בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רק ניצחון מהיר יהיה ניצחון

תגובות

טוב סדאם חלש מסדאם חדש: זהו, בעצם, שורש המחלוקת האמריקאית-האירופית, ובמידת מה גם המחלוקת בין הממשל הדמוקרטי הרך של ביל קלינטון לבין הממשל הרפובליקאי הנוקשה של ג'ורג' בוש הבן; ממשל ג'ורג' בוש האב היה רפובליקאי רך, קרוב יותר לקלינטון מאשר לממשל הנוכחי.

"הנשיא החליט", נהגו לומר אשתקד הבכירים במשרדי החוץ וההגנה, במועצה לביטחון לאומי ובמטות המשולבים, לעוזי דיין, לפני פרישתו מראשות המועצה לביטחון לאומי ומשירותו כאלוף בצה"ל. הנשיא החליט, משמע מלחמה תהיה, כוונת הדרג הפוקד כבר נקבעה, כעת צריכים לגזור ממנה את השיטה ולתפור לה את הכוחות.

דיין חזר השבוע מניו דלהי, שם השתתף, יחד עם ראש המוסד לשעבר שבתי שביט ואחרים, במפגש משולש, ישראלי-הודי-אמריקאי, בענייני ביטחון. על הפרק: המשולש האחר, טרור-נשק השמדה-איסלאם. לא כל האיסלאם, כמובן, יזדרזו ההודים לתקן, שבקרבם 140 מיליון מוסלמים ומולם פקיסטאן מוסלמית, גרעינית ועדיין מארחת טרור. בחודש שעבר הודיעה ממשלת הודו כי גם לה, כמו לפקיסטאן, תהיה מעתה "סמכות פיקוד לאומית" לשליטה בנשק הגרעיני. על הכפתור האדום, "לא למהלומה ראשונה, אלא לתגובה אדירה על התקפה", תונח אצבעו של ראש הממשלה, ולהבא, אולי אף בקרוב, עשוי בעל האצבע להיות בן-שיחם של דיין ועמיתיו בשבוע שעבר - הלאומן הלוחמני לאל קרישנה אדוואני, מנהיג מפלגת השלטון, סגן ראש הממשלה ושר הפנים.

הודו היא יריבה מסורתית של סין, שהיא בעלת ברית טבעית לפקיסטאן, ואמריקאים מפוכחים חושדים כי למרות הסיוע הפקיסטאני למערכה נגד הטליבאן ואל-קעאדה יגברו יצרים ושיקולים מקומיים. לכן הם צופים מערך חדש, נגד סין העולה, הם במרכזו ושותפים להם הרוסים, ההודים, הישראלים ואתם הטורקים, שמעלותיהם נישאו גם בפי דיין.

זו מפה עולמית אחרת ממפת ראשית העשור שעבר, מפת הפלישה העיראקית לכוויית ומלחמת בוש הראשון בסדאם. אז עמדו עדיין הסובייטים המתפוררים, אך אדירי הצבאות, במוקד דאגתם של האמריקאים ושל האירופים שהסתופפו תחת שריונם. הצבא האמריקאי נשען על הריין, חשב על הוולגה והופתע למצוא עצמו על הפרת. רק בזכות הניצחון במלחמה הקרה, בתוספת הפחד מהמיעוטים המוסלמיים התוססים, העזו השבוע בלגיה, גרמניה וצרפת לפסוק שבוש יכול ללכת.

והוא באמת מסוגל ללכת, לא מאירופה כולה, במהלך בדלני המנוגד לתפישת העוצמה האמריקאית, אלא מהמדינות היקרות המספרות לו שאינו רצוי, על בסיסיו וחייליו ותרומתו לכלכלה, למקומות זולים יותר.

בוואשינגטון גם יוכרעו ויכוחים המעסיקים את הצמרת הביטחונית בישראל בשאלת התגובה על הטיל או המטוס העיראקי, אם ישוגר ויחדור, יפציץ ויפגע. על קשת הדעות אפשר למקם את אגף התכנון בקוטב המתון (להגיב רק אם הנסיבות יבטיחו הבנה עולמית; לא ליזום פתיחת חזית חדשה, בשטחים או בלבנון), את חיל האוויר בקוטב הלוחמני ואת אגף המבצעים לערך באמצע. קצין בכיר, הממקם את עצמו סמוך לאותו אמצע, אמר השבוע כי התגובה על התקפה עיראקית אמורה לייצר או להחזיר הרתעה ישראלית כלפי צדדים אחרים באזור, שהרי בעיראקים מטפלים האמריקאים. נכון, הוסיף, להגיב במישרין כלפי אחד מצדדים אלה - הפלשתינאים, אוהדי סדאם; לעצור את יאסר ערפאת, אחמד יאסין ועמיתיהם להנהגה, מכל הזרמים, ולסלק אותם.

מידת התמיכה ברעיונות כאלה יורדת ככל שעולה מידת האחריות לתוצאותיהם. משתתף ותיק בדיונים ביטחוניים בראשות אריאל שרון אמר השבוע, כי "לא נכון שאין לשרון אלוהים. יש לו אלוהים, אנחנו יודעים איפה הוא גר ואפילו מה צבע הבית שלו - לבן". לשרון 2003, קרובו הקשיש והמאולף של שר הביטחון במלחמת לבנון, ברורה חשיבותם העילאית של יחסי ואשינגטון-ירושלים, ובתוכם של הקשר האישי בין הנשיא לראש הממשלה. הוא לא ישתטה לסכן אותם, על משמעותם המדינית, הביטחונית והכלכלית, במהלך פזיז, לא מתואם. ככל שיזדרזו האמריקאים לנצח, לפי הגדרת הניצחון בעיניהם, יוכל שרון לשנן את הסיסמה שאימץ בפיגוע הדולפינריום, "איפוק הוא כוח".

הנעלם הגדול הוא קצב מימושה של תוכנית המלחמה האמריקאית. ההבדל בין מלחמת המפרץ השנייה לבין קודמתה (אם אין מביאים בחשבון את המלחמה הראשונה באמת במפרץ, מלחמת איראן-עיראק, 1988-1980) הוא כהבדל בין מבצע קדש למלחמת ששת הימים, ולא רק מפני שגם בהקשר הישראלי הפכו הצרפתים את עורם בין שתי המלחמות. ב-1956 לחם צה"ל במסגרת ברית והצליח למרות שמרנותו ושגיאותיו של הפיקוד הבכיר. ל-1967 הגיע צה"ל שנבנה אחרת, ונכון, למקצה שיפורים בסיני.

ריצ'רד צ'ייני וקולין פאואל, שהתקדמו ממלחמה למלחמה בדומה לרמטכ"ל קדש, משה דיין, שהיה לשר הביטחון בששת הימים, הם רק הדרג המדיני המסייע למפקד העליון, בוש, בניסוח מטרות המלחמה. מהותיים יותר לתפקוד הצבאי קציני המטה והשדה - מפקדי החטיבות בצה"ל ב-56', שרון וישראל טל ואברהם יפה, היו למפקדי האוגדות בסיני ב-67'. מפקדי הגדודים והחטיבות, הטייסות והכנפות, של 91' היו למפקדי הגייסות והזירות ולראשי המטות במלחמת 2003. מפקדי האוגדות הלוחמות לפני תריסר שנים התקדמו מהר אחר כך וכבר נפלטו לגמלאות. מג"ד ומח"ט בצבא האמריקאי מבוגרים בחמש עד שמונה שנים ממקביליהם בצה"ל, אבל קידומם לדרגות בכירות יותר, אם נמצאו ראויים לכך, מהיר מהקצב הישראלי, לעתים בממוצע של דרגה לשנתיים. המפקד החדש של כוחות נאט"ו ופיקוד אירופה של הצבא האמריקאי, ג'יימס ג'ונס, היה מפקד חטיבת נחתים ב-91', ומפקד גדוד הצנחנים שפעל בכפיפות לו בצפון עיראק, ג'ון אביזייד, הוא עכשיו סגן מפקד זירת המערכה עם עיראק, פיקוד המרכז.

ב-91' נערכו האמריקאים תחילה לבלימת המשך הפלישה העיראקית, מכוויית לסעודיה, וגם לאחר חמישה שבועות של מהלומות אוויריות חששו כי במקביל להתקפה הקרקעית תבוא מתקפת-נגד עיראקית. הפעם היו פטורים מדאגות כאלה וערכו את כוחותיהם להתקפה בלבד, לפי עקרונות פשוטים - פגיעה בו בזמן במרכזי הכובד של המשטר העיראקי והמערך הצבאי המיוחד שלו (טילים, נשק השמדה, שירותי ביטחון), עקיפת מוקדי התנגדות, הלם ואילוץ האויב להיכנע.

את העדויות המהימנות ביותר על התוכנית המבצעית האמריקאית אפשר למצוא בתורה הצבאית ובהודעות על מינוי קצינים לתפקידי מפתח. עדויות אלה נתמכות בראיה נסיבתית: צבירת הכוחות הקרקעיים באזור וסמוך לו הועדפה על הסתפקות בעוצמה אווירית וטילית, שאותה היה אפשר לרכז ולהפעיל כבר לפני חודשים רבים. מכאן עולה שמפקד המערכה, הגנרל טומי פראנקס מזרוע היבשה, החתים על תוכניתו את הדרגים שמעליו - בוש ודונלד ראמספלד. ראשי המטות אינם נמצאים בשרשרת הפיקוד, אלא בונים את הכוחות בלבד, אם כי ליו"ר המטות מעמד בכיר ומיוחד, כיועצם הצבאי הראשי של הנשיא והשר.

בכפיפות לפראנקס פועלים חמישה מפקדי כוחות - לאוויר, ים, יבשה, נחתים וכוחות מיוחדים. המפקד האווירי, שאליו כפופות הטייסות המשתייכות לחיל הים (הפועלות מנושאות מטוסים) ולנחתים, אחראי על האש; המפקד היבשתי - על התמרון. בסתיו שעבר מונה למפקד היבשתי הגנרל דייוויד מקירנן, שהיה עד אז ראש אגף המבצעים של זרוע היבשה. לראש אגף המבצעים מונה הגנרל ריצ'רד קודי, שהיה מפקד אוגדת הסער האווירי 101. במלחמת 91' היה קודי טייס מסוקי קרב בהכשרתו, מפקד גדוד המסוקים של האוגדה, שפרץ מסדרון אווירי למטוסי הקרב בדרכם לבגדד. אוגדה 101 ביצעה אז איגוף עמוק של צבא עיראק, וצפויות לה משימות דומות גם עכשיו.

"מלחמות יבשה מצריכות כוחות יבשה", כתב מקירנן באחרונה בירחון "ארמי", וספרות ההדרכה של זרוע היבשה מרחיבה: החימוש המדויק (טילים ופצצות) חשוב ויעיל, אך ניתן להתגונן מפניו בפיזור ובהסתרה, ועל כן נחוץ כוח קרקעי ש"יהפוך את השפעת האש למתמדת" - ישתלט, ישבה, יוודא השמדה, יפרק את שליטת מנגנוני הביטחון באוכלוסייה, יכבוש וישקם.

מהאוויר ניתן להתנקש; אך לשחרר - כפי שהאמריקאים מתיימרים לשחרר את עיראק מעול משטר סדאם - אפשר רק כשלאחר האש האווירית בא גם תמרון קרקעי. תמרון כזה היה אפשרי גם בכוח מצומצם יותר, כדי שליש מהכוח שנצבר, אבל פראנקס רצה במקדמי ביטחון נוספים, למקרה של הסתבכות המהלכים הראשונים, פן יתברר שהכוח אינו גדול דיו, הביצוע אטי מדי, מספר הנפגעים משני הצדדים גדל והולך ומתערערת התמיכה הפוליטית והבינלאומית, עד כדי איום על הצלחת המערכה. רק ניצחון מהיר ייחשב לניצחון; תיקו מתמשך יהיה הפסד.

לניצחון כזה, המובטח מראש ביחסי הכוחות הצבאיים, מוכרח להיות גם ממד ערכי. על כן הקדיש הצבא האמריקאי בהכנותיו פרק מיוחד ל"אתרים רגישים וניצולם" - מתקני פיתוח ונשק גרעיני, כימי וביולוגי (גם כדי למנוע אסון לכוחות ולאוכלוסייה בפיצוצם ולסכל מהדורה נוספת של "תסמונת מלחמת המפרץ"); מבצריו הגלויים והתת-קרקעיים של סדאם; מיפקדות או מגורים של אישים בכירים; מאגרי מסמכים מפלילים; אתרים המוכיחים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, כמחנות מוות וכקברים המוניים. "כמו ב-1945, עשויים הכוחות המתקדמים בשטח לגלות סודות נוראיים", נאמר למפקדים, כהסבר למשימה הייחודית של זיהוי אתרים כאלה, שימור העדויות המזוויעות לצרכים מדיניים והסברתיים (ולמשפטיהם של פושעי המלחמה), מניעת ביזה וטיפול בניצולים ובקורבנות. הורכבו צוותים ייעודיים של בודקי אתרים רגישים, שהכוחות הלוחמים - פלוגת חי"ר מוגברת לכל אתר - יהיו כפופים להם, במידת האפשר בלוויית חיילות לחיפוש על גופן של העיראקיות שייעצרו וייחקרו במקום.

בוש וצבאו יודעים, אם לשפוט לפי הכנות מדוקדקות אלה, מה הם מחפשים בעיראק; הם אינם יודעים מה בדיוק ימצאו, ובאיזה מצב, אם זו אכן תהיה "מלחמה א-סימטרית", שהצד החלש בה גם מתאבד, או קוטל את אזרחיו ופוגע ברכושו, כדי לדרבן צדדים אחרים, עולמיים, להביא להפסקת המלחמה. וזה אולי הבסיס היחיד לחשש ישראלי: טייס עיראקי שפוי, אם יצטווה לפזר מעל ישראל חומרי לחימה כימיים או ביולוגיים, אמנם יצדיע, ימריא, יפנה מערבה (לנתיב שממנו ערק ב-1966 טייס מיג-21) ובהזדמנות הראשונה, מעל ירדן, יפעיל את כיסא המפלט ויניח למטוס המוות להיקבר במדבר - אבל מה אם ילדיו מוחזקים כבני ערובה בידי אמני העינויים של סדאם, בהמתנה לדיווחים בתקשורת על הפגיעה בתל אביב?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו