בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיתון נשים אבל אחרת

כל תפקידי הניהול והעריכה במגזין "ארץ אחרת" נתונים בידי נשים, ובכל זאת הוא לא עונה לשום הגדרה מקובלת של עיתוני נשים. תשכחו מדיאטות, צלוליטיס ואופנה. במבי שלג וחברותיה מציעות סדר יום חדש

תגובות

בוקר אחד התעוררה במבי שלג וקלטה שמה שקורה זה לא בדיוק מה שהבטיחו לנו. ההתפכחות של שלג, עד אז עורכת ופובליציסטית שבעיני חילונים לפחות נתפשה כדוברת מובהקת של הציבור הדתי-לאומי, החלה לאחר רצח רבין. שלג החליטה לחפש ארץ אחרת, לא במקום אחר על גבי הגלובוס, אלא בעומק אחר. התוצאה של החיפוש הזה - ושל עוד הרבה תהליכים, התרוצצויות, גיוס כספים ועבודה רבה - היא הדו-ירחון "ארץ אחרת", שיוצא לאור כבר שנתיים.

"ארץ אחרת" הוא כתב עת שבודק ענייני חברה, תרבות ולאומיות, כשכל גיליון שלו מתמקד בעניין אחד ובודק אותו דרך זוויות ראייה של כותבים שונים ומתחלפים; הרנסאנס היהודי, השפה השלטת, האנטישמיות, האיסלאם - אלה כמה מהעניינים שבהם טיפל כתב העת עד כה. "היה לי השיגעון להקים מגזין שיתעסק בתהליכי עומק ובדמויות של החברה בישראל", אומרת שלג.

הקו העריכתי הזה לא היה יוצא דופן אלמלא עובדה אחת: כל תפקידי הניהול, העריכה והעיצוב במגזין מאוישים בידי נשים. שלג, בעלת עמדות פמיניסטיות, אומרת שההרכב הנשי של המערכת מקרי לגמרי, "אבל כמובן שאני שמחה מאוד שכך קרה. גיליתי המון יתרונות בדבר: נשים שעובדות ביחד מודעות מאוד אחת למצוקותיה של השנייה. כמובן שאנחנו פתוחות גם לשותפות עם גברים, אבל זה נכון שאנחנו חבורה נחמדה, בחורות אחלה".

המעלעל בדפי "ארץ אחרת" לא יחשוד שלפניו עיתון שעורכות נשים בלבד. ראשית, "ארץ אחרת" הוא הניגוד למה שרגילים להגדיר "עיתון נשים". אין זה עיתון פנאי, אין בו התייחסות לעניינים המוגדרים "נשיים" (הפמיניזם זוכה להתייחסות כתופעה חברתית וגם כנקודת מבט של הכותבים) ואין שום העדפה לכותבות נשים על פני כותבים גברים. "אבל יש לנו בפירוש עניין לגלות ולטפח כותבים, ציירים, צלמים חדשים", אומרת שלג.

חוץ משלג, בת 44, יש בצמרת העיתון עוד ארבע נשים: המשנה לעורכת, נעמה צפרוני, בת 46, מורה לצ'י-קונג במקצועה; מנהלת העיתון, שמחה צדוק, בת 29; רכזת המערכת, גילה כהן, בת 29, עובדת סוציאלית בהכשרתה; מירי גרמיזו, "בערך בת 45", המעצבת והעורכת הגרפית והחילונית המוצהרת היחידה במערכת. חוץ מהן יש גם רואת חשבון, רחל בראור. המערכת מסתופפת כולה בשני חדרים לא גדולים בבניין השייך לסוכנות היהודית בירושלים.

צפרוני אומרת שהמערכת נוצרה כמערכת נשית "בתמימות, לא בכוונה". צדוק אומרת שזה קרה "בשיטת חברה מביאה חברה". שלג אומרת שלא היתה לה העדפה מראש לעבודה עם נשים. "חיפשתי עורך משנה ודווקא חשבתי שזה יהיה גבר ומה שאמרתי לאנשים זה שאני מחפשת עורך משנה שלא יבוא מהעולם שלי, העולם של שמירת מצוות. בעלה של נעמה שמע על זה ואמר, וואו, זה הכי מתאים לנעמה".

העובדה שנוצרה מערכת נשית מתבטאת, לדעת חברות המערכת, ביחסי העבודה וגם באופן קבלת ההחלטות. "זה אומנם קרה בתמימות", אומרת צפרוני, "אבל לאחר שזה קרה עניין אותי לחשוב מה ההבדל בין מערכת של נשים למערכת מעורבת, או מערכת גברית. אז דיברתי עם יועץ ארגוני והוא אמר שהוא דווקא תמיד ממליץ לקחת נשים לניהול, כי זה מוסיף הרבה למורכבות. אני לא אומרת שאין גברים מורכבים, אני מכירה גברים מורכבים מאוד, אבל מורכבות היא תכונה יותר בולטת אצל נשים ומה שרצינו זה עיתון מורכב שיש מאחוריו חשיבה מורכבת ונשים מתאימות לזה מאוד".

גרמיזו, שעבדה קודם במערכות שבראשן גברים, אומרת שהאופי הנשי של המערכת מתבטא באווירה המשפחתית. "יש כאן פתיחות הרבה יותר גדולה לעניין של ילדים ומשפחה ופתאום גילינו שכולם נורא גמישים. כולנו עובדות המון שעות בכל יום ותובעות מעצמנו ומהאחרות הרבה, אבל אנחנו גם יכולות לגלות גמישות".

ביטוי נוסף של אופיה הנשי של המערכת אפשר למצוא, לדברי גרמיזו, במוצר המוגמר. "שימי לב לכותרות", היא אומרת. "הן ארוכות ומפורטות וגם המאמרים, למרות שרבים מהם נכתבו על ידי גברים. אני חושבת שלנשים יש צורך בהרבה מלים ונשים משתמשות בהמון מלים ואפשר לדעתי להגיד שאנחנו עושות ביחד את העיתון שהיינו רוצות לכתוב, לולא היינו עורכות ומפיקות ומעצבות".

כהן אומרת שכנראה אנשים אוהבים לעבוד עם הדומים להם וצדוק מעידה ש"הרבה דברים אנחנו עושות אחרת. זה קשור לאופן שבו אנחנו מתייחסות לאנשים שכותבים בשבילנו וליחסים בינינו בתוך החדר הזה. הרבה דברים אנחנו עושות תוך תנועה או מחשבה וזו לדעתי תכונה נשית".

לדעת שלג, לנשים יש צורך "לעשות משהו אנושי, לא רק משהו שמצליח מבחינת הסטנדרטים למגזין בסדר גודל כזה, אלא משהו שמצליח בקנה מידה של יחסים בין אישיים ויחסי אנוש".

"יכול להיות שגברים היו לוקחים את העיתון לכיוונים אחרים", אומרת צדוק, "אבל לדעתי, הקצב שלנו וההתנהלות שלנו הם לא רק הישגיים אלא גם מתחשבים מאוד, ובעיני התחשבות זאת תכונה נשית".

השסע כבר לא מעניין

שלג נולדה בצ'ילה בשם ביאטריס ארליך. בילדותה עלתה עם הוריה לישראל, וכאן עוברת שמה לברכה (היא מעדיפה את כינוי החיבה במבי). החיפושים שלה אחרי ארץ אחרת היו קודם כל חיפושים אחרי אנשים אחרים. "לפני 'ארץ אחרת' עבדתי ב'נקודה' ואחר כך הייתי עורכת 'אותיות', עיתון ילדים של הציונות הדתית, וכתבתי פובליציסטיקה ב'מעריב'. החלטתי שאני לא רוצה לעבוד רק עם דתיים ועם ילדים וחשבתי שהשיחה שמתנהלת בעיתונות הכללית לא מקדמת כלום, כי היא סקטוריאלית, כל אחד מייצג את הסקטור שלו ולא מכיר את הסקטורים האחרים ובסופו של דבר כל אחד רק אומר את הדברים הלגמרי צפויים לאנשים מהסקטור שלו. לרוע המזל, לאמיתות הסקטוריאליות כבר אין קונים והאחוז של הציבור שבאמת משנה את דעתו כתוצאה מנאומים של פוליטיקאים או כתוצאה מדבריהם של אנשים בעלי עמדות סקטוריאליות הוא אפסי.

"הרגשתי שאני לא רוצה יותר לדבר רק אל האנשים שלמדו אתי באותו בית ספר ושממילא חושבים כמוני. היה דחוף לי לעבוד עם קבוצה של אנשים שיכולים לאתגר את המחשבה והאמונות שלי. נקודת המוצא שלי היתה שהשיחה יכולה להיות ברמה יותר גבוהה. חשבתי שיכול להיות יותר מעניין בשבילי בעולם של אנשים שלא חושבים כמוני ומהרגע שהחלטתי כך, החיים שלי נהיו יותר מעניינים".

באותו זמן החליטה שלג להצטרף ל"בבלי ירושלמי", קבוצת לימוד יהודית הפועלת בירושלים ובה דתיים וחילונים, גברים ונשים, שיש לה קבוצה מקבילה גם בניו-יורק. בשתי הקבוצות מנסים לעורר שיחה בין דתיים לחילונים, יהודי הארץ ויהודי התפוצות, באמצעות לימוד התנ"ך ומפגשים חצי שנתיים בין שתי הקבוצות. בקבוצה הירושלמית פגשה שלג את צפרוני, שזמן לא רב לפני כן העלתה את בעלה האמריקאי וילדיהם ארצה ו"בגלל שהוא כל כך נמשך לירושלים החלטנו לגור בירושלים ולא בתל אביב".

"אחרי שרבין נרצח", אומרת שלג, "הבנתי שאי אפשר להמשיך בשיח שנשאר תמיד רק בתוך העולם שלך. זאת שיחה מסוכנת, כי אם אתה מדבר רק עם אנשים שמסכימים אתך אתה כל הזמן רק מקבל חיזוק לעמדות שלך ולא נאלץ אף פעם להטיל בספק או לבדוק מחדש את הנחות היסוד שלך. כל עוד הייתי רק בתוך הסביבה הטבעית שלי, של אנשים שלמדו אתי באותם בתי ספר והלכו לאותה תנועת נוער, לא הייתי צריכה להתמודד עם כלום. ידעתי מה טוב ומה רע. אני חושבת שההתבצרות הזאת הוכיחה לנו שהיא יכולה להחריב לנו את הבית. רצח רבין הראה לי את הצד המבהיל של זה.

"החלטתי שאני צריכה לבדוק מה הדבר הזה, אז יצאתי לטיול בחברה הישראלית, טיול מטאפורי כמובן. חלק מהטיול וההיפתחות שלי לעולמות אחרים היה ההצטרפות ל'בבלי ירושלמי'. אנחנו לומדים שם כבר שש שנים ופוגשים אנשים שעולם הדעות והאמונות שלהם שונה משלנו. למשל, בקבוצה האמריקאית יש גם הומואים ויש חברים שנשואים ללא יהודים, שלא לדבר כמובן על רפורמים ואורתודוקסים וכמובן שיש חילונים. אלה אנשים שבעולם הדעות והאמונות המוצק מאוד של החברה שבה הייתי סגורה לא היה לי בעצם שום שיח עמם".

מהמפגש הראשון עם הקבוצה האמריקאית, בארצות הברית, היא חזרה המומה. "הייתי צריכה להחליט אם אני נשארת בקבוצה או עוזבת", מספרת שלג. "ואז הבנתי. זה היה לפני שש שנים, אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי שגם אם אעזוב את הקבוצה, האנשים האלה לא ייעלמו. הבנתי שאני צריכה להתמודד עם זה שיש אנשים שונים מאלה שהכרתי ושאני צריכה לתת לאנשים האלה מקום בעולם שלי. ואז גם הבנתי שזאת הבעיה שלנו כישראלים וכחברה, שאנחנו כל הזמן מגדירים את עצמנו על פי מי שלא שייך לנו, מי לא שייך לסקטור שלנו, מי נגדנו, ואנחנו חושבים שאם נישאר מבוצרים בסקטור שלנו האנשים האחרים ייעלמו.

"ההבנה הזאת התיישבה עם המחשבה שכבר היתה לי על נחיצותו של מגזין כמו 'ארץ אחרת'. מה שהנחה אותי היה הרצון למצוא, במקום עמוק יותר בחברה, מתחת לארץ הגלויה והכל כך סקטוריאלית שלנו, ארץ אחרת, ארץ שיש בה שיחה אמיתית ועמוקה בין אנשים שונים ועל נושאים מהותיים".

כתוצאה מכך, "ארץ אחרת" הוא לדברי צפרוני "מגזין שלא עסוק כמו כל העיתונים בלחשוף את השסעים, ללבות את היריבות בין הסקטורים ולהגדיר הגדרות מוצקות יותר ויותר של כל סקטור, אלא הוא עיתון שמתעלם מהשסע. אמרנו, השסע כבר לא מעניין. כל כך הרבה דיברו עליו. בואו נראה מה יש מתחת". שלג מביאה דוגמה אישית: "אני גיליתי שאני ונעמה הרבה יותר קרובות זו לזו מאשר אנחנו קרובות לעניינים הסקטוריאליים שלנו, שהם שונים למדי".

לכל אחת יש מה להגיד

שלג היא אדם נחרץ. היא החליטה להקים מגזין ועל כן, לפני כשש שנים, הלכה לחפש מימון. היא פנתה ל"קרן אביחי" שהקים זלמן ברנסטיין, יהודי אמריקאי שמת בינתיים. ברנסטיין החליט לממן לה גיליון לדוגמה. היא עבדה על הגיליון עם המעצבת הגרפית מירי גרמיזו, שעבדה איתה גם ב"אותיות", אבל כשחזרה אל הקרן עם המוצר המוכן ביקשו ממנה לחזור אליהם שוב לאחר שתמצא משקיע ראשון. היא מצאה את ד"ר רות אסטרין, מנהלת קרן ICP בישראל, שהחליטה לתת לה משרד ולתמוך כלכלית בפרויקט. הקרן הזאת התאחדה כעבור זמן עם "הקרן החדשה לישראל", ולכן ממומן העיתון, הרשום כעמותה, גם על ידי הקרן החדשה לישראל. הגיליון הראשון של "ארץ אחרת" הוכנס לדפוס בערב ראש השנה לפני שנתיים, "זאת אומרת שזה עיתון שהתחיל שנה חדשה וגם אינתיפאדה חדשה", אומרת שלג.

ב-ICP הכירה שלג את שמחה צדוק. היא ביקשה מצדוק עזרה בגיוס כספים. גרמיזו הכירה את שלג מעבודתן המשותפת ב"אותיות". "הייתי מעורבת ברעיון של במבי ובכל התהליכים של גיוס הכספים ובמחשבה על העיתון משלבים די מוקדמים", היא אומרת, "אבל התחלתי לעבוד בעיתון רק לאחר שהוא נהיה עיתון".

לדברי שלג, התקציב השנתי של העיתון הוא 400 אלף דולר, "ורובו הולך על הדפסת העיתון ועל הנייר, כי ההדפסה והנייר שלנו יקרים מאוד". בשנת התקציב האחרונה כיסו ההכנסות ממכירות ומדמי מנוי רבע מהתקציב. שלג אינה מוכנה לנקוב במספר המנויים, אך מתעקשת שהוא גדול מ-3,000. שיטת השיווק שלהן מעניינת. "אנחנו פונים למנויים שלנו ושואלים אותם אם הם מכירים אנשים שהיו רוצים לקרוא את העיתון שלנו", מספרת שלג. "לאנשים האלה אנחנו שולחים גיליון חינם. אחר כך אנחנו עושים טלמרקטינג וחלק גדול מהאנשים האלה עושים מנוי. אחת לחודשיים, כשיוצא לאור גיליון חדש, אנחנו מפרסמים שלוש מודעות ב'הארץ'. בעקבות המודעות האלה אנחנו מקבלות, וזה בדוק, כשמונה-מאות שיחות טלפון. מכל שמונה-מאות שיחות טלפון כאלו נוספים לנו עוד מאה מנויים, ואלה מספרים בדוקים".

את יכולה לאפיין את ציבור המנויים שלך?

"זהו, שאני לא יכולה לאפיין אותם בדיוק. אני מניחה שהגרעין הבסיסי אלה כל היהודיסטים למיניהם, אבל מצד שני נוספו לנו הרבה מנויים שהגיעו בשיטת חבר מביא חבר ובאמצעות המודעות והטלמרקטינג, ואין לי באמת מושג מי הם האנשים האלה. עוד לא עשינו פילוח כזה".

כל החלטה מתקבלת רק לאחר שיתוף כל חברות המערכת. "כולנו קוראות את כל המאמרים לפני שמחליטים אם לפרסם מאמר מסוים או לא", אומרת גרמיזו. "לכל אחת מאיתנו יש מה להגיד ואחר כך לכל אחת מאיתנו יש גם תפקיד שונה".

העובדה שהמערכת מורכבת מנשים בלבד מאפשרת מה שצפרוני מגדירה "הייררכיה שטוחה": "זכותה וחובתה של כל אחת להגיד מה שיש לה להגיד, ורק אחרי שכולנו גומרות להגיד - רק אז מתקבלת ההחלטה. לא משנה שבסוף במבי יכולה להגיד, 'ייהרג העולם, כך וכך לא יהיה'; לפני כן היא צריכה להקשיב במלוא הרצינות והחשיבות לעמדה של כל אחת מאיתנו".

"על נושאי הגיליונות אף פעם לא היה ויכוח", אומרת שלג, "כי בחרנו אותם ביחד, אבל היו ויכוחים על שורות מסוימות בתוך מאמרים מסוימים. למשל, בגיליון מספר 9, שנושאו היה 'תיקון', מופיע מאמר של המשורר מרדכי גלדמן שנושאו 'הדיכאון כעמדה פוזיטיווית'. מאמר מצוין, לדעתי. הוא עוסק בגישה של מלאני קליין לתיקון היחסים עם הזולת ואז, במפתיע, המאמר מסתיים בהצבתו של ישו כמודל לחמלה ולתיקון. השורות האלה עוררו ויכוח גדול. נעמה, למשל, טענה שצריך להשמיט אותן כי הן כלל לא קשורות למאמר ואילו מירי טענה שיש לפרסם את המאמר כלשונו, מה גם שגלדמן התנה בכך את פרסום המאמר. היו ויכוחים סוערים בחדר במשך ימים על ימים ובסוף מירי שיכנעה אותנו בעמדתה".

ממציאות את המרכז

יחסי העבודה בתוך המערכת הם הבסיס וגם השיקוף של אופן הדיון המתנהל מעל גבי העיתון. חמש הנשים במערכת הן בעלות זיקות שונות ליהדות ולשמירת המצוות. צפרוני, ששומרת שבת וכשרות אבל לובשת ג'ינס ואינה מקיימת מצוות באופן האורתודוקסי, אומרת שמה שמעניין אותה הוא "התפר": "אנחנו רואים את 'ארץ אחרת' כבמה, והבמה הזאת צריכה להיות מספיק רחבה כדי שיהיה עליה מקום להרבה דמויות מאזורי התפרים בחברה הישראלית. אנחנו לא מעוניינים בקיצוניות, וזה משום שלקיצוניות יש הרבה במות. אנחנו מעוניינים באזורי החיבור, בתפרים".

שלג היא דתייה אורתודוקסית הנשואה לדתי (יאיר שלג, עיתונאי ב"הארץ"). כהן היא רווקה דתית שמוכנה להינשא רק לדתי וצדוק היא דתייה שיש לה חבר חילוני. גרמיזו החילונית הכשירה במיוחד סיר כדי שתוכל לבשל בתוכו ארוחת צהריים לחברותיה במערכת.

"ההתבצרות מאחורי העמדה של 'אתה חילוני, אני דתי, בוא נלך מכות או בוא נדבר', נמאסה עלינו", אומרת צדוק. "אנחנו מתעלמות מזה. נמאס לנו מהתיוג הזה ומזה שכל אדם מגיע לכל ויכוח כשהוא נציג של תווית. לדעתי, כשאנחנו מתעלמות מהשסע אנחנו ממציאות את המרכז ואת המשותף".

שלג אומרת שנמאס לה מהזיהוי האוטומטי שלה עם הציונות הדתית. "אני לא רוצה לשמש נציגה של ציבור, אני לא מדברת כדתית או כימנית, אני מדברת כאדם מורכב. אני חושבת שעם אמיתות מוחלטות לא מגיעים רחוק. אני חושבת ש'ארץ אחרת' יצא לאור דווקא בתקופה שבה יש הזדמנות לנהל שיחה מעמיקה, כי האמיתות של כולם הועמדו בספק. יש עכשיו הזדמנות אמיתית לקיים שיחה שחוצה עולמות ואם יהיה אומץ לקיים את השיחה הזאת, יהיה לנו מעניין מאוד".

צפרוני פחות אופטימית ואומרת שלאנשים קשה להשתחרר מחשיבה סקטוריאלית ומזיהוי האחרים דרך תוויות. "אנשים מתקשרים אלי ואומרים, כתבנו כך וכך ובטח במבי לא תאהב את זה ואז אני אומרת לבמבי, שוב אנשים מדברים לא אליך אלא אל הכובע שלך". גרמיזו אומרת שדרך העבודה ב"ארץ אחרת" היא מרגישה שהפכה "יותר יהודייה. לא יותר דתית, אבל יותר יהודייה. נפתחתי ונחשפתי פה לכל מיני דברים. אבל נכון שגם קודם היתה לי משיכה ליהדות ועובדה ששלחתי את הבן שלי לבית ספר תל"י" (תגבור לימודי יהדות).

צדוק אומרת שנקודת המוצא שלהן ביחסן לעיתון היתה "לקרב בין דתיים לחילונים". הגיליון הראשון של "ארץ אחרת" עסק לפיכך בזהות יהודית ונקרא "האוונגרד היהודי". שלג חושבת שהעיסוק בזהות יהודית הוא לא רק עניין לדתיים. "במידה מסוימת זאת אפילו שאלה יותר מעניינת לחילונים. אני גם חושבת שאין אורתודוקסיה דתית אחת, אלא הרבה אורתודוקסיות, ואין אורתודוקסיה רק אצל הדתיים. יש אורתודוקסיה ליברלית, יש אורתודוקסיה ימנית ואורתודוקסיה שמאלית, אנשים שיש להם ביטחון מלא ומוחלט בדרך שלהם. כל האורתודוקסיות מבהילות אותי נורא".

לדעת שלג, כל היהודים בישראל, לא רק הדתיים, צריכים לקחת אחריות על הזהות שלהם. "למשל נושא הגיור - להתייחס לסוגיה הזאת בחומרה הגדולה ביותר זה לא מתחשב במצב הממשי של העם היהודי היום. אבל חילונים חושבים שההתעסקות בגיור צריכה להישאר באחריות הסקטור הדתי. אני חושבת שזה לא נכון, שהצרה הגדולה שלנו היא ששלושים שנה אנחנו עוסקים בקרבות בין המחנות, כשכל מחנה מנסה להכריע את המחנה השני, ולכן אנחנו נמצאים שלושים שנה בקרב בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, בין יהודים לערבים. אני מרגישה שבגלל זה הזנחנו חלקים עצומים מהחיים שלנו".

לתת גם לאחרים להתבטא

יש בעיות נוספות מלבד הבעיה הפלשתינית, טוענת שלג. "יש עוד המון דברים, דברים שמעניינים את כולנו, סוגיות שמשותפות לכולנו, ואותן הזנחנו. אז בואו נטפל בהם, וכדי לטפל בהם צריך קודם כל ללמוד מה שאני מכנה 'לעשות מקום' ומה שנעמה קוראת 'ללמוד להכיל', וכדי לעשות את זה צריך לזוז צעד אחורה ולתת גם לאחרים להתבטא. זה הרעיון של 'ארץ אחרת'. לדעתי, בגדול, זה התהליך שכל החברה צריכה לעבור. כל אחד צריך לפנות מקום לעוד אנשים, משום שכשאתה עושה את זה יש תמיד סיכוי שתשמע משהו שווה ושונה וגדול.

"אני אומרת, מהמקום שממנו אנחנו מחנכים את ילדינו, שאנחנו רוצים שיהיו פתוחים לכל דעה ויכבדו כל אדם ואדם ושיבינו שלכל אדם יש ערך, מתוך המקום הזה אנחנו צריכים לדבר. אנחנו רוצים לבדוק את סוגיות היסוד של החיים שלנו, לשמוע אנשים שיש להם דברים מעמיקים לומר לנו, אנשים שאותם בדרך כלל לא שומעים כי יש משהו בתקשורת שמשתיק עומק ומשתיק מורכבות. ואני חושבת שיש לחברה בישראל הרבה אינטליגנציות, וכשאנחנו משתיקים אותן אנחנו עושים גם לעצמנו עוול נורא.

"אין שום סיבה שנכיר את ניו יורק טוב יותר מאשר את אום אל-פחם. אני חושבת שיש בעולם החרדי, הערבי, הציוני-דתי, המזרחי, הרוסי, החילוני וכן הלאה הרבה אנשים מעניינים מאוד שיש להם מה לומר ושיש לנו עניין לשמוע את דבריהם, שיכולים להעשיר אותנו. אנחנו זקוקים לעולמות חדשים בתוכנו ולחלומות חדשים בתוכנו, והחלומות האלה הם הארץ האחרת שלנו.

"אנחנו צריכים להקים את הציבור הבא. הציבור הבא הוא ציבור של אנשים שמבינים שהמחויבות לעתידו של העם היהודי צריכה להיות חשובה בעינינו עשרות מונים מהמחויבות הסקטוריאלית שלנו. האנשים שמרכיבים את הציבור הזה נמצאים בכל העולמות בחברה. הם מבינים שהעתיד מורכב מפשרות שהתקבלו בין החלומות של האנשים שהתקבצו בארץ ישראל".

"פתאום התברר לנו שהשסע הוא לא רק ימין לעומת שמאל, מזרחים לעומת אשכנזים, דתיים לעומת חילונים וערבים לעומת יהודים", אומרת צפרוני. "השסע האמיתי הוא הפער החברתי, כלומר עניים לעומת עשירים, ובגלל זה עשינו גיליון על הפרטה. הכלכלה נעשתה הביטוי של החברה. את קולם של העניים אנחנו לא שומעים בדרך כלל. אנחנו צריכים לשמוע את כולם ולהכיל את כולם ולהרחיב את אזור התפר כך שיכיל את כולנו, כי רק אם נוכל להכיל את כולם נוכל למצוא פה ארץ אחרת". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו