בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כיכר הלחם יורדת דרומה

נציגים מקרב אנשי כיכר הלחם, התנחלות המצוקה בכיכר המדינה בתל אביב, ירדו ביום שישי לדרום הארץ במטרה להיפגש עם יושבי מאהלי מחאה נוספים ולנסות לאחד את השורות לתנועה אחת שתחולל את המהפכה. צריך לדאוג, הם אומרים, שבין מחוסרי הדיור שיבואו לגור בכיכרות יהיו גם אנשים שהמטרה שלהם היא לשנות את פני המדינה, ולא יעזבו ברגע שהמצוקה האישית שלהם תיפתר

תגובות

כיכר הלחם

סניף שדרות

בפתח המאהל שהקים אבישי צור בכניסה לשדרות מוצבים שלטים רבים. "פער חברתי - אסון לאומי" כתוב על אחד מהם, "כולם מדברים על שלום - אף אחד לא מדבר על צדק" כתוב על אחר. צור נזרק לרחוב, לדבריו, לאחר שפונה עם עוד שמונה משפחות מכפר גבירול שבצפון הנגב. בשנות ה-50, הוא מספר, עלו הוריו מצפון אפריקה ושוכנו במקום בבית נטוש, שהיה שייך לערבים. הוא עצמו נולד בכפר וגידל בו את שלושת ילדיו. לפני חמישה חודשים, לאחר מאבק משפטי קצר שכשל, נאלץ לפנות את ביתו בטענה שהשטח שהוא יושב עליו אינו שייך לו. "מכרו אותנו בשביל 16 דונם מסכנים שאיזה יזם יבנה עליהם", הוא אומר, "פשוט יום אחד באו וזרקו תשע משפחות לרחוב בלי פיצויים, בלי לתת להן מענה".

מיד כשפונו התנחלו המשפחות במחאה מול בית ראש הממשלה בחוות שקמים. אחרי שלושה שבועות, ללא ביקור אחד של אריאל שרון, זרקו אותם גם משם. היעד הבא היה המאהל. "הבנים שלי משרתים עכשיו בצבא", הוא אומר, "אבל אם הייתי יכול הייתי אומר להם לא לשרת. לא מגיע למדינה הזאת כלום. לא לקחתי ממנה שקל בחיים שלי. רק תרמתי ותרמתי. בחצי שנה שאני לא עובד לא לקחתי שקל דמי אבטלה. אני לא רוצה יותר מהמדינה הזאת כלום, רק שתעזוב אותי בשקט".

על אחד מ"קירות" המאהל תלויה תמונה של שרון עם אמו של צור בביתם הישן. "כששרון היה צריך פעילים הוא בא אלינו לבית והבטיח הבטחות", הוא אומר ומוריד את התמונה מהקיר. "מהבית הזה, שבו שרון מצולם, פינו אותנו".

צור, שמתקיים בחודשים האחרונים מחסכונות שאוזלים והולכים, שוטח את סיפורו האישי לפני אנשי מאהל כיכר הלחם: מנהיג המאבק, ישראל טוויטו, דיירי הכיכר אפרים, סיגל ואריק, ואיש התנועה הקיבוצית מולי אקשטיין, שירדו ביום שישי מכיכר המדינה בתל אביב לדרום כדי לאחד כוחות עם מחוסרי הדיור - או "נפגעי השיטה" כמו שהם אוהבים לכנות את עצמם - באשר הם. "אנחנו כאן כדי להתאחד ולהקים זעקה משותפת", אומר טוויטו לצור, "ובגלל שאתה היעד הכי קרוב שיש לנו לראש הממשלה, חשוב לנו שתהיה חלק מהמאבק".

"תגיד לנו מה אתה צריך כדי שהמקום הזה יתרומם", אומרת סיגל, המשמשת כמנהלת האדמיניסטרטיווית של מטה המאבק, כשהיא מנסה להעביר את הדיון לפסים מעשיים יותר. "שלט של כיכר הלחם? חולצות של מטה המאבק? גנרטור? אוהלים?"

"שימו שלט, למה לא", עונה להם צור ספק אדיש, ספק מיואש. "גם ככה אומרים שאני תמהוני. תראו לי במדינה אשכנזים שפונו מהבית שלהם".

"לא, לא, לא, זה לא המאבק שלנו", מתפרצים פה אחד אנשי הכיכר. "אנחנו א-פוליטיים וא-עדתיים. שמאל, ימין, אשכנזים, מזרחים, את כולם דפקה השיטה. אז בוא נתרכז במה שמאחד אותנו ולא במה שמפריד בינינו. באנו לפה מסיבה אחת: אנחנו גרים בחוץ וגם אתה - ולכולנו מגיע לחיות בכבוד".

ועוד לפני שצור מבין את פשר הביקור ממנה אותו החבורה למנהיג "כיכר הלחם-סניף שדרות". "מעכשיו אתה הכתובת של אנשי האזור", אומרים לו ומסבירים ש"מעכשיו חשוב לתחזק את המקום כמו שצריך ולצאת לתקשורת עם מסר אחיד. ככל שנהיה יותר מאוחדים", הם פוסקים וסוגרים עניין, "כך הזעקה שלנו תישמע יותר".

כיכר הלחם

סניף באר שבע

יורם דדיה, או-טו-טו ד"ר למשפטים, רוצה מאוד להקים את "כיכר הלחם - סניף באר שבע" ולעמוד בראשו. הוא עצמו נולד וגדל בשכונה ד' בעיר וכפעיל חברתי שנותן ייעוץ וסיוע משפטי למפוני עמידר, הוא מכיר עשרות בעיר שזקוקים לכיכר כזאת.

הפגישה עם דדיה נסובה סביב מציאת מקום להקמת הסניף. הוא כבר ערך כמה בירורים ומצא את המקלט בשכונה ד' כיעד הולם. אנשי כיכר הלחם מתנגדים להצעה. "זה לא טוב", אומר לו טוויטו. "זה כמו שתגיד לנו להעביר את כיכר הלחם לשכונת התקווה. אף אחד לא יתייחס אלינו שם. צריך מקום שהוא לא רק בולט אלא גם רגיש".

דדיה מציע את רחבת בית המשפט, אבל חושש שיפנו אותם משם מהר מדי. החלופה הבאה היא הפארק שמול בניין העירייה. אמנם לא עוברים שם המונים, אבל הוא יכול לתת מענה למצוקה. ויש גם את חניון העפר של החברה הכלכלית. צריך רק לבחור.

אבל השאלה היא לא רק איפה תקום הכיכר, אלא אם יבואו אליה מספיק אנשים, ואם כן מה יהיה המניע העיקרי שלהם; האם יהיו מחויבים למאבק החברתי ארוך הטווח או שברגע שייתנו להם קורת גג ינטשו אותו. "האם תוכל להביא לפה אנשים שיישבו פה לאורך זמן?" שואל אקשטיין את דדיה, לפני שהוא מפקיד בידיו את האחריות להקמת הסניף החדש. "צריך להבין, מדובר בתהליך ארוך - מול הממשלה והחברה הישראלית. צריך להיות מספיק יצירתי כדי שהדבר הזה לא ייגמר מהר. אתה צריך לדאוג שבין מחוסרי הדיור שיבואו לגור בכיכר יהיו גם בעלי חזון, אנשים שרוצים להיאבק על פני המדינה, כאלה שלא יעזבו ברגע שהמצוקה האישית שלהם תיפתר. חשוב שתעניק סיוע פרטני לאנשים - בלי לזנוח את המטרה הכללית - אבל אסור לך לבנות על מחוסרי הדיור".

השאלות שמציב אקשטיין לפני דדיה מהוות היום את עיקר הבעיה במאבק של אנשי כיכר הלחם, שמבקשים להיהפך ממאהל מחאה מקומי לתנועה חברתית מאורגנת עם "מטות" בכל הארץ: עם מי ממשיכים הלאה, על מה בדיוק נאבקים, מה רמת המחויבות למאבק שנדרשת מאנשי הכיכרות (ואיך להתייחס למי שרק "תופס טרמפ" עליו), איך מייצרים מנהיגות בכל מטה, איך יוצרים מכנה משותף, איך דואגים שהמסר שייצא מכל הסניפים יהיה אחיד, איך מביאים את הבעיה החברתית בישראל לציבור הרחב בצורה נכונה, רציונלית.

"גם הטרמפיסטים לכאורה הם חלק מהמאבק, כולם נפגעו מהשיטה", מסביר טוויטו, "אבל בכל פעם שאומרים על כיכר הלחם שזה מאבק של מחוסרי הדיור מחטיאים את המטרה. אנחנו לא יושבים שם כדי לקבל דיור, אלא כדי להמחיש את הפערים החברתיים בחברה הישראלית. להיאבק על דיור זה לא מספיק, כי ברגע שפתרתי למשפחה את בעיית הדיור, ממה היא תחיה? הרי אי אפשר היום לעבוד בכבוד וגם לחיות בכבוד בישראל".

לטוויטו יש זמן. את המהפכה החברתית שלו הוא מתכנן לעשות לאט, אבל בטוח: "'המהפכה השקטה' אני קורא לה, כמו גנדי, כמו תנועת 'ארבע אמהות'. לאט לאט נעורר את החברה הישראלית. זה לא פשוט להוציא אנשים לרחובות, במיוחד אנשים שמתביישים במצב שלהם. אבל המהפכה הזאת תצליח, כי הממשלה - שאני נותן לה מקסימום שנה - לא נותנת לאזרחים אפשרות לשרוד. להיפך, היא רק ממשיכה להערים קשיים. וככל שתהיה יותר מודעות ציבורית ותהיה אהדה לדבר הזה, ופה יצטרף מישהו ושם יצטרף מישהו והנה עכשיו התנועה הקיבוצית הצטרפה, זה יקרה יותר מהר".

טוויטו וחבריו, שהחרימו את הבחירות לכנסת ה-16, לא שותפים לתחושה שהמאבק החברתי נכשל או נקבר בבחירות 2003 ומתעקשים לראות את הצד השני של המטבע. "יותר מ-30% לא הלכו להצביע, מה שאומר שיותר ויותר אנשים לא מאמינים בנבחרי הציבור, כלומר, יש התעוררות", אומר טוויטו.

כיכר הלחם

סניף רחובות

מאהל מחוסרי הדיור ברחובות, הראשון בגל המאהלים הנוכחי, מסמל את האיום העיקרי שמזהים אנשי כיכר הלחם. במאהל, שאיכלס בעבר כ-40 מחוסרי דיור ובהם קבוצה גדולה של חד-הוריות, נותרו כשבעה דיירים בלבד. מאבק פרטני של גורמים במאהל ואינטרסים אישיים הביאו לחיסולו. אלי דהן, אחד הדיירים הבודדים שנותרו במקום, אומר שאנשים פשוט נשברו. "מי שהיתה לו האפשרות עזב ואחר כך הלך ואמר בתקשורת שמי שנשאר פה נשאר כי נוח לו, וזה מקומם אותי. איך מישהו יכול להעלות על הדעת שנוח לי לחיות בתנאים כאלה? אני חי פה כי אין לי לאן ללכת".

12 שנה עבד דהן כאיש תחזוקה במלון "קלאב אין" באילת. היו לו, לדבריו, משכורת טובה ותנאי מגורים מצוינים, אבל אז עלו נישואיו השניים על שרטון ובסופם מצא את עצמו ברחוב. גרושתו חיה עם בתו בת השלוש בחולון וכשיש לו כמה שקלים לאוטובוס הוא נוסע לראות אותה. כשאין לו הוא לא רואה אותה. לפעמים, הוא אומר, כשהוא מתגעגע מאוד ואין לו שקל בכיס, הוא הולך אליה ברגל מרחובות לחולון.

אף על פי שנחשב לעובד מצטיין במלון ובכיסיו המלצות רבות ממעסיקיו לשעבר, הוא מתקשה למצוא עבודה. "אף אחד לא רוצה להעסיק גבר בן 48", הוא אומר. "אני מוכן לעשות הכל. פעם חיכיתי להסעה של עובדים זרים וביקשתי ממנהל העבודה שלהם שייתן לי לעבוד גם. הוא אמר לי שזה לא משתלם לו כי עלי הוא צריך לשלם ביטוח, להוציא תלוש. גם בשוק אני עובר כל יום ושואל אם מישהו צריך עובד, אבל צוחקים לי בפרצוף. זה נורא כואב, אתה מרגיש כמו לא יודע מה, לפעמים פשוט בא לך להתאבד".

משלחת כיכר הלחם מבקשת לרתום את דהן למאבק ולהעמיד אותו בראש סניף רחובות של התנועה המתהווה. דהן משיב להם בכנות שאותו "לא מעניין אף אחד שנמצא פה", ושהוא "כבר לא חלק משום מאבק". הם מסבירים לו, שבדיוק על הבסיס המשותף הזה צריך להיאבק בצורה מושכלת, ושרק אם יתאחדו יצליחו לנצח את השיטה. דהן מסרב לקבל את התפקיד, בעיקר מחשש לחשיפה: הבנות הגדולות שלו, מנישואיו הראשונים, מתביישות בכך שאבא שלהן גר בצריף והוא לא רוצה לבייש אותן עוד יותר. הוא מוכן לארגן כל מה שיבקשו ממנו, אבל בשום אופן לא לצאת לתקשורת. "אני כבר לא מוחה על כלום", הוא אומר. "אני פה כי אין לי מקום אחר להיות".

כיכר הלחם

אסיפת דיירים

בשבת, לאחר שהניח את יסודות התנועה הארצית בדרום, התפנה טוויטו לעשות סדר במאהל הבית וכינס את יושבי הכיכר לישיבת דיירים ראשונה מאז החל המאבק לפני כחצי שנה. לצד חבית בוערת - הקמין - שעליה קומקום תה מפויח, ניהל טוויטו את הישיבה. על סדר היום: תורנויות ניקיון לשמירה על המאהל והוראות חשיפה לתקשורת. "עכשיו, אחרי הפינוי החלקי של בג"ץ (בשבוע שעבר הוציא בית המשפט צו ביניים המורה לעיריית תל אביב לעכב את פינוים - מ"ס), מסתכלים עלינו בזכוכית מגדלת", אומר טוויטו, "ינסו לגרור אותנו לפרובוקציות כדי שיוכלו אחר כך להכפיש אותנו, ינסו לפורר אותנו ולהחליש את המאבק וצריך להיזהר מזה. כך שדבר ראשון - אף אחד לא רץ להתראיין על הסיפור האישי שלו בתקשורת ותזכרו: אנחנו לא מחוסרי דיור - אנחנו נאבקים על דמותה של החברה הישראלית.

"אני לא יודע מה בג"ץ יחליט בשבוע הבא, אבל הכי חשוב שמה שלא יהיה נישאר ביחד. אנחנו פצצת זמן מתקתקת למדינה אז בואו, למרות התנאים הקשים, נשמור על השפיות. בואו לא ניתן להם לנצח. כיכר הלחם חיה וקיימת, רק קצת סבלנות".

הדיירים הורשו לדבר, כל אחד בתורו. הדיון היה סוער ויעיל. אזרחים תומכים, דוגמת עורך הדין צבי סער, חיזקו את ידם. "אתם הפרצוף של החברה הישראלית, המראה של הפוליטיקאים שלנו", אמר להם סער בלהט. "אתם גיבורים, חוד החנית בראש המחנה, החלום הציוני של העם היהודי ההולך ומתמסמס". אזרח אחר, שמחפש עובדים לטלמרקטינג, השאיר כרטיס ביקור לאחת מדיירות הכיכר.

על המלחמה הצפויה בעיראק לא דיברו שם אף לא מלה. "כנראה אנחנו עסוקים במלחמה היום-יומית שלנו", הסבירו את האדישות. "שמעתי שאם יקרה משהו", אומרת אורנה גולדברג, "נפונה לחניון בדיזנגוף סנטר. אני מקווה שהאינפורמציה נכונה. אחרי אחת הסופות הקשות של החורף סיפרו לי שנכתב שפינו אותנו לבתי מלון. אני לא זוכרת דבר כזה. כשירד גשם והיתה סופה האוטובוס שלי התמלא מים, והמיטה שלי היתה רטובה. אף אחד בעירייה לא הרגיש אחריות כלפינו, או חלילה חשבו לסייע לנו לעבור את החורף הקשה הזה".

על המתרחש השקיף בגאווה יואל מרשק, ראש אגף משימות מיוחדות בתק"ם; לאחר הניצחון החלקי בבג"ץ אימצה התנועה הקיבוצית את כיכר הלחם. היא מספקת להם משרדים, הדרכה ארגונית, גנרטור להפעלת המקום וליווי צמוד. "אם יהיה אי פעם שינוי במדינה הזאת, אומר להם מרשק, "זה בזכותכם, אבל אתם מעטים וזה לא מספיק, לכן טוב שתמשיכו לנסוע בארץ ותקימו תנועת מחאה גדולה של כיכרות לחם במדינה. חשוב שנגביר את המודעות לתסיסה החברתית שמתרחשת מלמטה - עד שהיא תחלחל פנימה. אם לא הייתם היה צריך להמציא אתכם", סיכם מרשק בסיפוק את הישיבה.

התנועה הקיבוצית נרתמה למאבק החברתי ביום הבחירות. "אנחנו נושאים שני דגלים: הדגל החברתי ודגל השלום", מסביר מרשק מדוע אימצו הקיבוצים את תנועת המחאה. "שני הדגלים האלה תלויים זה בזה. לא יהיה פה שינוי כלכלי ללא הסכם שלום. ולכן, כששאלתי את עצמי מה הדבר המשמעותי שאנחנו, כתנועה, יכולים לתרום למדינה ביום בחירות, הבנתי שלחבור לקבוצת אזרחים שחשוב לה לשנות את סדר היום זה הדבר הנכון לעשות".

אבל העם אמר את דברו בבחירות - המאבק החברתי נעלם מהן.

"בנימין בן אליעזר פירק ממשלה על רקע התקציב. שרון עד היום מקלל את הרגע שהוא נתן לו ללכת בגלל 700 מיליון שקל. אבל בן אליעזר הוכיח מה הוא רוצה - הוא רוצה מצב כלכלי אחר. זאת פעם ראשונה, ששר ביטחון מתפטר על רקע חברתי ומאבד בתוך זמן קצר את המנהיגות על מפלגתו, אבל מאותו רגע יש לגיטימציה למאבק החברתי. במהלך שלו הוא שם את הבעיה החברתית על המפה".

ואיפה היא היום?

"עכשיו כולם בהמתנה. תורכב ממשלה. אם היעד הראשון שלה לא יהיה הידברות עם הפלשתינאים, גם 16 מיליארד דולר שיקצצו לא יעזרו, כי תקציב הביטחון ימשיך לשאוב ולשאוב, ויהיה פה כאוס עצום, שרק אנשים שיהיה אכפת להם מהצד החברתי יצילו אותנו ממנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו