בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הווה מכונן עבר ועתיד

העבר המכונן את ההווה עיצובה של ההיסטוריוגרפיה המקראית בסוף ימי הבית הראשון ולאחר החורבן

תגובות

נדב נאמן. יריעות: מסה, עיון ומחקר במדעי היהדות המשיקים למדעי הרוח והחברה הכלליים. ערכו: אלחנן ריינר, ישראל תא-שמע וגדעון

מראשית שנות התשעים וגם בימים אלה מנסה קבוצה של חוקרים ברחבי העולם להכחיש את קיומו של ישראל הקדום. אחד האמצעים הבולטים במאמץ בלתי נלאה זה, שאינו נקי מנטיות אידיאולוגיות, הוא קביעת זמנם של החיבורים ההיסטוריים שבמקרא. ככל שתתקבל הטענה שחיבור כלשהו נכתב בתקופה מאוחרת יותר, כך יתגברו הספקות לגבי המקורות שעמדו לרשות הכותב, והמסקנה הבלתי נמנעת תהיה שהכתוב אינו מהימן. לפי קבוצת חוקרים זו, המסתייעת בפרשנות משלה לממצאים ארכיאולוגיים ומתעלמת ממחקר היסטורי-פילולוגי מורכב וממושך, הפכו כמעט כל ימי הבית הראשון להזיה שהיא פרי דמיונם של כותבים מאוחרים.

בתגובה למגמה זו נכתב חיבורו של נדב נאמן. זהו מחקר שקול, המנסה להציג את התפתחות ההיסטוריוגרפיה המקראית על רקע המידע הרב שהצטבר בתחומי מדע ההיסטוריה, הארכיאולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של התקופות שבהן עוסקת ההיסטוריוגרפיה המקראית והן של תקופות אחרות ששימשו רקע לכתיבתה.

נאמן, הנמנה עם החוקרים הביקורתיים ביותר, השופט בעין חדה את הכתובים המקראיים, מצהיר כבר בראשית דבריו: "בכוונתי להשתית את הדיון, ככל שהדבר ניתן, על נתונים חוץ-מקראיים, ובאופן זה לנסות ולפרוץ את מעגל הקסמים של הדיון הפנים-מקראי" (עמ' 9). השיקולים שמנחים אותו קשורים איפוא במבנה החברה, בכלכלה, בהתפתחות העיור, בתפוצת הידיעה של קרוא וכתוב, בהתפתחות הדת והפולחן בישראל של ימי הבית הראשון, ובזיקתן של תופעות אלה זו לזו.

נאמן מדגיש כי לא כל תיאור של העבר הוא כתיבת היסטוריה. היסטוריוגרפיה היא "כתיבת תיאור מקיף של מאורעות העבר בדרך נרטיווית, תוך ניסיון למצוא קשר בין התיאורים הבודדים ולחפש את המכנה המשותף להם ואת משמעותם במסגרת הרצף ההיסטורי" (עמ' 10). היסטוריוגרפיה משקפת, אם כן, יסודות של הערכה, פרשנות ושיפוט. בהתאם להגדרה זו, אחת מתרומותיו החשובות של עם ישראל לתרבויות המזרח הקדום היא יצירת סוגה זו של כתיבה.

אמנם על-פי הגדרה זו היקף ההיסטוריוגרפיה המקראית הוא מבריאת האדם והופעת אברהם ועד ימיהם של עזרא ונחמיה, אך נאמן בחר להקדיש את חיבורו ליצירה אחת, המכונה במחקר "ההיסטוריה הדויטרונומיסטית", יצירה המקיפה את הספרים דברים ועד מלכים, שפירושו יצירה המושפעת מעולם הרעיונות של ספר דברים ועוסקת בתיאור קורות ישראל מתקופת המדבר, כפי שהיא באה לכלל ביטוי בנאום הפרידה של משה (ספר דברים), דרך כיבוש הארץ, ההתנחלות (יהושע ושופטים) וכינון המלוכה (ספרי שמואל) ועד תיאור ממלכות ישראל ויהודה וחורבן הבית הראשון (ספרי מלכים).

שאלה מרכזית בכל דיון שעניינו כתיבת היסטוריה היא מתי התעורר בחברה הצורך לתעד את עברה. היסטוריוגרפים הלניסטיים דוגמת הרודוטוס ותוקידידס - ואפשר אף להזכיר בהקשר זה את יוסף בן מתתיהו - טרחו להצהיר בפתיחת חיבורם מה היה המניע לכתיבתם. ספרות המקרא, לעומת זאת, היא ספרות אנונימית והקורא אינו יודע מי כתב את החיבורים השונים שהיא מחזיקה או מתי הם נכתבו. לא פלא ששאלות אלה נשאלו מקדמת דנא ובין המשיבים ניתן למצוא את חז"ל במסכת בבא בתרא, את שפינוזה ב"מאמר תיאולוגי-מדיני", ואת נציגי המחקר הביקורתי ב-250 השנים האחרונות.

חוקרים בני ימינו גם הבינו כי כתיבת חיבור היסטוריוגרפי מצריכה תנאים מסוימים, שראשון להם הוא ידיעת קרוא וכתוב. לפיכך, לאחר דברי המבוא (עמ' 12-7) מייחד נאמן פרק מקיף לנושא "התפתחות הכתיבה בכתב אלפביתי בממלכות ישראל ויהודה" (עמ' 31-13). העיון במכלול הממצא האפיגרפי (כתובות מלכותיות, משקולות וחותמות עם כתובות, כתובות על גבי כלי חרס, ועוד), בדיקת התפתחות העיור והשוואה לחצרות מלכים במזרח הקדום וליוון העתיקה מלמדים אותו שעד המאה השמינית לפנה"ס היתה ידיעת קרוא וכתוב בממלכות ישראל ויהודה מצומצמת למדי. קודם לכן היא הצטמצמה לצרכים מעשיים מיידיים של המרכז השלטוני והיתה נתונה בידי אנשי מקצוע בלבד.

מסקנה זו מסייעת לו להזים את ההנחה המקובלת במחקר, שאת ראשית כתיבת ההיסטוריה יש לקשור עם ימי הממלכה המאוחדת. זאת משום שהיסטוריוגרפיה מפותחת מותנית בחוג סופרים שהוא מוצר של תרבות עירונית מפותחת, תרבות שצמחה בממלכת יהודה רק במאה השמינית לפנה"ס. לשיטתו, את ראשית ההיסטוריוגרפיה בישראל יש לקשור איפוא רק עם סוף המאה השביעית לפנה"ס, דהיינו עם התקופה שבה ערך יאשיהו רפורמה פולחנית, שמטרתה ריכוז הפולחן בירושלים וטיהור יהודה וירושלים מכל סממן של פולחן זר (פרק רביעי, עמ' 68-43). כבר בשנת 1805 הראה החוקר הגרמני ומ"ל די-וטה שהרפורמה של יאשיהו אינה אלא הגשמת הדרישות הפולחניות של ספר דברים. מצד אחר, השוואה בין חלקים אחדים של ספר דברים לבין חומרים אשוריים מלמדת אף היא על השפעה ברורה.

לפיכך, אחת הטענות המוסכמות בעולם המחקר, שהפכה לנקודה ארכימדית, היא שספר דברים נתחבר במאה השביעית לפנה"ס. בהקשר זה ראוי לציין כי ספר דברים מייצג תפיסות ייחודיות וחדשניות ביחס לאל (מונותאיסטי, טרנסצנדנטי), לפולחנו (ריכוז במקום אחד) ולזיקה בינו לבין עמו (ברית הנבחנת לאורך ההיסטוריה). לדעת נאמן, הופעתה של הדת החדשה במאה השביעית לפנה"ס היא שהולידה דרכי ביטוי חדשות, שאחת מהן היא ההיסטוריוגרפיה המקראית וראשונה להן היא ההיסטוריוגרפיה הדויטרונומיסטית.

בעקבות חוקרים שקדמו לו, גם נאמן משוכנע כי הרצף שמספר יהושע ועד ספר מלכים עוצב ברוח משנתו של ספר דברים, אך בניגוד למקובל, נאמן אינו סבור שהחיבור כולו מאוחר לחורבן, אלא בדומה לחוקר פרנק קרוס (1973), הוא מצביע על שני רבדים ביצירה: הרובד העיקרי שנתחבר בימי יאשיהו ובזיקה לרפורמה שערך ביהודה, והרובד המשלים שנתחבר לאחר החורבן והוא כולל את התיאור ההיסטורי ממות יאשיהו ועד שחרור יהויכין מכלאו, וכן קטעים נוספים שיש בהם מודעות לחורבן ותפקידם להתאים את החיבור כולו לצרכים שלאחר הגלות. לפיכך נאמן אינו דוחה את חיבור הרובד העיקרי לגלות בבל, אלא טוען שרובד זה נכתב בזיקה לרפורמה ולתמורות האידיאולוגיות שהביאה עמה.

נאמן הוא בראש ובראשונה היסטוריון, ולכן שאלת מהות המקורות וטיבם היא לדידו מרכזית. מנין שאב ההיסטוריון הדויטרונומיסטי את ידיעותיו? האם עמדו לרשותו מקורות ארכיוניים (פרקים חמישי ושישי, עמ' 108-68)? התבוננות בארכיונים שנתגלו במזרח הקדום מלמדת שתעודות נשמרו לזמן מוגבל בלבד ולרוב לצרכים רלוונטיים. מכאן שגם לרשות מחבר ההיסטוריה הדויטרונומיסטית לא עמד ממצא ארכיוני עשיר. נאמן סובר שהחומרים ששירתו אותו היו מגוון של תעודות שנאספו במרוצת הדורות במקדש הירושלמי, משום שטקסטים אלה שירתו כוהנים וסופרים לצרכים של לימוד ועיון. נאמן מושפע ממודל הכהן הבבלי ברוסוס, שכתב במאה השלישית לפנה"ס ספר על קדמוניות הבבלים, ומנתון, הכהן המצרי, שתיאר את דברי ימי מצרים, וטוען שמחבר ההיסטוריה הדויטרונומיסטית היה אף הוא כהן, בעל השכלה ומעמד בכיר במקדש, מעמד שאיפשר לו לגשת לכל המקורות הכתובים שנאספו בספריית המקדש.

ואולם, ככל שפער הזמן בינו ובין התקופה המתוארת גדל, מספר המקורות קטן ואז נאלץ המחבר להשתמש בכל המקורות שנמצאו לו, כולל סיפורי אגדה, מסורות שבעל פה, ואפילו להשלים פערים בעזרת דמיונו היוצר, שבוודאי הושפע מהמציאות שבה חי. לפיכך, מהימנותם ההיסטורית של הסיפורים על מלכי ישראל הקדומים (ספר שמואל), סיפורים שהועלו על הכתב מאות שנים לאחר התרחשותם, מוטלת בספק, וכיום חוקרים רבים נמנעים מלהשתמש בהם לשם שחזור העבר.

ביחס לתקופות מאוחרות יותר (ספר מלכים), יש תמיד לזכור את המגמה הדידקטית שלשמה נכתבה ההיסטוריה הדויטרונומיסטית - ליצור תודעה היסטורית-דתית חדשה בקרב קוראיה. נאמן אינו שייך לקיצונים הטוענים ששאול, דוד ושלמה לא היו דמויות היסטוריות, אך כהיסטוריון השואל מה המקורות שעמדו לרשות הכותב ומה היו מגמותיו, הוא משוכנע שהחיבור כפי שהוא מונח לפנינו היום הוא שילוב של סיפורים בכתב ובעל-פה, שנוספו להם נופך אגדי רב ותוספות משל הכותב עצמו - כל אלה עובדו ועוצבו כדי להציג ממלכה מאוחדת גדולה וחזקה, במטרה לשכנע את תושבי יהודה וישראל בימי יאשיהו כי האיחוד מבטיח הישגים ותקווה.

נאמן אף שואל כיצד קרה שהעילית היהודאית קיבלה את תמונת העבר שעיצב הדויטרונומיסט ואימצה אותה (פרק שביעי, עמ' 116-108), ותשובתו: "הצלחתו נובעת מכך שעיצב תמונה בהירה ולכידה במקום שהיו בו קודם לכן רק קטעי מסורות וקבצים ספרותיים פזורים, ותמונה זו שיקפה מסר אמוני מגובש וברור ונוסחה בלשון בהירה ומובנת (...) הפנורמה הרצופה, הרחבה והמשכנעת של ההשתלשלות ההיסטורית, האיכות הספרותית הגבוהה, והמסר הדתי הבהיר והחד-משמעי העובר כחוט השני בחיבור - כל אלה תרמו לכך שתמונת העבר ההיסטורי של עם ישראל ותודעתו ההיסטורית עוצבו מכאן ואילך על פי חיבור זה".

עם זאת, נאמן מודע לכך שבירושלים של סוף ימי הבית הראשון, ימי הגלות וראשית ימי הבית השני היו חוגים בקרב הכהונה והממסד שגילו התנגדות לריכוז הפולחן ולרעיונות אחרים של ספר דברים. ביטויים של חוגים אלה הם, למשל, ספרי בראשית עד במדבר (טטרטויך), ולא ניכנס כאן לשאלה מי אחראי להם ומתי צורפו שני החיבורים זה לזה. לנאמן חשוב לציין כי לצד האסכולה הדויטרונומיסטית נשמעו גם קולות נוספים ושונים, שקידשו אתרי פולחן ברחבי הארץ ולכן תיארו את אבות האומה בראש וראשונה כבוני מזבחות. מצד אחר, לנאמן אין ספק כי גלות יהודה וחורבן המקדש זמן קצר לאחר הרפורמה (כ-36 שנים) שימשו גורם שהאיץ את הפנמת מסריו של ספר דברים וההיסטוריה שנכתבה בהשפעתו, והן את אלה של תוכחת הנביאים הקלאסיים.

בסיום דבריו (פרק שמיני, עמ' 120-117) מעלה נאמן את השאלה אם המסרים האידיאולוגיים והאמוניים של החיבור הדויטרונומיסטי שוללים ממנו את מעמדו כהיסטוריוגרפיה. תשובתו נסמכת על כוונת הכותב ועל יחסו למקורותיו. כיוון שכותב זה התכוון לתאר היסטוריה הנשענת על מקורות קדומים, וכיוון שהתייחס למקורותיו ברצינות מרבית, יש לראות בו היסטוריון. ח"י ירושלמי בספרו "זכור" כתב: "אם אמנם אבי ההיסטוריה היה הרודוטוס, הרי אבות המשמעות שבהיסטוריה היו היהודים". בעוד שכותבי היסטוריה יווניים שאפו לשמר את הזיכרון ולהגיע לחקר האמת ההיסטורית, כותבי ההיסטוריה בישראל מצאו בה כר נרחב להפקת לקחים ומשמעויות ביחס להווה ולעתיד; אך אלה ואלה היו היסטוריונים. נאמן מסיים בשיר הלל למחבר הדויטרונומיסטי, שיצירתו היתה צעד מכונן בעיצוב התודעה ההיסטורית בעם ישראל ובעל השפעה מכרעת על עיצוב עולמו הדתי והרוחני של עם ישראל בכל הדורות הבאים.

כבת פלוגתא קשה לי להסכים עם חלק מהרעיונות המפותחים בספר. כך, למשל, לדעת נאמן עיקר החיבור הדויטרונומיסטי, משמע הספרים המתארים את התקופה שמהכיבוש ועד ימי יאשיהו, הועלה על הכתב בעקבות הרפורמה של יאשיהו. ואילו לדעתי, חיבור כמו ספר שופטים, החסר חלק ניכר מהרעיונות המרכזיים של ספר דברים, כמו ריכוז הפולחן או תפיסת האל המורחקת, הועלה על הכתב לפני שספר דברים קיבל מעמד אוטוריטטיווי. מטבע הדברים הכללתו בחיבור המקיף גררה שינויים ותוספות. אם תפוצת קרוא וכתוב התחילה כבר במאה השמינית לפנה"ס, סביר להניח שכבר בתקופה זו, לאחר הזעזוע של חורבן ישראל הצפונית, דהיינו בסוף המאה השמינית, כבר אז היו תהליכי כתיבה ואין להרחיק את הכל למאה השביעית.

חיבור ספר דברים והרפורמה אינם יש מאין, הם תוצאה של תהליכים אידיאולוגיים שקדמו להם וקיבלו ביטויים גם בחומרים ספרותיים שנכתבו ביהודה במרוצת מאה השנים שמחורבן ישראל ועד הרפורמה של יאשיהו. יתרה מזאת, לפי נאמן הכותב היה כהן, ואני סוברת שהכותב היה שייך לחוג משכילים - אולי "סופר" בדימוס - שהושפעו מספרות הנבואה והחוכמה, שגם ראשית התגבשותן בתקופה זו. יתרה מזאת, התבוננות בסגנונות ובדרכי הכתיבה השונים בחיבור השלם יכולה ללמד על ריבוי, שבמעשה עריכה עובד למקשה רעיונית אחת, אך זהו עניין לדיון במקום אחר. מכל מקום כוונתי בהערות אלה להדגיש כי חיבורו של נאמן מייצג את האני-מאמין המחקרי שלו, וגם מי שאינו מסכים עם כל פרטיו אינו יכול שלא לברך על המכלול.

חשיבותו של ספר זה כפולה: מצד אחד הוא תרומה חשובה לוויכוח המתנהל בעולם המחקר על זמנה של ההיסטוריוגרפיה הדויטרונומיסטית, וככזה הוא מייצג עמדה מאוזנת ומבוססת, ולכן חשוב שיתורגם לאנגלית. מצד אחר הוא תרומה חשובה לקורא הישראלי, שנמצא לו מורה נבוכים בסבך הבעיות של ההיסטוריוגרפיה המקראית.

ספרו של נדב נאמן הוא איפוא דבר בעתו, חגיגה לקורא הישראלי, שיכול עתה להכיר את מורכבות הבעיות שעמן צריך להתמודד כל היסטוריון הבא לשחזר את תולדות עם ישראל בתקופת המקרא. הקורא למד כי בדומה לחוקר במעבדה, צריך ההיסטוריון לאסוף ולמיין את מכלול הנתונים, מקראיים וחוץ-מקראיים, להכריע אילו מהם אינם מהימנים, אילו יכולים לתרום לשחזור העבר ובאילו יש להעמיק ולהתבונן כמתחת למיקרוסקופ. לפונדמנטליסטים משני צדי המתרס אין קושי - או שהם מקבלים את כל הכתוב במקרא, או שהם שוללים אותו ומחפשים דרכים לפקפק בכל נתון שיכול להעיד על אמיתות המסופר בו. נאמן, לעומת זאת, לוקח את הקוראים למסע מרתק ומאיר עיניים, שבו יתוודעו לתחומי ידע נוספים לבד מחקר המקרא, לסוג ההנחות והשיקולים שיש להביא בחשבון לפני כל הכרעה בתחום קשה וסבוך זה. הספר כתוב בבהירות ומתוך רצון לקרב את הנושא לציבור משכיל רחב. לכן יש בו הסברים בסיסיים ודוגמאות מאירות עיניים, כתיבה רהוטה ובעיקר - מנומקת. קוראי הספר ייצאו נשכרים. לא זו בלבד שיתחדשו להם נושאים הקשורים בעת העתיקה, דוגמת התפתחות הכתב האלפביתי או דבר קיומן של ספריות במרכזים עירוניים, ובהן טקסטים לעיון ולימוד ועוד; הם אף ילמדו על מקומה של התודעה ההיסטורית בתרבות היהודית, ועל מקומו של החיבור הדויטרונומיסטי ביצירת תודעה זו.

הספר ראה אור בסדרת "יריעות" שבהוצאת ארנה הס לזכרו של בעלה, יצחק הס. מדובר בהוצאה מהודרת, אסתטית, המודפסת על נייר איכותי ומשלבת קטעי איור וציור, ומוקדשת לפרסום מסות במדעי היהדות המייצגות את חזית המחקר. מאחר שההוצאה בראשית דרכה, ראוי שאנשיה ועורכיה יחשבו מחדש על התבנית שנבחרה. הספר בממדיו אלה אינו נוח לקריאה. נוסף על כך הייתי מעדיפה למצוא בספר מסוג זה איורים הקשורים קשר הדוק יותר לחומרים הנזכרים. ולמה על כריכת הספר, ואפילו על גב הספר, אין זכר לשמם של הכותב ושל חיבורו? במלים אחרות, גם קורא שקרא רשימה זו ויחפש את הספר בחנות הספרים יתקשה למוצאו, וחבל.

ספרה של פרופ' יאירה אמית "לקרוא סיפור מקראי" יצא לאור בספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון-ההוצאה לאור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו