בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קולה של הרוח באבן

לפני שבועיים נחנך ברומא "פארק המוסיקה", מרכז תרבות שאמור להשיב לעיר את מעמדה כמרכז מוסיקלי. "זה לא קתדרלה ולא מונומנט, אלא מקום לחיות בו", אומר המלחין לוצ'אנו בריו, הכוח המניע שמאחורי בניית המרכז

תגובות

רק להרף עין, למשך 28 שנים בלבד בחצי האלף האחרון, ידעה העיר רומא את טעמו של אולם קונצרטים אמיתי. בתחילת המאה ה-20 צד את עינם של קברניטי העיר אתר נושן - המוזוליאום המתפורר של הקיסר אוגוסטוס, ששימש מאז תקופת הרנסנס כזירת קרקס וכאתר למפגנים של זיקוקין די-נור. ברגע של השראה הם הבחינו בפוטנציאל הקונצרטי הטמון במבנה העגול, ולמרות גודלו המופרז, הפכו אותו לאודיטוריום הכולל מרפסות פנימיות בסגנון איטלקי רנסנסי ועוגב גדול.

ב-1908 נחנך האולם המפואר, "תיאטרו אוגוסטיאו" שמו. אבל לאחר כ-2,000 קונצרטים, ב-1936, עלה עליו הכורת: הדיקטטור בניטו מוסוליני. בשיא משטרו הפשיסטי ראה עצמו מוסוליני כהתגלמות אוגוסטוס וכאביה מולידה של אימפריה חדשה. לקראת יום הולדתו ה-2,000 של "קיסר הקיסרים" ו"הראשון בין שווים" הנערץ עליו, החליט מוסוליני להרוס את התיאטרון והותיר את המוזוליאום המאיים במערומיו: גלעד לקיסר, ומונומנט לו עצמו כיורשו. כך נגמר תור הזהב הקונצרטי הקצר של רומא כמעט בטרם החל. העיר נסוגה למעמד של פרובינציה מוסיקלית, המתקנאת באולמות הנוצצים של פירנצה, מילאנו ובולוניה.

עד עכשיו. "פארק המוסיקה", שנחנך לפני שבועיים ברומא, אמור להשיב לה את מעמדה הבכיר: שלושה אולמות קונצרטים חדישים ובהם 4,700 מושבים, חנות ספרים, גלריות לאמנות, אולם להקרנת סרטים, אמפיתיאטרון תחת כיפת השמים, מסעדה וגן ירוק רחב ידיים ובו מאות עצים. כל אלה יעניקו לעיר פנים תרבותיות-מוסיקליות חדשות - כך אומר הכוח המניע שמאחורי בניית המרכז, המלחין לוצ'אנו בריו, נשיא האקדמיה למוסיקה סנטה צ'צ'יליה, שהפארק החדש נמצא בבעלותה והיא עתידה לעקור אליו.

"זו לא קתדרלה ולא מונומנט, אלא מקום לחיות בו", אומר בריו, מהחשובים שבמלחיני המחצית השנייה של המאה ה-20 וממעצבי דרכה המוסיקלית. "האודיטוריום הוא יחיד במינו בעולם, כי שלושת האולמות המרכיבים אותו מחוברים זה לזה. באולם הקטן 700 מקומות, בבינוני 1,200, ובגדול 2,800, ולכן כמובן אפשר לבצע בהם סוגים שונים של מוסיקה: סימפונית, ווקאלית, קאמרית וכו'. אבל מעבר לזה, אפשר לשלב ביניהם בסוג של קונטרפונקט ארכיטקטוני-מוסיקלי, ביצירות רב-קוליות שאולי יום אחד יתחוללו בו".

את האקדמיה סנטה צ'צ'יליה ייסד גדול המלחינים שפעלו בסוף הרנסנס ברומא, ג'ובאני פיירלואיג'י דה פלסטרינה, ב-1566. לוצ'אנו בריו, שנבחר בשנים האחרונות לנשיאה, ינצח על המעבר שלה למרכז החדש. בינתיים, בחדרו במבנה הישן של האקדמיה, הוא מצפה לכך בכיליון עיניים: "ההיסטוריה כאן כבדה מדי", הוא אומר בחיוך ומצביע על פסנתר הכנף בחדר. "אתה יודע של מי היה הפסנתר הזה? של פרנץ ליסט". למטה, באולם הקונצרטים הקטן, ניצח בזמנו גוסטב מאהלר, ובארונות הזכוכית המפוזרים סביב שוכנות פרטיטורות של גדולי המלחינים.

העלות העצומה של הפרויקט, כ-150 מיליון יורו, לא מפריעה לך?

"המוסיקה תמיד היתה קשורה לכסף. לא צריך 'לטהר' אותה מכך, אלא לכבד את ההשקעה, להיענות לאתגר ולעשות דברים מוסיקליים חשובים בלי ליצור קונפליקט בין ההיבט האמנותי לכלכלי. וחוץ מזה, צריך לשאוף לכסות את ההוצאות: הנה, כבר הצלחנו להשכיר את האולם - לקונגרס של רופאי שיניים מלוס אנג'לס. למה לא".

בשנה וחצי האחרונות לא הסתפק בריו בתפקידו כנשיא האקדמיה ובפעילותו להשלמת הבנייה של פארק המוסיקה, אלא גם הלחין שלוש יצירות. האחת היא אבן דרך נוספת במה שנהפך למפעל חיים שלו, מחזור הסקוונצות לכלים סולו ללא ליווי. כקודמותיה, הסקוונצה החדשה לצ'לו סולו היא מעין דיוקן של הנגן שלמענו הולחנה: הצ'לן של רביעיית "ארדיטי" הבריטית. היצירה השנייה, "חדרים" שמה, היא חמישה שירים לבריטון סולו ומקהלות גברים - בהם שירים לטקסטים של פאול צלאן ודן פגיס - שיועלו בביצוע תומס המפסון. והשלישית: השלמת המערכה האחרונה, הבלתי גמורה, של האופרה "טורנדוט" מאת פוצ'יני.

הבחירה של בריו לכלול ביצירתו שיר של דן פגיס - "הקרב", מספר השירים הראשון של המשורר - אינה מפתיעה. ללוצ'אנו בריו קשר חזק לישראל, אולי בראש ובראשונה בשל נישואיו למוסיקולוגית הישראלית טליה פקר-בריו. בני הזוג שיתפו פעולה בנסיבות רבות: טליה פקר תירגמה לעברית את ספרו של בריו "שיחות על מוסיקה" (1984), עזרה לבן זוגה במציאה והתאמה של טקסטים בעברית ליצירותיו, ובראשן "אופנים"; ולפני כשלוש שנים יצרו השניים ביחד לפסטיבל זלצבורג את האופרה "קורות המקום", לטקסט של פקר-בריו, המתייחס גם לשואה. לוצ'אנו בריו גם ניצח על יצירותיו בביצוע התזמורות החשובות בישראל, הופיע בארץ בראיונות ודיונים פומביים, וסרט תיעודי על אודותיו הופק בקו-פרודוקציה ישראלית-אירופית.

למה פוצ'יני לא גמר את האופרה?

"כנראה כי הליברטו שכתבו לו היה נורא ואיום, וכאיש תיאטרון כל כך גדול, פוצ'יני לא היה מסוגל להשלים אותו. מי שהשלים את האופרה לבסוף היה פרנקו אלפנו, שנבחר על ידי ארטורו טוסקניני, המנצח על האופרה בהצגת הבכורה. זו גם אחת הסיבות לסיום הגרוע כל כך: טוסקניני הרי לקה בראייה תיאטרונית פרימיטיווית וקונוונציונלית להחריד. הוא לחץ על אלפנו לגמור ונשף בעורפו, ושניהם לא הבינו את המשמעות של 'טורנדוט', המבוססת על אגדה סינית. בעלילה סינית נשארים בסוף עם סימני שאלה, אבל הם סיימו את האופרה בצורה בומבסטית, שגורמת לאנשים לצעוק בראבו. אני, לעומת זאת, חוזר לכוונה המקורית, ומסיים את היצירה בגוויעה של צלילים ובסימן שאלה. הם גם לא הבינו שפוצ'יני לא אהב את הגיבורה הראשית, המלכה האכזרית טורנדוט, ולכן, כדי לאהוב מישהי, הכניס ליצירתו את דמותה של השפחה ליו, שלא נמצאת במקור: הוא הרי היה חייב לאהוב את הגיבורות באופרות שלו".

בריו השלים את האופרה בתוך 25 ימים, בבית החולים שבו היה מאושפז בגלל מחלה שלקה בה: "למדתי את הטיוטות הרבות שפוצ'יני השאיר, ונוכחתי לדעת שאלפנו התעלם מדברים רבים, שעליהם אפשר ללמוד לא רק מהטיוטות הללו, אלא גם ממכתבים שלו באותה עת", הוא אומר, "וגם הכנסתי ציטוטים ממוסיקה שהיתה לפוצ'יני בראש באותם ימים, כמו 'שירי גורה' של שנברג או הסימפוניה השביעית של מהלר - מבוך של התייחסויות מוסיקליות למה שפוצ'יני פגש אז במסעותיו באירופה".

והיצירה הנוספת שלך, "חדרים"?

"כולה מולחנת לשירים שמתייחסים לאלוהים", אומר בריו, "שירים שגורמים לך להרגיש שאלוהים צריך לחוש אשמה על מעשיו. אבל לא מדובר באלוהים ב'א' רבתי, שבו אני לא מאמין. בהשפעת שפינוזה, שהיה פילוסוף אבל גם תיאולוג וגם אתאיסט, אני לא מאמין באמת שמתגלה מתוך הארה, אלא באמת שאתה כובש, שאתה מגלה בזכות מאמציך".

הלימוזינות ואנשי הביטחון שגדשו את אתר "פארק המוסיקה" בערב של קונצרט הפתיחה העידו על המפורסמים הרבים שפקדו אותו. בין 3,000 המוזמנים היו נשיא איטליה קרלו צ'מפי, ראש העיר של רומא ולטר ולטרוני, מלחינים כמו הנס-ורנר הנצה ואניו מוריקונה, הבמאי אטורה סקולה והשחקנית סטפניה סנדרלי. דמויות מעולם הפוליטיקה, האופנה והתעשייה מילאו את אולם סנטה צ'צ'יליה הענק, שתיכנן ובנה האדריכל רנצו פיאנו - מאדריכלי מרכז פומפידו בפאריס.

על הכיסאות בצבע דובדבן, בין הקירות בחום רומאי מסורתי, ומתחת לתקרה הבנויה קונכיות עץ מלוטשות, הם שמעו את הפסנתרן מאוריציו פוליני מנגן כסולן ב"פנטסיה הכוראלית" של בטהובן, ואת מיונג וון-צ'ונג - המנהל המוסיקלי של תזמורת סנטה צ'צ'יליה - מנצח על בטהובן, על יצירות של מלחינים איטלקים עכשוויים ועל "פולחן האביב" של סטרווינסקי לסיום. האולם המיוחד, שבו יושב הקהל סביב הבימה, ולא רק מולה, הידהד בצליליהם.

"צליל ללא הד הוא כמו חפץ ללא צל. ההד הוא שנותן לצליל את ממדיו האמיתיים", אומר בריו על הקשר שבין ארכיטקטורה למוסיקה, "והארכיטקטורה היא שיוצרת את התהודה. פעם היה קשר עמוק בין השתיים", הוא ממשיך, "במאה ה-15 הזמינו את המלחין הרנסנסי הגדול גיום דופאי לכתוב יצירה לכבוד השלמת הכיפה של ברונלסקי בפירנצה, והוא כתב מוסיקה שחיקתה את היחסים בין חלקי המבנה. ובכיכר סן מרקו בוונציה, השימוש בשתי מקהלות איפשר ליצור אפקטים שהיום מגיעים אליהם באמצעות טכנולוגיה. גם כאן בפארק יש אפשרויות עצומות". בשיחה פומבית עם האדריכל רנצו פיאנו, למחרת הקונצרט, בריו הוסיף: "האולם מבוצע כמו יצירה, וכמו כלי נגינה - הוא עצמו גם משמש כמבצע".

"הייתי רוצה שהמרכז החדש ישנה את הקהל כאן ברומא, יסקרן אותו", אומר בריו. ונראה שהתקווה שלו תתממש. אפילו המארגנים הופתעו באותו יום, כשלדיון בהשתתפות בריו ופיאנו באו יותר מ-3,000 איש, שכמעט רמסו את הסדרנים המעטים והנבוכים בדרכם למושבי האולם הגדול ולמעבריו. "לוצ'אנו הוא המוח ואני הזרוע המבצעת, הוא מצווה ואני ממלא פקודה", התוודה פיאנו בשיחה. "כמו בערים רבות היה במקום הזה מין חור שחור, מקום נשכח ומוזנח, ואחת האפשרויות למלא אותו היתה ליצור מרכז תרבותי - כדי לבטל קצת את הברבריות שיש בעיר, בכל עיר. אבל לא רצינו רק מוסיקה קדושה - ואת זה למדתי מבריו. על האולם הזה חשבנו כמו על פיאצה, שבה מתאספים אנשים כדי לשמוע מישהו מנגן, סקסופוניסט או גיטריסט שמסתובבים סביבו. ארכיטקטורה היא הרפתקה, מאבק נגד כוח המשיכה. אבל לרוע המזל זה כוח עקשן מאוד, ולעומת המוסיקה הקלה, המהירה והמופשטת, הארכיטקטורה היא כבדה, אטית וגשמית, ואף פעם לא יפה ומרגשת כמוה".

להולכים בשביל המוביל אל פארק המוסיקה מתחוור שלמרות דבריו, רנצו פיאנו יצר מרכז יפה ומרגש. בניגוד למונומנטליות של עבודותיו האחרות, שלושת האולמות שנראים מבחוץ כחרקים מלאי הומור בשריוניהם האפרפרים מקנים תחושה של נוחות וידידותיות. "כשראיתי בפעם ראשונה את מרכז פומפידו, חשבתי שאוניית ברזל עצומה הוצנחה לעיר", אמר בריו על המרכז בפאריס. ופיאנו מסביר: "היינו בני 30, ורצינו להטיח בפני החברה את הבניין הזה, לשבור את המוסכמות".

ברומא, לעומת זאת, השפיע עליו כנראה היופי המקומי העתיק, על הרישול המסוים המאפיין אותו. קסם נוסף מוסיפה למקום הווילה הרומאית בת 2,500 שנים, שנחשפה בזמן חפירת היסודות וכעת היא פתוחה למבקרים בתוך הפארק. ועדיין המודרניזם הנועז נמצא בפארק המוסיקה בכל: ספוג בהרפתקנות, כפי שאמרו שני האישים האיטלקים, ברצון בוער לחדש. וספוג גם בהשראת העבר - שאינו משתק אלא מניע קדימה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו