שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גרון עמוק מכחיש

הסוכן המצרי של מלחמת יום הכיפורים הוא אשרף מרוואן, חותנו של נאצר - כך נטען עתה בעיתונות המצרית. הוא הזהיר כי עומדת לפרוץ מלחמה, אך ישראל לא שעתה לאזהרה. מרוואן עצמו מכחיש, ובמוסד, בניגוד לאמ"ן, משוכנעים כי הסוכן הבכיר לא היה כפול

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאת יוסי מלמן

התשובות שאמ"ן לא מחפש

ההקפדה לשמור על זהות הסוכנים והמקורות היא נשמת אפה של כל קהילת מודיעין בעולם. עד כמה קנאים לעניין זה הבריטים תעיד העובדה, שב"פאבליק רקורד אופיס", הגנזך הלאומי שבקיו גארדנס ליד לונדון, אין מפרסמים תיקים ומסמכים העלולים לחשוף את שמם של מי שהיו סוכני ממשלת הוד מלכותה בתקופת מלחמת נפוליאון, לפני כ-200 שנים.

גם בישראל משתדלות כל היחידות להפעלת סוכנים - בשירות הביטחון הכללי, באגף המודיעין בצה"ל ובמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים - למלא את הציווי העליון הזה. אבל בשנים האחרונות מתרופפת המשמעת, ושמות של אחדים מהם נחשפו בציבור. זה החל בסוף שנות השמונים ברמיזות על כך, שרפעאת עלי אל גמאל, אזרח מצרי שהתחזה ליהודי ועלה לישראל בשליחות המודיעין המצרי, נחשף בידי השב"כ, נהפך לסוכן כפול, והיה לאחד הסוכנים הטובים ביותר של קהילת המודיעין. אחר כך נחשף, שחוסיין מלך ירדן נפגש בחשאי עם ראש הממשלה גולדה מאיר בסוף ספטמבר 1973 והזהיר אותה מפני סכנת מלחמה קרובה עם מצרים וסוריה. חוסיין לא היה סוכן של ישראל (בצעירותו, בשנות החמישים והשישים, הוא קיבל תשלום מהסי-איי-אי, כמו מנהיגים אחרים בעולם השלישי). פגישותיו הסודיות עם מנהיגי ישראל נבעו מהבנתו את האינטרסים שלו ושל ממלכתו. אבל לבטח הוא היה "מקור", "נכס מודיעיני" ומה שמכונה בעגה המקצועית "סוכן של השפעה".

לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995 היו מי שהדליפו, כי אבישי רביב היה סוכן של השב"כ ואף חשפו את שם הצופן שלו - "שמפניה" - שבו השתמשו מפעיליו במבצעי החדרתו להתארגנויות של הימין הקיצוני.

כעת, בפעם הראשונה נחשף בתקשורת הזרה מה שמוגדר בה כאחד הנכסים החשובים ביותר שהיו למוסד במצרים - המקור שאישש באוקטובר 1973 את המידע כי צפויה מלחמה. זה שבועות אחדים מתנהל בתקשורת המצרית דיון בשאלה, אם הד"ר אשרף מרוואן, איש עסקים, חתנו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, היה סוכן של ישראל. בישראל מעולם לא פורסם שמו של הסוכן, והדיון סביב מעשיו התייחס תמיד ל"סוכן בכיר" שהיה למוסד במצרים ואשר סיפק לישראל מידע חשוב, ובכלל זה על פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

מי שעומד מאחורי הפרשה הוא הד"ר אהרן (רוני) ברגמן, המתגורר בבריטניה. ברגמן עזב את ישראל ב-1989 לאחר שהודיע כי יסרב לשרת בשטחים בגלל האינתיפאדה (הראשונה). הוא היה סגן מפקד גדוד בחיל התותחנים, ולדבריו אין לו שום רקע בקהילת המודיעין של ישראל. מאז השלים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת לונדון הוא עוסק בכתיבת ספרים על הסכסוך במזרח התיכון, ולפני כמה שנים היה מעורב בהפקת סדרת טלוויזיה של הבי-בי-סי לרגל יובל למדינת ישראל. לפני כמה חודשים פירסם בבריטניה ספר ושמו "ההיסטוריה של ישראל". אחד מפרקי הספר תומצת למאמר, שפורסם בספטמבר 2002 בגיליון מיוחד של "ידיעות אחרונות" לציון 29 שנים למלחמת יום הכיפורים. באותו מאמר נתן ברגמן רמזים בסוכן. בין היתר נכתב, כי היה קרוב משפחה של נשיא מצרים נאצר וכי מפעיליו מהמוסד קראו לו "המחותן".

המאמר בעיתון לא עורר הד ציבורי בישראל. במצרים, לעומת זאת, מיהרו לעוט על רמיזותיו של ברגמן, הקלות לפענוח, וחשפו כי מדובר באשרף מרוואן. ברגמן גם התראיין לתקשורת המצרית ואישר, כי מרוואן אכן היה סוכן של ישראל, אבל בעצם היה סוכן כפול שהונה את ישראל ואיפשר למצרים ולסורים להפתיע אותה במלחמת יום הכיפורים.

אשרף מרוואן, יליד 1944, בן למשפחה מצרית מכובדת, שלמד בבריטניה וקיבל תואר דוקטור בלימודי כלכלה, התחתן בשנות השישים עם מונה, בתו השלישית של הנשיא נאצר. הנישואים קירבו אותו לחוגו הפנימי ביותר של הנשיא. הוא זכה למעמד של שגריר נודד, שיצא לשליחויות דיפלומטיות עדינות בעולם. בתקשורת של סוף שנות השישים וראשית שנות השבעים הוא מוזכר כמי ששימש ראש לשכת הנשיאות, ולפעמים אף צוין שהיה מתאם מטעם הנשיא עם שירותי הביון של מצרים.

לפי אותם פרסומים זרים, הסוכן הבכיר גויס בידי ישראל, ככל הנראה ב-1969. המפתיע הוא, שהסוכן הציע את שירותיו ביוזמתו. יום אחד הוא נכנס לשגרירות ישראל ברובע קנסינגטון בלונדון והציע לספק מידע. משימת הפעלתו, לפי הפרסומים הזרים, הוטלה על המוסד. אפשר להניח, כי קודם לכן נעשתה עבודת בדיקה יסודית. סוכן מתנדב מעורר מטבעו חשד רב בנוגע למניעיו, במיוחד אם הוא מקושר היטב לשלטון ונראה שיש לו נגישות למידע סודי. החשש הגדול הוא, שהמתנדב נשלח על ידי מודיעין האויב ותכליתו לשמש סוכן כפול כדי להזרים מידע כוזב. משהסתיימה הבדיקה באו למסקנה, כי המתנדב החדש "כשר". בין היתר התברר, כי מניעיו אינם כספיים בלבד ונבעו גם משילוב של סיבות אידיאולוגיות-פוליטיות ומשפחתיות.

אם אכן היה אשרף מרוואן סוכן של המוסד, כפי שנטען בעיתונות המצרית, סביר להניח שהוא זכה לתגמול נכבד. אפשר גם להניח, כי בהיותו איש אמיד הוא לא נזקק לתשלום הוצאות בעבור נסיעותיו לפגישות עם מפעילו (במקרים כאלה מקובל לקיים את הקשר בעזרת מפעיל אחד קבוע). כמי שהיה יכול לבוא ולצאת במצרים בלי קשיים מיותרים, סביר להניח שהפעלתו לא עוררה בעיות רבות וכי המפגשים התקיימו בבירות אירופיות. בעד שירותיו של סוכן רב ערך שכזה מוכן המוסד לשלם עשרות אלפי דולרים ואף מאות אלפי דולרים. העסקה היא לרוב תשלום תמורת מידע בהתאם לערכו.

במאי 1973 דיווח הסוכן הבכיר, שבחסות תמרון צבאי מתכוונת מצרים לצאת למלחמה. בהוראת הרמטכ"ל אז דוד אלעזר (ובניגוד לעמדת שר הביטחון משה דיין) גייסה ישראל מילואים, שהטילו נטל כבד ולא צפוי על תקציבה. המצרים לא יצאו למלחמה, ואז גם נזרעו זרעי הפורענות, שהובילו לכישלון המודיעין כעבור חצי שנה. בדיעבד, פרשת מאי 73' שימשה תחמושת בידי ראש אמ"ן אז האלוף אלי זעירא, שוועדת החקירה הממלכתית בראשות השופט שמעון אגרנט ראתה בו אחראי לכישלון המודיעיני; הוא טען, כי סוכן המוסד היה בעצם סוכן כפול, וכבר אז הזרים מידע מוטעה כדי להרדים את המודיעין הישראלי, בבחינת קריאת "זאב זאב".

זמן מה לפני מלחמת יום הכיפורים סיפק הסוכן הבכיר את הסחורה שלשמה גויס והופעל. הוא מסר את ההתרעה המיוחלת למלחמה, תוך כדי ציון המועד המשוער לפתיחתה. זאת היתה התרעת אמת. אבל המידע שלו נתקל ב"קונצפציה", שהתפתחה בעיקר באמ"ן, כי המצרים לא ייצאו למלחמה לבדם וסיכוייהם לצאת למלחמה מתואמת עם הסורים קלושים, ובכל מקרה לא יעזו לפתוח במתקפה כל עוד אין להם יכולת טילית שתנטרל את העליונות האווירית של ישראל. וכך, למרות כל הסימנים המעידים שנצברו באמ"ן ובמוסד ולמרות המידע של המלך חוסיין ושל הסוכן המצרי הבכיר, דבקו זעירא וראש חטיבת המחקר תא"ל אריה שליו בהנחה, שכמו במאי 73' ההכנות שהצבא המצרי עושה ממערב לתעלת סואץ מכוונות לתמרון ולא יתגלגלו לכדי מלחמה.

ראש המוסד צבי זמיר, שסבר אחרת, החליט לטוס לפגישה מיוחדת עם הסוכן באירופה כדי להשיג ראיה שתסתור את גרסתו של ראש אמ"ן. זמיר ועמו המפעיל טסו לפגישה ב-5 באוקטובר, ביום שישי. הוא נועד עם הסוכן ביום שישי בערב, ומיהר להתקשר לראש לשכתו, פרדי עיני, להודיע לו בצופן שנקבע מראש את המלים שכבר היו למושג: מחר תפרוץ מלחמה.

אף על פי כן הופתעה ישראל מהמתקפה המשולבת של צבאות מצרים וסוריה. לאחר המלחמה מינתה ממשלת גולדה מאיר את ועדת אגרנט לחקור את הסיבות למחדל (כתב המינוי הותנה במגבלות, שנועדו בעצם לטהר את הדרג המדיני ולהטיל את האחריות על הדרג הצבאי). במשך דיוני הוועדה, כדי להסיר מעליו את האחריות או לפחות לחלוק אותה עם המוסד, השמיע ראש אמ"ן זעירא את הערכתו, כי הסוכן הבכיר של המוסד היה סוכן כפול, שהונה את ישראל. הוא סיפק מפעם לפעם מידע אמיתי, כדי לרכוש את אמון מפעיליו, אך מטרתו היתה לשטות בהם. אף שוועדת אגרנט לא קיבלה את הסבריו של זעירא, הוא הצליח לטעת בהם ספקות בנוגע למהימנות הסוכן הבכיר. הספקות כירסמו גם בבכירים בקהילת המודיעין. לא רק באמ"ן, אלא גם בארגונים אחרים כמו השב"כ, ואפילו במוסד עצמו.

צבי זמיר עצמו דבק בעמדתו, כי הסוכן לא היה כפול וכי המידע שסיפק היה אמיתי ומדויק. למסקנה זו הגיעה גם ועדה מיוחדת שמונתה במוסד לבדוק את הסוגיה. בוועדה השתתפו מפעילו של הסוכן, אנשי מחקר ומבצעים ומומחים למודיעין. כל פרשת הפעלתו מרגע גיוסו, כל דו"חות המפעילים, כל מבצעי ההפעלה, כל הערכות המחקר שנסמכו על המידע שלו נבדקו היטב שוב ושוב. לוועדת הבדיקה, כמו לרוב מי שמכירים את הפרשה, ברור, כי הסוכן לא היה כפול. הוא לא הונה ולא כיזב. האחריות לכישלון של המודיעין במלחמה היא של מומחי המודיעין, בעיקר אנשי המחקר של אמ"ן ובראשם אריה שליו ואלי זעירא.

השבוע סירב צבי זמיר להגיב על העניין ואמר: "פורסמו הרבה סיפורים, ואין לי שום כוונה להתייחס אליהם".

אבל עתה, כאמור, בא אהרן ברגמן ובספרו, כמו בראיון שנתן ל"אל אהרם", מאמץ שוב את תזת הסוכן הכפול מבית מדרשו של אלי זעירא. בראיון לכתבת חלוד אל גמאל, שפורסם ב-22 בדצמבר, נשאל ברגמן, מדוע לא הזכיר את שמו של הסוכן בספרו. תשובתו היתה (בתרגום ממר"י): "בספרי הקפדתי מאוד שלא להזכיר את שמו. לא אמרתי אפילו שהאדם הנזכר הוא בעלה של בתו של עבד אל נאצר. אבל אמרתי שלאדם הזה יש קירבה לנאצר. אשרף מרוואן אמר בראיון שפורסם באחרונה שהסיפור שלי הוא דמיון בלשי טיפשי או משהו כזה, אולם עלי להגן על שמי הטוב כהיסטוריון ולא אוכל לקבל דבר שכזה. האיש שכונה 'בעלה של הבת' בספרי הוא אשרף מרוואן. הוא המרגל שעליו דיברתי והוא היה מרגל כפול... אני אחד מגדולי מעריציו. אני חושב שהוא היה מרגל לדוגמה. הוא היה מרגל מקצועי ביותר. הוא הצליח להונות את ישראל. הוא האדם שיותר מכל אדם אחר נזקפת לזכותו הצלחתה של מצרים לרמות את ישראל לפני מלחמת אוקטובר 1973".

אשרף מרוואן עצמו הכחיש את הטענה נגדו בראיון לעיתון "סאות אל אומה".

זה שנים רבות הוא מחלק את זמנו בין לונדון למצרים. הוא איש עסקים בינלאומי, ובבעלותו 3% ממניות קבוצת הכדורגל הנודעת צ'לסי. במחצית השנייה של שנות השמונים היה מעורב במאבקי ההשתלטות של אנשי עסקים על חנות הכלבו היוקרתית "הרודס". הוא חבר לאיש העסקים הבריטי טייני רולנד (גם הוא ידיד לישראל וסייע לביטחונה בעיקר במבצעים באפריקה, במיוחד בסודאן) ולאיש העסקים המצרי מוחמד אל פאייד. השלושה פעלו במשותף, אך אחר כך נפרדו דרכיהם. אל פאייד, שהשתלט על הרודס, ואשרף מרוואן נהפכו ליריבים עזים, הטיחו האשמות הדדיות ואיימו להגיש תביעות דיבה איש נגד רעהו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ