועד ימינו, כמעט בכל ציור שמופיעות בו דמויות אדם) היא זו היוצרת את הקשר בין ההתרחשות המתקיימת במרחב האשלייתי שבציור לבינינו. היא ממלאת את תפקידה באמצעות הכוונת מבטה אל מבטנו, ובאמצעות מחוות גוף שרמיזתה המזמינה גורמת לנו "להיכנס" להתרחשות המצוירת ו"להשתתף" בה. אלה תורמים ל"שבירה" חלקית של המחסום הטבעי בין המתבוננים לציור, והם יכולים להשתתף בו.

דמות הדובר כילד: איור ל"ביום סתיו"

במכתב שכתב לבודקו ביקש ביאליק כי באיור לשירו "ביום סתיו" תופיע "אשה עדינה אמהית (הסמל של המוזה), בדמות אלמנה צעירה השקועה בצער עמוק, ניצבת על בנה יחידה המיותם, ילד בעל עיני משורר חולמות ונוגות, מלטפת את ראשו ברטט כאילו ביקשה להגן עליו מפני איזו רעה..."(4)

בודקו לא דבק בבקשה המפורשת של המשורר. הוא מציג בציורו פנים של חדר אפל המואר באור חלש הבא מהחלון. מתוך האפלה אפשר להבחין בדמות, שלכתפיה צמודות כנפי עוף ענקיות, הסוגרות-סוככות על הילד השרוע לברכיה. בידה השמאלית תומכת הדמות בראש הילד הנשען על חזה. פני הדמות המכונפת מוטים הצדה, אל כתפה השמאלית, והם מקרינים הבעה של חמלה. עיניה מופנות כלפי מטה ומבטן פוגש בפני הילד שהיא אוחזת בו. הבעת הפנים של הדמות המכונפת תואמת במפורש את מלות השיר: "...ומבט קודר, כלו אמר אלמן, מרירות, שכל, וחסדי אם חמלת שלחה... ובכל פניה העצובים אראה, לא ירפוני רגע". הבעות פנים בציור, וגם "שפת גוף" של תנוחות ומחוות, הם הכלים היחידים שבאמצעותם יכול צייר לבטא את רגשות הדמויות ביצירתו. בודקו הצליח לרצות את המשורר, שכן הרגשות שביאליק ניסה להעביר בשירו - צער, חמלה, הגנה מפני רע, רוך ורטט - מתומצתים בפניה של הדמות המכונפת. היא מגלמת מושגים של "אמהות" ושל "השראה" גם יחד.

את היחסים ההדדיים השוררים בין שני גיבורי הציור ב"תיאטרון החזותי" של בודקו אין אנו אמורים לראות כתיאור של התרחשות ב"מציאות". שכן בודקו הציג את הדמות המסתורית כהתגלות של רוח (apparition) בחלום, כשהוא מסתמך, אולי, על השורות הבאות מתוך השיר:

ובליל ירח, עת על-שחור

קרקעי אור זרוע -

אז באה היא כחלום, כצל,

ולנגדי אט תנוע.

הדמות נמצאת איפוא במחשבות הדובר. אף שאינה גשמית אנו מסוגלים לראותה מבעד לעיניו הפקוחות של הילד, הנעוצות בנו. הילד מתפקד כדמות מתווכת בינינו לבין ההתרחשות הפנים-תמונתית. אנו פוגשים במבטו, וכך משתפות אותנו עיניו במחשבותיו.

דמות הדובר כנער: איור ל"זהר"

ביאליק לא נקט לשון ספציפית כשהמליץ לבודקו מה לכלול באיור לשיר "זהר": "הפואמה ראויה שיאיירו אותה", כתב. "יש בה די חומר לכך. קרא בה יחד עם בורנשטיין. מצוי גם תרגום רוסי שלה"(5). הוא השאיר איפוא למאייר פתח רחב לעיצוב האיור.

חיתוך העץ לשיר "זהר" הוא אחת מיצירות המופת במכלול האיורים שיצר בודקו למהדורת היובל. הגוונה רוויית דקויות יוצרת אזור "מואר" בציור, המקרין לנו אשליה של אור חזק הגובל בסנוור, מכיוון שבתחתיתו מופיע מעין פס אופקי כהה המהווה ניגוד מושלם. על פס זה מתח האמן שורה של גגות בתים (על הגג האמצעי אפשר לזהות ארובה). במישור בלתי מוגדר שמעל לגגות נראה, מגבו, נער הפוסע קדימה. הוא עוטה מעיל בעל שתי כנפות ולראשו חובש כובע. ידיו פרושות לצדדים בתנוחה המורה על פליאה ועל קבלה. הנער פרש את ידיו לצדדים בזה הרגע; על כך יעיד ספר פתוח המרחף באוויר, שעד לאותו רגע אחז בו הנער בידו השמאלית. פני הנער מורמות כלפי מעלה ונשואות קדימה. מבעד לאור המסנוור שעל רקעו הוא מוצג, מתגלה לו - ולנו הצופים - מעין התרחשות דינמית ובה תנועה של צורות מופשטות, הנראות אולי כ"עננים", מימין, למעלה.

בודקו תיאר כאן רגע של התגלות; זו באה לידי ביטוי בשפת הגוף של הנער, בתנוחת הקבלה-הפליאה. שעה שאנו פורשים את שתי ידינו לצדדים, אנו חושפים את גופנו חשיפה מלאה; ההיבט הסמלי של התנוחה מורה על קבלה מושלמת ואולי אפילו על כניעה לנוכח הכוח הנמצא מולנו, וגם על פליאה לנוכח החוויה שהוא מעורר(6). באמצעות תיאור הנער בתנוחה כזו יצר בודקו תמצות צורני אקספרסיווי למלות השיר של ביאליק:

"קלותי, זכותי, כנף אור תשאני... (...)

התנערה התחדשה בי ילדות מאירה,

פי שוחק מאליו, בלב - שמש שירה.

ממגע קרנים, מגיל ומנגה

אקרנה, אנהרה, אבושה אמוגה -"

בודקו יכול היה להתרכז בצד האימפרסיוניסטי של תיאורי הטבע המופיעים בשיר "זהר", אך לא עשה זאת. ההיבט הסימבוליסטי של השיר הוא זה ששבה כנראה את לבו. באיור שיצר ביטא את רגע ההתגלות ואת חוויית ההתרוממות שעובר הדובר. את אחד המקורות לתיאור חזותי של התרוממות, הבאה לידי ביטוי בתיאור דמות אדם המרחפת באוויר, עשוי היה האמן למצוא במוטיב הריחוף המקובל על מארק שגאל.

ביאליק קיבל את הדרך שבה הציג בודקו את הנער כמרחף באוויר בכיוון האור והוסיף: "שניהם (האיורים ל"ואם ישאל המלאך" ול"זהר") הגויים די טוב, אך נראה לי שחסרה בהם בלתי-אמצעיות. מחוץ לזה הם יפים. ביחוד חזק למדי, בביטוי שבו, מעופו של הנער באויר לקראת האור (אגב, האם אפשר יהיה ליצור את הנער קצת יותר קל ואורירי? עם המגפיים והקפוטה הוא יוצא יותר מדי נוקשה)"(7).

הריחוף, כאשר הוא מתואר במלים, יוצר תחושה על-טבעית המבוססת על סתירה או על ביטול של שני מרכיבים התלויים זה בזה: כוח הכבידה של כדור הארץ ומשקל הגוף. בתיאור חזותי אי אפשר לבטא "תחושות" או "רגשות" כשם שאפשר לבטאן במלות שיר, שבהן מקבלים הקוראים כמובן מאליו את ההתעלמות מחוקי הטבע. הדרך היחידה לתיאור ריחוף בציור היא דווקא באמצעות הדגשת הסתירה שבינו לבין המצב המוכר, המציאותי, והפגנת ההתעלמות מהם. בודקו מיקם את דמות הדובר, כאמור, בתחום ה"שמים" או "האוויר" שבציור, מעל לגגות בתי העיירה, וגם שיווה לה מראה של כובד באמצעות המעיל והמגפיים. מאפיין בסיסי זה של מדיום הציור, שאינו מקביל לדרך התיאור שלו בשירה, לא הובן די צורכו בידי המשורר; הוא ניסה להדריך את הצייר בשפתו שלו, וביקש כי יתאר את הנער כ"אוורירי" יותר. אילו עשה זאת, היה בודקו פוגם בהקניית אשליית הריחוף הקסומה של הנער. שפת השירה לא איפשרה למשורר להעריך נכון את העובדה כי האמן מדבר בשפה אחרת, וכדי שתיווצר תקשורת ביניהם זקוקה שפתו השירית לפעולה של תרגום, כלומר, לפרשנות חזותית, שבודקו ביצע אותה בצורה מתומצתת.

דמות הדובר כבחור-עלם: איור ל"על סף בית המדרש"

על האיור לשיר "על סף בית המדרש" נתן ביאליק לבודקו הוראה קצרה: "קרא. אם הדבר יתפוס אותך - תדע כבר בעצמך מה עליך לעשות"(8). בודקו ידע. בשל העובדה שמקורם של שני היוצרים במזרח אירופה, ומגעם עם בית המדרש היה דומה, הרשה לעצמו האמן להציג בציורו את בית המדרש ה"אישי" שלו בפלונסק, שכן זה לא היה שונה בהכרח מבית מדרשו של המשורר. האיור של בודקו הוא איפוא תיאור חזותי של המושג הכולל "בית מדרש". העמודים המוזכרים בשירו של ביאליק ("עמודיך יתפלצון") היו גם בבית מדרשו של בודקו, המתואר כחלל פנימי שתקרתו קמורה. החדר אפל. לימין העמוד השמאלי נראית על הקיר אצטבה עמוסה בספרים.

הדרך שתיאר האמן את הדובר כניצב בפתח הדלת של בית המדרש התבססה כנראה על תיאורו במלות השיר "אומלל בוש ומנוצח", "ומשמים כמוך על ספך אעמודה". בפתח דלת החדר, "על הסף" תרתי משמע, ניצב בחור צעיר העוטה לבוש "מודרני": כובע וחליפה. עמידתו נכלמת; שתי ידיו מונחות על חלציו, ראשו כפוף "כחמט המתכנס בתוך קשקשותיו", והוא בוהה פנימה, אל תוך החלל.

פרשנות חזותית שונה ניתנה לאותו "חוזר" באיור שיצרה אירה יאן לשירו של ביאליק, כ-15 שנים לפני זה של בודקו. "החוזר" של יאן הוא גבר ולא "בחור". הדמות שיצרה יאן אינה דמותו של "משכיל", שכן הגבר לבוש בגדים "מסורתיים": כובע שחור ומעיל שחור העשוי להיראות כקפוטה. ה"חוזר" של יאן עומד בתנוחה של "הרהורים": ידו הימנית אוחזת בסנטרו וראשו רכון מעט. הטשטוש האופייני לאיורים של יאן אינו מאפשר לדעת במדויק אם הגבר המתואר באיור זה מגודל זקן או לא - עניין משמעותי להגדרתו כ"משכיל", או כאחד שטרם "יצא". באיור של בודקו אין ספק שהעלם-בחור מגולח.

באיור ל"על סף בית המדרש" נחשפת דמות של צעיר העומד בתוך חלל חשוך, מפחיד ומושך בעת ובעונה אחת. לנוכח חלל זה הנפתח מולו - ומולנו, הצופים-הקוראים - שהוא ריק ושקט שורר בו, עומד אדם נכלם, מבולבל, שרגשות המשיכה והדחייה משמשים במוחו בערבוביה.

גיל הדובר באיורים של בודקו משתנה מילד לנער ומנער לעלם-בחור. עיקרון ההשתנות מקנה לקבוצת האיורים אופי של מחזור (cyclus). עיקרון זה מקביל לתהליך הקריאה בספר שירים; אלה מסודרים על פי סדר מסוים אך הקוראים אינם חייבים ללכת לאורו. תהליך הקריאה הנפוץ יותר הוא עלעול בספר ובחירה בשיר, שלא ממוקם דווקא ראשון בסדר הכרונולוגי. באותה דרך שבוחרים הקוראים לפתוח את קריאתם בשיר "על סף בית המדרש" לפני שקראו את "שירתי", למשל, כך פותחים בפניהם איוריו של בודקו את האפשרות לעקוב אחר התפתחותו הגילית של הדובר (מילד לעלם) לאו דווקא בקו ישר. הם עשויים לפוגשו כעלם-בחור וללכת "אחורה" ולפוגשו כילד, ולהפך.

"מחזור" האיורים שבו תיאר בודקו את דמות הדובר בשירי ביאליק הוא איפוא סדרה מודולרית, וככזו הוא מעין "מטא-סיפור" לזה הנגלה לקוראים בשירים. דרך מקבילה לזו שבה משתנה דמות הדובר מאיור לאיור נקט האמן גם בתיאור ה"תפאורות". בהחלטה למקם את דמות הדובר בשלושת האיורים בתוך תפאורה זהה - זו של "בית המדרש" - יצר בודקו אחדות של מקום. בכל אחד מהאיורים סובב את התפאורה על צירה; הסיבוב מאפשר לנו להתבונן בחלל שהיא סוגרת כל פעם מזווית אחרת, אך זה אותו חלל "מוכר". ב"יום סתו" נמצא הדובר לצד חלון בית המדרש. ב"על סף בית המדרש" הוא ניצב בפתח החדר, ולפיכך אין אנו יכולים לראות בו את החלון. יחד עם הדובר גורם לנו בודקו להתבונן בתפאורה גם ממרחק מה: באיור ל"זהר". כאן היא נפרשת, במבט מלמעלה כלפי מטה, לרגלינו.

ה"מטא-סיפור" שיצר בודקו לשיריו של ביאליק הוא הגשמה מקסימלית לעיקרון השוויון בין הטקסט המילולי לחזותי: מתנה נפלאה, הנושאת בחובה קריצת התרסה של אמן לאומי ליום הולדת חמישים של משורר לאומי.

(1) כמה ממכתביו של ביאליק צוטטו כנספחים אצל שמואל ורסס, "ביאליק און זיין אילוסטראטאר", די גאלדענע קייט, 117-116. המכתבים מבודקו מצויים במוסד ביאליק ובארכיון בית ביאליק (2) ביאליק כתב את הערותיו לבודקו במכתב מ-29.5.1923. המכתב תורגם לעברית בידי דן מירון, עיתון 77, יוני-יולי 1984. תודתי לשמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק (3) בודקו יצר איורים לשירים "ביום סתו", "גמדי ליל", "זהר", "שירתי", "בתשובתי" ו"על סף בית המדרש". את אלה לא אייר: "שירה יתומה", "פעמי אביב", "רזי לילה", "צפרירים", "משירי החרף", "איך", "בית עולם", "תיקון חצות", "משירי עם" (4) איגרת מביאליק לבודקו, 5) 29.5.1923) שם (6) באמנות הנוצרית מיושמת תנוחת הקבלה פליאה בתיאורי חוויות מיסטיות של קדושים. במיוחד מותאמת התנוחה בציורי קדושים המקבלים סטיגמטה. מקרה שבו תנוחת הקבלה פליאה מתרחשת בנלווה לתופעה של אור מסנוור היא המרת הדת של הקדוש פאולוס. אור מסנוור אותו, הוא נופל מסוסו וידיו פרושות (7) מכתב מביאליק לבודקו מ-29.5.1923, המופיע כנספח אצל ורסס (8) איגרת מביאליק לבודקו, 29.5.1923

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ