בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ציפור האמנות ואבותיה

אביבה אורי

תגובות

גליה בר-אור וז'אן-פרנסואה שוורייה. המשכן לאמנות עין-חרוד, גבי ועמי בראון, הוצאת אבן-חושן, 232 עמ', 195 שקלים

פנים עגלגלות, מטויחות במסיכת איפור לבנה, עיניים ממוסגרות באיפור כהה, כבד, שיער שחור-פחם, בגדים שחורים מעוטרים בתכשיטים כבדים - זוהי אביבה אורי, כפי שהיא נראית בצילומים וכפי שהיא זכורה למי שהכירוה. למראה המוזר הזה נלוותה אישיות מתיידדת, מתרפקת אפילו, כמו תמיד מבקשת הכרה והוקרה, אף שהיתה אחרי הכל "אביבה אורי" - דמות בולטת באמנות הישראלית במשך שלושים שנה.

מה שהפתיע אותי במיוחד היה לראות כיצד אמנית ידועה ונערצת על אמנים, מבקרים ואוצרים, מביעה בגלוי קנאה בהצלחת חבריה האמנים. אולי גרמה לכך העובדה שהצלחתה האמנותית של אורי, וההערכה שזכו לה רישומיה האקספרסיוויים בעיפרון, בפחם ובגירים, לא היתרגמו בפועל להצלחה חומרית, והיא סבלה ממצוקה כלכלית קשה.

מותה ב-1989 עורר גלי הלם בקהילת האמנות הישראלית, והצער על האובדן לווה בלא מעט רגשות אשמה. אביבה אורי סבלה ממחלות קשות ומתה בבדידות בדירתה בתל אביב. היו שטענו (ועדיין טוענים) שהתאבדה. גליה בר אור משאירה את הנקודה הזאת פתוחה, כשהיא חותמת את פרק הביוגרפיה בתיאור העובדות הידועות בלבד: "אורי נמצאה שרועה במיטתה על גבה, קרוב ליממה אחרי שהלכה לעולמה. כדור ואליום צהוב היה חפון באגרופה הקפוץ וספרי אמנות סביבה" (עמ' 213).

ואם לא די בנסיבות מוות כאלה, הנה הופיעה אי משם בת (רחל ימפולר) שקיומה עד אז הוסווה היטב. חידת מותה של אורי היתה רק עוד אחד מחידות חייה, שאת חלקן מבקשת גליה בר אור לפענח בספר זה, הנלווה לתערוכה רטרוספקטיווית שאצרה בשיתוף עם מבקר האמנות הפריסאי ז'אן-פרנסואה שוורייה במשכן לאמנות בקיבוץ עין-חרוד.

ספר בעתו, ולא רק משום שמגיע לאמנית חשובה כאביבה אורי (ומגיע לנו!) ספר מקיף, בפורמט גדול ובעיצוב נאה (מיכאל גורדון), שיותר ממחציתו מוקדשת לרפרודוקציות צבע בהדפסה משובחת, המאיר היבטים שונים בחייה וביצירתה. זהו ספר בעתו גם מפני שבר אור מציגה בו, בעדינות אך באופן ברור, ביקורת על כתיבת האמנות הישראלית השבויה זה שנים במיתוסים רומנטיים נעדרי חשיבה היסטורית ראויה. היא מגישה מודל חלופי, במיוחד בפרק הביוגרפי, הטקסט העיקרי בספר.

בר אור, מנהלת המוזיאון לאמנות בעין-חרוד, לא הכירה את האמנית אביבה אורי - כך נטען נגדה בקנטרנות, אפילו בשמץ רשעות. לגופו של הספר אין זה בהכרח חיסרון. בעולם אמנות קטן, שבו כולם מכירים את כולם, האפשרות להיות מחוץ לקליקות, ליריבויות ולאינטרסים האישיים היא יתרון נדיר שמאפשר לבר אור גישה מפוכחת ועניינית ליצירתה ולחייה של מושא הביוגרפיה שלה. נכון שהיכרות עם האמן עשויה לחשוף היבטים לא מוכרים ותובנות מעניינות לאמנות, אך בקשרים הדוקים בין אמנים לאלה הכותבים עליהם לא פעם משלמים כותבי האמנות - ביודעין או שלא ביודעין - מחיר כבד של אובדן החירות המחשבתית כאשר הם משמשים שופר לרעיונותיהם של האמנים על יצירתם וכלי עזר ביצירת הדימוי הציבורי המבוקש.

ראיונות עם אנשים קרובים מעולם האמנות ומהמשפחה, לצד עיון במסמכים ארכיוניים, אלבומים משפחתיים וכדומה איפשרו לבר אור להעמיד תמונה מדויקת ולתקן שיבושים, שמקורם באמנית, ש"התייחסה לביוגרפיה שלה ברוח יצירתית וסייעה באופן פעיל בבדייתה" ואף "עיצבה לעצמה דימוי ארכיטיפי" בעל פני-מסיכה לבנות ולבוש שחור (עמ' 159). עם זאת, בר אור לא התעמקה מעבר לדרוש בעולמה האישי של אביבה אורי ונמנעה מספקולציות פסיכולוגיות. מי שמעוניין באלה ימצא שפע של אנקדוטות עסיסיות ואף מביכות בספרה של רחל ימפולר, בתה של אביבה אורי, העתיד להתפרסם השנה ואשר קטעים ממנו פורסמו זה לא כבר בכתב העת סטודיו.

בר אור כותבת כאן כהיסטוריונית של אמנות, המבקשת להציג אמנים ויצירתם בהקשר של הזמן, המקום והאנשים הממשיים הסובבים אותם. בתוך כך היא מצביעה על הנסיבות ההיסטוריות והאידיאולוגיות של שנות החמישים, שבעטיין נדחקה המציאות מפני הדיבור על האמנות הישראלית והתאפשרה בניית המיתוס של אמנית, שבסיפורה "אין אבא ואין אמא ואין הקשר מוסדי ושותפים לסלילת הדרך" (עמ' 153).

הדחייה של כל ממד ביוגרפי בהיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית מוסבר בשילוב בין האידיאולוגיה של המודרניזם, החותר לאמנות אוטונומית ואוניוורסלית, לבין אידיאולוגיה לאומית המעלה על נס את העתיד הקולקטיווי על חשבון העבר הפרטי. צריך להוסיף שמיתוס האמן ש"נולד מן הים" לא ייחודי לאביבה אורי, והוא עדיין חי וקיים באמנות הישראלית. הנה ממש באחרונה ביקשתי לקבל מידע על רפי לביא לצורך טקסט מסוים, ונמסר לי שהאמן מתנגד לפרסום פרטים ביוגרפיים עליו (למעט תאריך הלידה ועובדת מגוריו בתל-אביב), הוא מעוניין רק בתמונות. מה שמפתיע אינה דרישת האמן לשלוט בדימוי הפומבי שלו אלא ההיענות המתמשכת של כותבי האמנות לדרישה זו.

אחד הפרטים הביוגרפיים שלביא דווקא אוהב להזכיר הוא העובדה שהושפע מאביבה אורי; ואולם על אופן המפגש שלו עם רישומיה של אורי (בתערוכת היחיד ב-1957) סיפר לביא גרסאות שונות, כפי שמיטיבה בר אור להראות בדיון שלה על השפעתה של אורי. היא לא השתייכה לשום קבוצה והיתה לאגדה בחייה, נערצת על אמנים צעירים כלביא, יואב בראל ומשה גרשוני.

"להנשים את המיתוס", זו כותרת הביוגרפיה, הפותחת לא בהולדתה וראשית חייה של אורי, אלא ראשית לכל במיתוס הלידה העצמית של האמנית, ש"פרצה" כביכול אל במת האמנות ב-1957-1956 כאמנית צעירה במלוא פריחתה. למעשה, זו לא היתה פריצה אלא תהליך שכלל כמה תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות החל ב-1949, זכייה בפרס דיזנגוף היוקרתי ב-1952 (ולא ב-1956 כפי שהתפרסם עד כה) לפני תערוכת הרישומים שלה במוזיאון תל אביב ב-1957, אירוע נדיר באותם ימים. את התהליך הזה ליוו אנשים שבר אור מעניקה להם, בצדק, את מלוא הקרדיט, ובמיוחד לאחד מהם: "אויגן קולב - מנהל מוזיאון תל-אביב באותם ימים... בנה את הקריירה של אורי בראשית דרכה באורח עקבי" (עמ' 154). לא רק שאמנים לא נולדים יש מאין, אלא שאמנות אינה רק רוח, היא גם קריירה שאי אפשר להשיגה ללא תמיכת אנשי הממסד האמנותי.

איש המפתח השני בקריירה של אורי הוא יונה פישר, וחשובה גם ההיכרות בראשית שנות החמישים עם המשורר נתן זך וחבורת "לקראת". כדי להמחיש את הסביבה האמנותית שבה צמחה אורי כאמנית מציינת בר אור גם תערוכות חשובות שהתקיימו במוזיאון תל אביב, בהן תערוכת "ציורים אבסטרקטיים וסוריאליסטיים" ו"אלפיים שנות ציור סיני" שהשפיעו רבות על אורי, וכן תערוכות ציורי ילדים שהשפיעו, לדעת בר אור, על הפירושים הראשונים לרישומיה שהתקבלו בהתלהבות. תפקיד מרכזי בחייה מילא כמובן דוד הנדלר, הצייר המורה שאורי החלה ללמוד אצלו ב-1944, וחיה עמו מ-1947 עד מותו ב-1984.

קורות חייה של אביבה אורי יכולות לשמש חומר משובח לטלנובלה. היא נולדה בבית החולים בצפת במארס 1922 (ולא 1927 כפי שמצוין בגרסה המשופצת). שלושה שבועות אחר כך מתה אמה ואביבה גדלה בנצרת אצל דודתה, שנקשרה אליה מאוד. היא חזרה לבית אביה לאחר שזה נישא בשנית ב-1929 ועבר עם אשתו לגבעתיים, אך הקשר עם דודתה נמשך כל השנים ובגיל 14 עברה לגור אצלה. בגיל 19 נישאה למשה לוין, וזמן קצר אחר כך החלה ללמוד ציור באופן פרטי אצל הצייר משה קסטל. לימודים אלה התפתחו לכדי רומן סוער והיא חיפשה מורה שלא יסכן את חיי המשפחה שלה. דוד הנדלר, אלמן נמוך קומה, עני וחולה, אב לשני ילדים, מבוגר מאביבה בכעשרים שנה, נחשב "בטוח" למדי, אלא שהדברים התפתחו אחרת.

כשנה לאחר שנולדה בתם של אביבה ומשה לוין, ב-1946, עברה אביבה יחד עם התינוקת לגור בביתו של הנדלר, אך שנה וחצי לאחר מכן נמסרה הפעוטה להוריה של אביבה. במשך השנים הסתירה אביבה את עובדת היותה אם, ואסרה על בתה לחשוף את הסוד. היחסים בין האם לבת התהדקו בשלוש שנות מחלתו של הנדלר, כשאביבה טיפלה בו במסירות, אך הידרדרו שוב לאחר מותו.

יחסי האהבה וההערצה הדדית בין הנדלר, הצייר ש"ויתר", לבת טיפוחיו אביבה אורי, הם סיפור בפני עצמו: הוא היה יוצא מדי בוקר למכור את רישומיו מבית לבית, ובפרוטות שקיבל היה קונה אוכל וצורכי ציור, מבשל ודואג לתנאי היצירה של אביבה. היא הוקירה את דרכי ההתבוננות שהעניק לה והעמידה אותו בשורה אחת עם גדולי האמנות, מליאונרדו עד פיקאסו. הנדלר מת ברגע שיא של הצלחה לאביבה - יום לאחר פתיחת תערוכתה (בהעדרה) במוזיאון החשוב לאמנות מודרנית, הסטדליק, באמסטרדם. את סיפור החיים הזה מספרת בר אור באיפוק, אפילו בדיסקרטיות, ולתוכו היא שוזרת דיון בחיי האב (ארוך מדי לטעמי), "שלוש האמהות", הנדלר ודמויות אחרות בחייה. בעניינים סבוכים כגון יחסי אם ובת, או התמודדותן של נשים אמניות בחברה גברית, וההכרעות שנדרש מהן לעשות בין האמנות לבין המשפחה, מפנה אותנו בר אור דוקא לספרות ולעולמן של סופרות ומשוררות. מתמיהה העובדה שאין בספר שום התייחסות, ולו על דרך הניגוד, לאמנית רישום חשובה לא פחות - אנה טיכו, ואילו אמניות ספורות אחרות נזכרות רק בהערת אגב.

בתוך הביוגרפיה נכלל פרק העוסק בשפת הרישום של אביבה אורי, שאמנם היתה מופשטת ברובה, אך גילמה התייחסות לנסיבות הזמן במציאות הישראלית. ואולם בשיח האמנות הישראלי שולטת מאז ימי קבוצת "אופקים חדשים" (שאביבה אורי לא השתייכה אליה) פרשנות פורמליסטית שדחקה אפשרויות אחרות, כגון פרשנות אקטואלית-פוליטית. למשל, סדרת העבודות הנודעת "רקוויאם לציפור", שהחלה באוקטובר 1973 בעקבות הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, התפרשה, טוענת בר אור, מפרספקטיווה פורמליסטית בלבד כשהוצגה בתערוכתה של אורי במוזיאון תל אביב ב-1977 (עמ' 175). למען הדיוק יש לומר ששרה ברייטברג-סמל הגדירה בקטלוג התערוכה ההיא את הציפור כסמל ואת הקינה על מות הציפור הציעה לראות "כקינה עצמית וכחרדה ליכולת העמידה של כל מה שהוא רגיש, חלש ופגיע". גם אם לא דובר מפורשות במלחמה, אין הפירוש הזה כה רחוק מקביעתה של בר אור כי "חוויית העולם של אורי, גם זו הפוליטית, היתה מאז מעולם פרטית במהותה", ו"מאחורי רגישותה של אורי לסבל עמדה הזדהות רגשית" (עמ' 178). בר אור מרחיבה את הפרשנות לממד החברתי-פוליטי ביחס לעבודות פחות ידועות של אורי משנות החמישים והשישים (לא תמיד באופן משכנע), ומוצאת בתגובתה למלחמה ב-1973, המוצגת גם ברישומים לא מוכרים וסקיצות, "משקעי עבר רדומים" של דור שחווה את מלחמת העולם השנייה בצד חרדה אישית מתמדת מפני עולם אפל וקמאי (עמ' 185).

את הרישומים עתירי הצבע, הגופות וההתפוצצויות של אמצע שנות השמונים מפרשת בר אור כתגובה לאסון האישי - מות הנדלר - ולשבר החברתי בעקבות מלחמת לבנון. מה שנשאר מעורפל הוא דווקא פשר המושג "פוליטי": באיזו מידה ביטויים רגשיים עמוקים לזעזוע, לתחושת כאוס וחרדה קיומית - גם אם מקורם במציאות הממשית - יכולים להיחשב לאמירה פוליטית?

נוסף על מאמרה של בר אור כולל הספר רשימה של אורי על הקו (שפורסמה בעבר) ומאמר פרשני של ז'אן-פרנסואה שוורייה. שוורייה, שלא הכיר את אורי וגם לא את ההקשר ההיסטורי-המקומי ליצירתה, עושה את מה שצריך ויכול לעשות מבקר הבא מן החוץ: מתבונן בעבודות ומפענח אותן בהקשר של האמנות המוכרת לו - מפול קלי עד בארנט ניומן ובעיקר אנטונן ארטו. בכך הוא גם נענה לתשוקה המתמדת של האמנות הישראלית ודובריה להשתייך לאמנות "העולם הגדול". אישית לא מצאתי בחיבור זה תובנות מעניינות לגבי אביבה אורי, ואני בספק אם קוראים שאינם בקיאים ביצירתם של כל האמנים הנזכרים ירוויחו הרבה מרשימת ההשוואות.

התייחסות ישירה יותר לעבודותיה של אורי מוצאים בשלוש "שיחות" בין בר אור לשוורייה. אלה טקסטים קצרים יחסית, המפרידים בין רצפים של רישומים שערכו השניים, פחות או יותר כרונולוגית אך גם על פי נושאים (דיוקן עצמי, הקרקס, נופים, כדורים), וקישורים צורניים שונים. השיחות עצמן נראות די מאולצות בקריאה, מה גם שחלק מהרעיונות שעלו בהן חוזרים ומופיעים במאמריהם הנפרדים של שני הכותבים בספר. עם זאת, השיחות מציעות הסבר לסדר העבודות, הבחנה בתקופות, הצבעה על תהליכי עבודה והתפתחויות סגנוניות, זיהוי דימויים חוזרים ופענוח סימנים ומלים בתוך הרישומים. יותר משהם פרשנות נוקשה, פרקים אלה והרפרודוקציות המצוינות שהם מלווים מציעים מעין חוטים למחשבה, שיכולים לעבור אל הקוראים כאפשרויות להמשך הדיאלוג.

ד"ר דליה מנור מלמדת תרבות ישראלית באוניברסיטת לונדון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו