בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נערה בהפרעה

הקריירה של וינונה ריידר הלכה לאיבוד עוד לפני שנתפסה גונבת בגדים בחנות כלבו יוקרתית. לא מן הנמנע שהקלטת שתיעדה אותה בקלקלתה היא הסרט שבעזרתו ביקשה להיחלץ מהמבוי הסתום

תגובות

ם וינונה ריידר היתה נהפכת לכוכבת בשנות ה-30 או ה-40, סביר להניח שאי הנעימות שנגרמה לה בחודשים האחרונים היתה נמנעת. לאלה שהתעניינו בחודשים האחרונים בסוגיות מהותיות יותר לגורלו של העולם, ואינם נוהגים לצפות באדיקות בערוץ הבידור, אסכם את הפרשה בקיצור: בדצמבר 2001 נעצרה ריידר והואשמה בגניבת בגדים בסכום של יותר מ-5,000 דולר מהחנות "סאקס פיפת אווניו" שבבוורלי הילס. קלטת תיעדה אותה במעשה הגניבה, כשהוא רוכנת וגוזרת את התגים מהבגדים. באחרונה, בתום משפט מתוקשר מאוד, נידונה ריידר לשלוש שנים מאסר על תנאי. כמו כן הוטל עליה שירות קהילתי בסך של 480 שעות, תשלום פיצויים בסך 6,300 דולר לחנות וקנס בסך 3,700 דולר, וכן לעבור טיפול פסיכיאטרי וגמילה מתרופות ממכרות, מאחר שנמצאו אצלה בזמן המאסר שמונה סוגים שונים של משככי כאבים.

לשיטת האולפנים, ששלטה בקולנוע האמריקאי עד לשנות ה-50, היו חסרונות גדולים. הכוכבים היו קשורים לאולפנים בחוזים דרקוניים של שבע שנים, משכורותיהם היו קטנות יחסית, והם נאלצו לשחק כמעט בכל סרט שהוצע להם (אם הם סירבו הם הושעו, ותקופת ההשעיה צורפה לזמן החוזה שעליו הם היו חתומים); כן היתה לאולפן זכות להשאיל אותם לאולפנים אחרים, תמורת כסף רב ששולשל לקופותיו. אבל לשיטה היו גם יתרונות רבים. האולפנים התייחסו לכוכבים כאל נכס שיש להגן עליו, ולפיכך, כאשר כוכב או כוכבת נקלעו לצרות, המנגנון המשפטי שעמד לרשותו של האולפן נזעק לעזרתם המיידית. עורכי הדין של האולפנים יצאו להגנתם של הכוכבים שהסתבכו, והפרשה לרוב לא הגיעה לידיעת הציבור. כמובן שלא ניתן היה לטייח שערוריות גדולות, כגון פרשיות האונס של קטינות בהן הואשמו ארול פלין וצ'רלי צ'פלין, כניסתה של אינגריד ברגמן להריון מרוברטו רוסליני כאשר היתה עדיין נשואה לפיטר לינדסטרום, או פרשת הרצח של מאהבה הגנגסטר של לנה טרנר על ידי בתה המתבגרת של הכוכבת. אבל כאשר מדובר היה בהסתבכות מינורית יותר, כגון התפרעות במועדון לילה, נהיגה תוך שכרות או אפילו גניבה מחנות כלבו, סודר העניין לרוב מאחורי הקלעים בלי דיווח בעיתונים.

וגם כאשר השערורייה היתה גדולה, מעורבותם של עורכי הדין של האולפנים היתה רבת השפעה. עד היום, למשל, לא ברורות הנסיבות המדויקות של התאבדותו של המפיק פול ברן, כמה שבועות לאחר נישואיו ב-1932 לכוכבת ג'ין הארלו. מה שידוע הוא שקברניטי חברת אם-ג'י-אם, שהארלו היתה מכוכבותיה הגדולות ביותר, ועורכי הדין של האולפן הגיעו לביתה של הארלו זמן רב לפני שהמשטרה הוזעקה לאתר, ואחת מפעולותיהם הראשונות היתה לסלק את הארלו מהמקום ולשגר אותה לבית אמה. האם הם שוחחו עם העדים, שגילו את גופתו של ברן, והורו להם מה לדווח למשטרה? האם הם שינו את זירת ההתאבדות וסילקו עדויות מפלילות ממנה? אין תשובות מספקות לשאלות האלה; פרשת התאבדותו של ברן ממשיכה לעורר סקרנות, ומספר רב של ספרים ואפילו סרטים עסקו בה, וניסו להעניק לה פרשנות מספקת. אבל פעילותם של מנהלי אם-ג'י-אם וצוות עורכי הדין של האולפן השיגו את מטרתה: הפרשה העסיקה אמנם את הציבור במשך שבועות ארוכים אבל לא פגעה בקריירה של הארלו, שנתפשה על ידי הציבור כקורבן של הסיפור.

כמובן שהתחבולות האלה לא היו פועלות לולא זכו לשיתוף פעולה מצד התקשורת. אבל היו אלה ימים תקשורתיים שונים לחלוטין. בהוליווד שלטה קבוצה מצומצמת של כתבים, שבראשם ניצב השילוש הלא-כל-כך-קדוש של הרכילאיות רבות העוצמה לואלה פרסונס, הדה הופר ושילה גרהם. פרסונס, הופר וגרהם יכלו אמנם להשפיע על מהלכן של הקריירות של הכוכבים - כתבה אוהדת מצדן היתה מעניקה תאוצה לקריירה, ורשימה מסתייגת היתה עלולה לפגוע בה; אבל השלוש גם ידעו שקיומן תלוי בשיתוף הפעולה שלהן עם האולפנים, ובמקרים רבים הן היו מוכנות להסתיר מידע מהציבור במידה שהדבר נדמה להן כדאי.

הכדאיות לא נבעה מאינטרס אישי בלבד. תדמיתה של הוליווד היתה חשובה לרכילאיות יותר מהשערוריות המינוריות שלתוכן נקלעו כוכביה פעם אחר פעם. השערוריות הגדולות שפרצו בהוליווד בשנות ה-20, ובראשן פרשת מותה ב-1921 של כוכבנית בשם ורג'יניה ראפ במהלך אקט מיני עם הקומיקאי האהוד פטי ארבאקל, גרמו להוליווד מספיק צרות. הן גרמו לאמריקה הפוריטנית להזדעק כנגד סגנון החיים המתירני של הוליווד, והיו אחת הסיבות שמנהלי האולפנים חברו יחד כדי לייסד את הצנזורה ההוליוודית הפנימית, שמטרתה היתה להוכיח שכוונותיה של תעשיית הקולנוע הן חיוביות מבחינה מוסרית. לפרסונס, הופר וגרהם היה חשוב אפוא לשמר את תדמיתה החיובית של הוליווד. בכתבותיהן הן הציגו את עצמן לא רק כמדווחות על המתרחש בתעשייה, אלא גם כשומרות על ניקיונה המוסרי והציבורי. במדוריהן, שפורסמו מדי יום בעשרות עיתונים ברחבי ארה"ב, הן נהגו לעתים קרובות להטיף בטון אמהי לכוכב זה או אחר ולהציע לו או לה לתקן את דרכיהם. הן ידעו היטב שכל פגיעה בתדמיתה של הוליווד תפגע גם בהן, ולפיכך הן היו מוכנות בנקל להעלים עין ממעשי המשובה של הכוכבים. מותר גם לשער שכשכוכבת קולנוע היתה נכנסת אז לחנות כלבו יוקרתית לא היו משאירים אותה כך לבד ללא שירות.

אולי זה הסרט שלה

לשיטת האולפנים היה יתרון נוסף. הכוכבים נחשבו לנכס שזמן וכסף רב הושקעו בו, וציפו ממנו להניב רווחים גדולים. האולפנים, לפיכך, דאגו לכוכבים שלהם. הם העבידו אותם בפרך, ניצלו אותם, הלעיטו אותם בכדורי מרץ והרגעה כדי לסייע להם לתפקד - אבל הם גם טיפחו את הקריירות שלהם, ובאיזשהו אינסטינקט מדויק להפליא ידעו כיצד לפתח את הקריירות האלה כך שתהיה להן אריכות ימים, שמשמעותה היתה רווחיות ארוכת זמן. כששיטת האולפנים החלה לקרוס והאולפנים החלו להיפטר ממרבית הכוכבים שהיו חתומים עמם על חוזה, עקב התחרות עם הטלוויזיה והחוק שתבע מהחברות למכור את רשת בתי הקולנוע בבעלותן, התוצאה היתה שהכוכבים אמנם זכו לחופש גדול מכפי שהיה להם בעבר, ובמידה שניהלו את הקריירות שלהם בצורה מחוכמת גם לעוצמה שלא היתה להם מעולם; אבל המצב החדש יצר גם תחושה של אי ודאות, וכוכבים רבים נפלו לו קורבן. וכפי שלרוב קורה במצבים שכאלה, לגברים היה קל יותר מלנשים, שהקריירות שלהן ככוכבות קולנוע הן ממילא קצרות יותר. כך אנו עדים היום למצב שבו כוכבים כמו הריסון פורד, טום הנקס או טום קרוז מנהלים את הקריירות העצמאיות שלהן בשיקול דעת מעורר הערכה (גם כאשר הם מועדים אין הדבר פוגע באמת בקריירות שלהם), אבל כוכבות הקולנוע מתקשות לפתח קריירה שמצטברת ומשתמרת לאורך זמן.

וינונה ריידר היא דוגמה לכך. השחקנית בת ה-31 מככבת בסרטים זה למעלה מעשור וחצי. במהלך התקופה הזאת היא כיכבה בכמה סרטים שהפכו אותה לאחד הסמלים של שנות ה-90 וזיכו אותה בהערכה כשחקנית. היא זכתה לשתי מועמדויות לאוסקר (אוסקר משנה ב-93' על תפקידה ב"עידן התמימות" של מרטין סקורסזי ואוסקר ראשי על הופעתה ב-94' כג'ו בגרסתה של ג'יליאן ארמסטרונג ל"נשים קטנות"), ולפני כמה שנים שירתה אפילו בצוות השופטים בפסטיבל קאן. אבל יותר מכל אהבו לאהוב אותה. משהו בפניה היפות והעדינות, ועוד יותר מכך בעיניה הגדולות, שהביעו לרוב רצינות מהולה בדאגה, נגע ללב הקולקטיווי. היא עוררה את הרצון להתבונן בה, וכך, בעזרת המבט, להגן עליה מפני שבריריותה המרגשת כל כך. והרי הרצון להתבונן הוא זה שיוצר את הכוכב.

אבל לאן בעצם הלכה הקריירה של ריידר, ומהו הסיפור שהצטבר מאז שהופיעה ב-86' בסרטה הראשון, "לוקאס", בבימויו של דיוויד סלצר? זהו סיפור שמתפתח, אבל באיזשהו מקום הולך לאיבוד באיזושהי אפלה. פסיכולוגים נוהגים לטעון שמעשים משונים מהסוג שריידר הואשמה בהם הם לרוב זעקות לעזרה (והעיתונות והטלוויזיה האמריקאיות התמלאו בחודשים האחרונים במאמרים ובתוכניות שעסקו במעשיה של ריידר וניתחו את מניעיהם); אז אולי פעילותה החשאית ב-21 בדצמבר 2001 ב"סאקס פיפת אווניו" היא זעקת העזרה של ריידר המבקשת להשתחרר מהמבוי הסתום שאליו נקלעה. ואולי הקלטת שתיעדה אותה בקלקלתה, ואשר הוקרנה לא רק בבית המשפט אלא שודרה בכל ערוצי הטלוויזיה האפשריים, היא הסרט בכיכובה שבעזרתו היא ביקשה להיחלץ מהמבוי הסתום הזה כדי לעצב לעצמה נראטיב ולברוא לעצמה דמות?

מסובבת את ג'וני

ריידר נולדה בסוף אוקטובר 71' ונקראה על שם העיירה וינונה במדינת מינסוטה שבה נולדה. שמה המקורי הוא וינונה הורוביץ, יש לה אחות בשם סאניאטה ושני אחים שנקראים ג'ובאל ואורי, והיא גדלה בקומונה בצפון קליפורניה שבה לא היה אפילו חשמל. טימותי לירי, גורו הסמים משנות ה-60, היה הסנדק שלה, והוריה, מייקל וסינדי הורוביץ, היו מיודדים עם המשורר אלן גינזברג. בין השאר ערכו הוריה אנתולוגיה שעסקה בחוויית השימוש בסמים כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרות.

כשהיתה בת עשר היגרו הוריה לעיירה ליד סן פרנסיסקו, והיא החלה ללמוד משחק ב"אמריקן קונסרווטורי תיאטר". כאשר נבחרה להופיע בסרטה הראשון, בגיל 15, שאל אותה הבמאי סלצר בשיחה טלפונית כיצד היא רוצה ששמה יופיע בכותרות הסרט. ברקע השמיע אביה תקליט של מיטש ריידר, והיא בחרה להחליף את שם משפחתה לריידר. עובדת טריוויה נוספת היא שצבע שיערה הטבעי הוא בלונדיני, אבל היא נתבקשה לצבוע אותו לשחור לצורך צילומי "לוקאס" וכך נשארה. ב-88' היא כבר הופיעה בתפקיד משנה ב"ביטלג'וס" של טים ברטון ושנה לאחר מכן גילמה ב"סקס, סמים ורוקנרול", ביוגרפיה של זמר הרוק ג'רי לי לואיס, את דמות בת דודתו בת ה-13 שנישאה לו.

ארבעה סרטים מעצבים את דמותה של ריידר בחלקה הראשון של הקריירה שלה, ובארבעתם היא מגלמת את דמותן של נשים צעירות שיש משהו חריג בהתנהגותן, והן אינן משתלבות במרכזה היציב והשאנן של החברה האמריקאית. הן אאוטסיידריות, והזרות שהן חשות כמתבגרות בחברה שאינה מבינה אותן היא תוקפנית ונוגעת ללב גם יחד. בהקשר זה רק גוברת התחושה שהאקשן שאירגנה לעצמה ב"סאקס פיפת אווניו" היה כמעט סרט בכיכובה.

ב"Heathers" מ-89', סרט האימים של מייקל לימן שזכה עם השנים למעמד פולחני, שבו היא כיכבה לצדו של כריסטיאן סלייטר (שחקן שהוא במידה מסוימת המקבילה הגברית של ריידר, וגם הוא נקלע לצרות ולא מיצה את הפוטנציאל המבטיח שהיה טמון בו ובקריירה שלו), גילמה ריידר את דמותה של תלמידת תיכון שמרגישה מנוכרת גם מהממסד החברתי בבית ספרה וגם מחבורת הבנות המקובלות עמן היא מבלה. ב"רוקסי מסובבת את העיר" של ג'ים אברמס מ-90' היא פעם נוספת מתבגרת מנוכרת, הפעם מאומצת אפילו, שמפתחת אובססיה עם דמותה של רוקסי קרמייקל, בת העיירה הקטנה במדינת אוהיו שבה היא נולדה, שעזבה את המקום והפכה לכוכבת קולנוע. בשלב מסוים היא מתחילה אפילו להאמין שרוקסי היא אמה.

ב"בתולות הים", גרסתו של ריצ'רד בנג'מין לספרה של פטי דן, שהופק באותה שנה, ריידר היא בתה הבכירה של גברת פלאקס האקסצנטרית, בגילומה של שר. לאורך הסרט היא מנסה להסתיר את נשיותה בעזרת בגדים רחבים וזוג מגפיים שאותם היא מסרבת להסיר, ושואפת להפוך לנזירה, למרות שאמה הסבירה לה שלנערות יהודיות קשה לממש את היעד הזה. ובסרטה השלישי שיצא לאקרנים ב-90', "המספריים של אדוארד", שסימן את שיתוף הפעולה השני שלה עם ברטון, היא גילמה את דמותה של הנערה שרגישותה ופגיעותה מאפשרות לה להתאהב בגיבור הסרט בעל ידי המספריים. סרטו של ברטון היה אלגוריה עדינה ויפה מאוד שעסקה במשיכתה של אמריקה אל הצעיר המיוסר והפגוע, ולמרות שדמותו של אדוארד ניצבה במרכז הסרט, היתה זאת נוכחותה השברירית והקודרת של ריידר שהוסיפה לו נפח רגשי.

את אדוארד גילם ג'וני דפ, ובינו לבין ריידר התפתח רומן מתוקשר מאוד וגם סוער מאוד. בין השאר נטען בזמנו שבעיותיה של ריידר עם דפ גרמו לה ב-1990 לפרוש מההסרטה של "הסנדק" מס' 3 של פרנסיס פורד קופולה, שבו היתה אמורה לגלם את בתו של מייקל קורליאונה (התפקיד ניתן לבסוף לבת סופיה קופולה). טענו שהיא בהריון, אמרו שהיא מכורה לסמים; הסיבות לפרישה היו כנראה שילוב בין בעיות נפשיות ורפואיות. היא נסעה לרומא כדי להתחיל בצילומים אבל חלתה בשפעת קשה וסבלה מאפיסת כוחות, שגרמה לרופא שהוזעק לבית המלון שלה להורות לה לחזור הביתה ולנוח. ההוכחה לכך שהפרישה לא היתה אך ורק גחמה של כוכבת בצרות היא העובדה שזמן לא רב לאחר מכן, כאשר הוצע לה לככב בגרסה טלוויזיונית של "דרקולה" בבימויו של מייקל אפטד, היא הביאה את התסריט לקופולה, והיא כיכבה בגרסתו הקולנועית לספרו של בראם סטוקר שיצאה לאקרנים ב-92'.

אלה לא היו צרותיה הבריאותיות היחידות של ריידר (וגם לא הרומנטיות; היא היתה חברה של סולן להקת הרוק סול אסיילום ומאורסת לזמן קצר לשחקן מאט דיימון). בגיל 20 היא התאשפזה מרצונה בבית חולים כיוון שסבלה מדיכאון, התקפות חרדה ותשישות. וכמה חודשים לפני מאסרה היא פרשה פעם נוספת מתפקיד שיועד לה, כתוצאה ממה שהוגדר ככאבי בטן עזים. שוב התרחשה הפרשה מחוץ לארה"ב, בלונדון הפעם, והתפקיד בסרט ניתן לקייט וינסלט.

כבר לא נערה...

ב-1991 גילמה ריידר דמות של נהגת מונית שמנבלת את פיה ומעשנת ללא סוף באחת האפיזודות בסרטו של ג'ים ג'רמוש "מונית לילה", ואחרי "דרקולה", שבו הופיעה לראשונה בתפקיד לא עכשווי, היא גילמה את דמותה של ארוסתו ומאוחר יותר אשתו של דניאל דיי לואיס ב"עידן התמימות", גרסתו של סקורסזי לספרה של אדית וורטון, שעלילתו מתרחשת בניו יורק בשנות ה-70 של המאה ה-19. כל צפייה נוספת בסרטו של סקורסזי מגלה עד כמה הופעתה של ריידר בו היא מדויקת ומרשימה. יש לריידר היכולת שיש לשחקני קולנוע טובים באמת, והיא להציג בפנינו מה הדמות שהיא מגלמת חושבת. ב"עידן התמימות" זה בלט במיוחד, כיוון שריידר גילמה בו אשה שיודעת ומבינה הרבה יותר מכפי שסביבתה סבורה. ריידר הצליחה לשדר את התחושה הזאת בעדינות מרובה, ולמרות שתפקידה בסרט היה ראוותני פחות מאלה של שני הכוכבים הנוספים שלו, דיי לואיס ומישל פייפר, תרומתה לתוצאה, שהיא אחד הסרטים האמריקאים הגדולים בשנות ה-90, אינה פחותה משלהם.

ב"נשים קטנות", גרסה קולנועית שלישית של ספרה של לואיזה מיי אלקוט שביקשה להעניק פרשנות פמיניסטית לספר האהוד, גילמה ריידר תפקיד תקופתי נוסף; אבל באותה שנה היא כיכבה גם ב"מציאות נושכת", סרטו הראשון כבמאי של בן סטילר, שהיה אחד הסרטים שסימלו את מה שכונה באותה תקופה דור האיקס והפך את ריידר לאחת ממייצגיו. למרות שהסרט זכה להצלחה, ובאותה שנה כאמור זכתה ריידר למועמדות שנייה לאוסקר על "נשים קטנות", הרי שמשהו השתבש דווקא בשלב הזה; נדמה שאחרי שהיתה ג'ו, אחת הגיבורות האמריקאיות האהודות ביותר, והפכה לאחד מסמליו של דור האיקס, לא ידעה ריידר לאן בדיוק להתקדם, ואף אחד מסרטיה הבאים לא פיתח את הקריירה שלה כפי שעשו זאת הסרטים בהם הופיעה עד 1994.

קבוצת הסרטים הזאת כוללת את "ציד המכשפות" של ניקולאס הייטנר (1996), גרסה קולנועית שנייה של מחזהו של ארתור מילר, שעלילתו מתרחשת בעיירה סיילם במאה ה-17, שבו ריידר - טובה מאוד אגב - מגלמת את דמותה של האשה הצעירה, שמאוהבת בחוואי הנשוי (שוב דיי לואיס) וכדי להתנקם בו מאשימה אותו שהוא סוגד לשטן; את "הנוסע השמיני: התחייה" (1997) בבימויו של ז'אן-פייר ז'נה (שיש לו כנראה אהדה לשחקניות מסוגה של ריידר, כמי שהפך אשתקד את אודרי טוטו לכוכבת בסרטו "אמלי"); את "סלבריטי" (1998), אחד מסרטיו הזניחים ביותר של וודי אלן, שבו היא היתה אמורה לסמל איזשהו תום בעולם תקשורתי מנוון; ואת "נערה בהפרעה" (1999), בבימויו של ג'יימס מנגולד, שהתבסס על ספרה האוטוביוגרפי של סוזנה קייסן.

"נערה בהפרעה" יכול היה להיות הסרט שמנתב את הקריירה של ריידר לשלב חדש. היא הפיקה את הסרט בעצמה, ועלילתו, שמתרחשת בסוף שנות ה-60, היתה כנראה קרובה ללבה. היא גילמה בו נערה בת 18, שאחרי ניסיון ההתאבדות שלה (והיא מכחישה שזה היה ניסיון התאבדות, ממש כפי שריידר הכחישה זמן רב שהיא אמנם ביצעה את הגניבה בה הואשמה), מתאשפזת מרצון במוסד לחולי רוח. פעם נוספת עשתה ריידר בסרט עבודה עדינה ומדויקת מאוד, אבל התהילה נגזלה ממנה על ידי אנג'לינה ג'ולי, שזכתה באוסקר המשנה על הופעתה הראוותנית והשטחית יותר בסרט.

מה קרה בעצם? נדמה שמשהו השתבש בתהליך ההתבגרות של ריידר מנערה לאשה, כפי שהוא תועד בסרטיה. היא נתקעה באיזשהו שטח אפור בין התבגרות לנשיות, וזהותה ככוכבת קולנוע נהפכה לפיכך למטושטשת. זה בלט במיוחד בסרטה המביך ביותר מהשנים האחרונות: "סתיו בניו יורק" (2000) של הבמאית ג'ואן צ'ן, שבו גילמה את דמותה של אשה צעירה שחולה במחלה סופנית ומלמדת את ריצ'רד גיר מהי אהבה. הסרט, שנכשל כלכלית וביקורתית (הוא היה אחד הסרטים הבודדים שמפיקיו סירבו אפילו להציגו לפני העיתונות קודם לעלייתו לאקרנים), עסק אמנם בפער הגילים הניכר בין גיר לריידר, אבל התחושה העיקרית בזמן הצפייה היתה שלא פער הגילים הוא הבעיה, וגם לא מחלת הגיבורה, אלא העובדה שריידר מגלמת בו דמות נשית כמעט ערטילאית, שאפילו מחלתה הסופנית אינה מצליחה להעניק לה נפח של ממשות נשית אמינה. היא הגיחה אל הסרט כמין מלאך שמטרתו היחידה היתה לגאול את ריצ'רד גיר מכבליו הרגשיים, וכך למלא את תפקידה הנשי על בד הקולנוע, כלומר עלי אדמות.

... עוד לא אשה

במחצית השנייה של הקריירה של ריידר מורגש היעדרם של האולפנים של פעם. הם היו יודעים מה לעשות עם השחקנית המוכשרת הזאת, שיש לה הנכס החשוב ביותר לכוכב: פנים שרוצים להביט בהן. אבל ריידר, למרות היותה מוקפת בוודאי בעדת יועצים וסוכנים, היא לבד, ומעולם לא הורגשה הבדידות הזאת ביתר חריפות מאשר באותה קלטת, שבה היא נראית רוכנת על בגדיה הגנובים. יש משהו כל כך נוגע ללב ועצוב בקלטת הזאת שלמראיה מתחשק לא רק לשלוח את ריידר לייעוץ מיידי אלא בעיקר לשגר אותה אל העבר, היכן שהיו יודעים כיצד לשמר אותה ככוכבת.

מאז "סתיו בניו יורק" כיכבה ריידר ב-2000 בסרט אימים בשם "נשמות אבודות", בבימויו של יאנוש קמינסקי, שנכשל ונקטל אף הוא; והשנה היא הופיעה בתפקיד אורח ב"סימון" של אנדרו ניקול ולצדו של אדם סנדלר ב"מר דידס", גרסה קולנועית שנייה לקלאסיקה של פרנק קפרה, "מר דידס הולך העירה" מ-36', שבו גילמה ג'ין ארתור את התפקיד הנשי הראשי. דווקא הופעתה השולית לכאורה של ריידר ב"סימון", סרט כושל כמעט מכל בחינה, סימנה איזושהי הבטחה.

ריידר, שגילמה בסרט את דמותה של כוכבת הקולנוע הגחמנית שבגלל פרישתה מסרטו מעצב גיבור הסרט, במאי קולנוע בצרות, את דמותה של כוכבת וירטואלית, נראתה יפה מתמיד, ובעיקר בוגרת מתמיד. נוכחותה ב"סימון" היתה לפיכך אחת הבעיות של הסרט. הופעתה היתה אמנם קצרה, אבל בכל פעם שהופיעה על המסך לא ניתן היה להבין למה מתפעל כל כך העולם ממראה הכוכבת שעוצבה על ידי מחשב.

פעמים רבות הכריזה ריידר שהספר האהוב עליה הוא "התפסן בשדה השיפון" ושהיא אוספת את כל מהדורות הספר שיצאו. זו הכרזה מעניינת, כיוון שספרו של סאלינג'ר הפך עם השנים לסמל של חריגות חברתית, שלפעמים באה לידי ביטוי בהרס עצמי ומעשי אלימות. ריידר בתום משפטה היא מפורסמת מתמיד, אבל רק הזמן הקרוב יראה אם היא כוכבת בהפרעה בלבד. דמותה ב"סימון" אומרת שפני האשה כבר קיימים; דמותה כפי שתועדה בזמן המשפט אומרת שבתוכה היא עדיין הנערה החריגה, המנוכרת והכועסת שהיתה. עתידה של וינונה ריידר תלוי ביכולתה להיפרד מהאחת ולברוא את עצמה בצלם האחרת. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו