בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סודותיו של "שועל המדבר"

Mythos Rommel

3תגובות

Maurice Philip Remy. List, 389pp., 22Euro יש לי סיבות טובות להיות אופטימי, כשכל כך הרבה אנשים מסביב נתונים במצב של ייאוש. סיבה אחת קשורה בשמו של ארווין רומל, שאת הספר הזה עליו קראתי בנשימה עצורה.

בסתיו 1942 נראה שהיישוב העברי בארץ עומד לפני הכחדה. די היה להעיף מבט במפה כדי להבין שהגרמנים עומדים להגיע לכאן בתוך ימים. משלושה עברים שעטו הגייסות של אדולף היטלר לעברנו. היה ברור לגמרי שהם עומדים להתאחד בארץ ישראל. בצפון התקדמה המכונה הצבאית הגרמנית האימתנית לעבר המזרח התיכון. הם כבר הגיעו אל הקווקז, ומשם היתה הדרך קצרה: טורקיה, סוריה, ארץ ישראל. שנה לפני כן כבר נחתו הגרמנים מן האוויר באי כרתים. רק קפיצה אחת נוספת היתה דרושה כדי שהכוחות המוצנחים ינחתו בארץ.

והאיום החמור מזה היה אף קרוב יותר. רומל, המצביא הגרמני שכבר הפך לאגדה, פרץ מלוב מזרחה והבקיע את השער למצרים. כוחותיו כבר הגיעו למקום שנקרא אל-עלמיין, כמה עשרות קילומטרים ממערב לאלכסנדריה. לא היה ספק שיפרוץ משם לתעלת סואץ, ומשם - לארץ.

הבריטים קראו את המפה. הם שלחו את משפחותיהם מפלשתינה (א"י) לעיראק, וגם בעלי התפקידים ישבו על מזוודותיהם. הצבא הבריטי היה מוכן לנסיגה בהולה. הבריטים היו מוכנים אפילו לחמש את היהודים כדי שיפעלו מאחורי הקווים הגרמניים אחרי הכיבוש.

מנהיגי היישוב ידעו שהכל אבוד. מטה ארגון ההגנה הכין בבהילות תוכנית של ייאוש: להקים "מצדה שנייה" במרומי הר הכרמל. שם עמד הנוער העברי להגן על עצמו עד טיפת הדם האחרונה. איש לא האמין שיוכל לעמוד מול "הקורפוס האפריקאי" הגרמני המהולל, אבל לפחות יכולנו למכור את חיינו ביוקר ולהגן על הכבוד הלאומי בעיני הדורות הבאים.

ההמשך ידוע: נס גדול היה פה. הגרמנים הובסו בסטלינגראד ונעצרו במבואות הקווקז. הכוחות המוטסים לא המריאו מכרתים. הכוחות של רומל נעצרו באל-עלמיין ונסוגו משם לכל אורך החוף האפריקאי עד לתוניסיה, שם חוסלו.

אחרי המלחמה, כאשר התגלו בהדרגה המסמכים הגרמניים, התברר שהנס לא היה נס - הסכנה לא היתה קיימת כלל. הכוחות הגרמניים הגיעו לקווקז במצב של תשישות ולא יכלו להתקדם אף צעד אחד נוסף. הם נסוגו משם כל הדרך לברלין. הנחיתה בכרתים נחשבה בעיני המטכ"ל הגרמני לכישלון גמור, ומאז לא נעשה עוד ניסיון כיבוש מן האוויר (הניסיון הנוסף היחיד מן הסוג הזה, שעשו הבריטים בהולנד בהמשך המלחמה, הסתיים גם הוא בכישלון מחפיר).

וחשוב מכל: רומל הגיע לאל-עלמיין על טיפות הדלק האחרונות שלו. הטנקים המעטים ששרדו לא יכלו לזוז. הבריטים ניתקו לחלוטין את קווי האספקה שלו בים, ובדרך האוויר הגיעו רק כמויות זעירות. כמויות האמל"ח שנותרו לו - טנקים, תותחים ומטוסים - לא הספיקו אף להגנה.

באותם הימים הסקתי מסקנה לכל חיי: גם אם המצב נראה כלאחר ייאוש, הוא יכול להיות שונה לגמרי. אנחנו רואים רק את הדברים שעל פני השטח, אבל המצב תמיד מורכב הרבה יותר מכפי שנראה לעין, וייתכן מאוד שבשעת אמת, דווקא הרכיבים החשובים ביותר נעלמים מן העין. המסקנה הזאת הועמדה במבחן שנים אחדות לאחר מכן. בראשית מלחמת תש"ח נראה לנו שמצבנו חמור ביותר, שאנחנו עומדים מעטים מול רבים ושמאיימת עלינו שואה שנייה. היום אנחנו יודעים שלישראל היתה עליונות בכל שלבי המלחמה, שהפלסטינים היו חסרי נשק, ארגון ומנהיגות; שהמצרים לא התכוונו להתקדם מעבר לאשדוד ושהממשלות הערביות נלחמו בעיקר זו בזו.

לפני כמה שבועות הופיע הספר הזה בגרמניה ובו שלל גדול של חומר חדש, שהתגלה באחרונה בארכיונים הנאציים, יחד עם עדויות ראייה חדשות. הוא מטיל אור חדש גם על אותה עת, שבה הפך "שועל המדבר" הגרמני לחלק בלתי נפרד של חיינו.

מתברר שרומל באמת חשב על אותה תנועת מלקחיים אדירה. הוא רצה להגיע לתעלת סואץ, לפרוץ משם דרך א"י לעיראק, ולחבור לגייסות בדרום רוסיה. זה נראה לו אז בהחלט אפשרי, בתנאי שיקבל את התגבורת הדרושה. למזלנו, זו לא ניתנה לו. היטלר אמנם חלם גם הוא על מהלך כזה, אך לא ייחס חשיבות רבה לזירה הצפון-אפריקאית. לבו היה נתון כולו לחזית הרוסית. ארץ ישראל יכלה לחכות, וכך ניצלנו.

הספר החדש מנסה לתאר את רומל כפי שהיה באמת. עד כה נחלקו הדעות על האיש: המעריצים, ולא רק בגרמניה, רואים בו גיבור אמיתי, מצביא גאוני, איש מוסר וחייל אצילי שלא התלכלך בפשעי הנאצים; השוללים רואים בו את חביבו של היטלר, משת"ף נאמן של הנאצים, קצין ששירת את המשטר הפושע לאורך כל דרכו, כמעט עד לסופו המר.

שני התיאורים נכונים. מחבר הספר מנסה לתאר ביושר את שני צדי המטבע. היטלר אהב את רומל וקידם אותו במהירות מסחררת, ואילו רומל העריץ את ה"פיהרר" והיה ממש משועבד לו אף שלא היה נאצי. אבל כאשר השתכנע שהיטלר הורס את גרמניה הוא פנה לו עורף, השתתף בקשר נגדו ושילם על כך בחייו. מכיוון שהיטלר חשש להעמיד לדין את הפלד-מרשל הנערץ, הוא איפשר לו את הבחירה: להתאבד ולזכות בקבורה ממלכתית או להירצח ולחשוף את אשתו ובנו לנקמה אכזרית. רומל שם קץ לחייו בגלולת רעל. בתעודת הפטירה נרשם: "התקף לב".

אחד הגילויים החשובים של הספר נוגע למרד האחרון שלו. הוא ידע על הקשר נגד היטלר, שבו השתתפו עשרות מהגנרלים החשובים ביותר של הצבא הגרמני. הוא אמנם נרתע מן הרעיון לרצוח את היטלר, אך גם לא התנגד לו ולא הלשין על הקושרים. עובדה זו עלתה לו בחייו כאשר ההתנקשות נכשלה ב-20 ביולי 1944.

הספר מגלה שרומל עמד לבצע מעשה היסטורי חסר תקדים. בלבו גמלה ההחלטה לדרוש מהיטלר להתפטר, כדי לאפשר שלום נפרד עם בריטניה וארצות-הברית. אם הפיהרר יסרב, כמצופה, יתן רומל פקודה להפסיק את האש בצרפת. הוא יפתח את החזית לפני הצבא האנגלו-אמריקאי, כדי שזה יוכל להסתער על גרמניה ולהגיע לברלין לפני הרוסים.

כשהכל היה מוכן - רומל כבר הודיע על כך לאנשי מטהו ולכמה ממפקדי הצבא בצרפת - קרה אחד מאותם מקרים המשנים את מהלך ההיסטוריה. טייסים של שני מטוסי קרב בריטיים זיהו את מכוניתו של רומל דוהרת בכביש, ירו ופצעו אותו בראשו. וכך, בשבועות המכריעים הוא שכב בבית החולים ללא כל יכולת לפעול. לשום מצביא אחר לא היתה היוקרה העצומה שנדרשה כדי לתת לחיילים פקודה מדהימה כזאת. התוצאה: המלחמה נמשכה עוד שנה ונהרגו בה עוד מיליוני חיילים.

וגילוי מרעיש אחר: שנתיים קודם לכן, כשרומל הבין שהקרב על אל-עלמיין אבוד, הוא הציע להיטלר לסגת כדי להציל את צבאו. היטלר סירב כדרכו, ודרש להמשיך ולהילחם עד טיפת הדם האחרונה. רומל התחבט במשך 24 שעות ואז עשה מעשה חסר תקדים: הוא הפר את פקודת היטלר ופקד על נסיגה. הפעם המנהיג מחל לו. לשם השוואה: כמעט באותה עת הציע הגנרל הגרמני פאולוס לסגת מסטלינגרד כדי להציל את הצבא. היטלר אסר זאת עליו. פאולוס נכנע, ורבע מיליון חיילים גרמנים נפלו בשבי הסובייטי. רק מעטים מהם חזרו הביתה.

מאז ועד סוף חייו התנדנד רומל ביחסו אל היטלר. הוא המשיך להעריץ את אישיותו אך התחיל לפקפק בתבונתו ולפעמים אף בשפיותו. ואילו היטלר התחיל לפקפק בגנרל האהוב שלו ולראות בו תבוסתן ורואה שחורות. אך הוא המשיך להשתמש בו וביוקרתו האדירה לטובת עצמו.

ביסודו של דבר היה רומל חייל, ורק חייל. כפי שעולה מן הספר, הוא לא היה אינטלקטואל או הוגה דעות. הפוליטיקה לא עניינה אותו ואת טיב המשטר הנאצי הבין רק בחודשים האחרונים לחייו. גם התיאוריה הצבאית לא עניינה אותו. הוא סירב ללכת לבית-הספר היוקרתי לקציני מטה, מפני שרצה להישאר עם חייליו, ואלה השיבו לו אהבה עזה.

בתחום הצבאי יש דמיון מסוים בין רומל לאריאל שרון: הוא ידע לקרוא את שדה-הקרב כמעט באופן אינטואיטיווי, לנהל קרב תנועה מהיר, לשעוט קדימה גם תוך איבוד הקשר עם שאר העוצבות ותוך סיכון אגפיו ועורפו, מתוך חשבון שההתקדמות המהירה תגרום לאויב לברוח. כך פעל רומל בצרפת ב-1940, וכך פעל שרון בדרך לתעלה ב-1973. שניהם שיגעו את הרמטכ"לים שלהם. כמו שרון, גם רומל ידע לעורר את הערצת החיילים הפשוטים אך גם את איבת מפקדיו ועמיתיו, שראו בו איש בלתי אחראי, בלתי חברי ובלתי ממושמע. כמו שרון, גם רומל היה גנרל טאקטי מעולה אך חסר הבנה אסטרטגית. כמו שרון, גם הוא אהב את הפרסום האישי ולא זז בלי כתבים וצלמים. ההיסטוריונים הצבאיים עדיין חלוקים עליו בדעתם.

הקשר שלו עם פשעי הנאצים נתון גם הוא בוויכוח. הספר מגלה שהוא אמר לשלישו להדליק מצית ולשרוף את הפקודה שקיבל מהיטלר: להוציא להורג את חיילי "צרפת החופשית" שנפלו בשבי באפריקה, כפקודה שמשמעה פשע מלחמה. כך נהג כנראה גם בתקופה הקצרה של פיקודו בצפון איטליה, לאחר נפילת משטרו של מוסוליני. היטלר פקד להוציא להורג את הקצינים האיטלקים שהתנגדו לכיבוש הגרמני, ורומל התעלם מהפקודה.

עוד בהיותו קצין זוטר, בראשית התקופה הנאצית, הגן על היהודים בתחום פיקודו מפני התעללות פלוגות-הסער. בלוב לא פגעו אנשיו בקהילה היהודית וכל אנשיה ניצלו. מכיוון שלא לחם בפולין וברוסיה, לא היה לו שום קשר לפשעים שם. על השואה שמע כנראה רק ב-1944. אז סיפר לו על כך ראש עיריית שטוטגרט, נאצי ותיק שחקר מה קרה ליהודי עירו. כאשר נודע לו שנרצחו, הזדעזע והצטרף לקושרים נגד היטלר ונתן גם לרומל את הדחיפה האחרונה.

הזיכרונות שהספיק להכתיב לאשתו לפני שהתאבד/נרצח הוכתרו בשם "מלחמה בלי שנאה". יריבו, הגנרל הבריטי מונטגומרי, החזיק את תצלומו על שולחן הכתיבה ברכב הפיקוד שלו.

המיתוס של "שועל המדבר" עדיין ממשיך לפרוח ברחבי העולם. אבל - כפי שמזכיר לנו גם מחבר הספר המרתק הזה - לו כבש רומל את ארץ ישראל, היה אדולף אייכמן בא בעקבותיו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו