שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאת ציפי שוחט
מאת ציפי שוחט

בוודאי אין עוד שחקן בישראל שמגיע לתיאטרון עם תיק עמוס כל כך במסמכים כמו יורם חטב. בין היתר אפשר למצוא בתיק עתירה לבג"ץ נגד משרד התקשורת וממשלת ישראל על הקמת הרשות הלאומית לתקשורת, אסופת כללים של הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה בנושא נאותות הפקה, קלסר עם ניירות הקשורים בהפגנות נגד הקיצוץ בתקציב התרבות, רשימות של כתבי תקשורת ותרבות, מכתבים לראש הממשלה, מכתבים ממנהלי תיאטרונים רפרטואריים, חוזים אישיים של שחקני טלוויזיה, יומן פגישות וגם שני מחזות - "קפואים" של המחזאית הבריטית בריוני לאוורי, שמוצג בימים אלה וחטב מגלם בו רוצח סדרתי, ו"קופסה שחורה", עיבוד של חנן שניר לספרו של עמוס עוז, שחטב החל בחזרות עליו.

חטב, בן 36, הוא שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה עסוק, שנהפך באחרונה ללוחם למען התרבות הישראלית. הוא מנהיג אמנים מסוג חדש, שמתכנן הפגנות בעזרת טלפון נייד, בין החזרות וההצגות. הוא נחוש, הוא יצירתי, הוא עקשן, ויש לו יכולת של מנהיג.

בערב יום שישי גשום לפני כשבועיים התקבצו עשרות אמנים, יוצרים ושחקנים עם מטריות, להפגנת מחאה על הקיצוץ בתקציב התרבות, שחטב היה הרוח החיה בין יוזמיה ומארגניה. ההפגנה, שהתקיימה מול ביתו של שר האוצר בממשלה הקודמת, סילבן שלום, ברמת גן, תוכננה בקפדנות לפרטי פרטים: המפגינים התאספו ליד תיאטרון הבימה, ומשם הוסעו בשני אוטובוסים לרמת גן. סמוך לבית השר התקיים טקס סמלי, שלווה בלפידים בוערים ובנאומים כתובים מראש, ובו נקברה התרבות הישראלית בארון קבורה שחור. בשיאו של הטקס, כשהרוחות התלהטו, פרצו המפגינים את מחסומי המשטרה, תוך דחיפות וחילופי מהלומות עם השוטרים, והשליכו את ארון הקבורה לחצרו של השר.

"הפגנה צריך לתכנן", מסביר חטב, שכבר מנוסה בארגון הפגנות, "ויש לי אסטרטגיה מסוימת איך בונים הפגנה. הדבר החשוב ביותר הוא לרכז את המסר. מה בדיוק צריך להגיד, נגד מי טוענים, ואיזה מסר רוצים שיהדהד. במקרה הזה, נבחר הבית של סילבן שלום, שהוא הסמל המובהק לשילוב בין הון לשלטון. אני דוגל בכך שהפגנה צריכה לגלות את קלונם, לחשוף את ערוותם של האשמים בעוול שנגדו נאבקים. וזה מה שעשינו. לא תיכננתי את ההפגנה לבד - אני חלק מהצוות המצומצם של מטה המאבק, וזו קבוצה מדהימה של אנשים. להפיק הפגנה כזו זו עבודה של שבועיים, יום ולילה".

היו בהפגנה רגעים של איבוד שליטה. עד איפה אתה מוכן להסתכן?

"לא היתה לי שום בעיה שהמשטרה תעצור אותי. עם זאת היתה הוראה מפורשת של מטה המאבק למפגינים שלא להשתמש באלימות מילולית או פיסית. לחטוף מכות כן, להחזיר - בשום אופן לא".

למתבונן מהצד נדמה היה כי חטב די נהנה מהמהומה, ולרגע נהפך לבמאי של הצגה אחת גדולה. הוא אינו מנסה להכחיש. "אנחנו קודם כל אמנים ואמצעי הביטוי שלנו מגוונים, אנחנו יודעים מה זה רגע דרמטי ומהי הפוגה קומית, ובהפגנה היו משני אלה. בשבילי, הפגנה אינה אירוע עצוב, אלא יום חג שמח, שאנשים יוצאים בו ממצב של אין אונים ואדישות למצב של פעולה ושינוי, וזה מצב שמח".

הקפצה לכנסת

נראה כי אין רגע שחטב לא נמצא בו בעיצומו של מאבק כלשהו או שוקד על תכנון המאבק הבא. פרשת הקיצוץ בתקציב התרבות היא רק אחת ברשימה ארוכה של מאבקים שבהם היה מעורב בשלוש השנים האחרונות: הוא היה ממקימי איגוד שחקני המסך (שח"ם), בן 500 חברים, שהוקם כדי לפקח על קיום החוק בנושא יצירה ישראלית בקולנוע ובטלוויזיה, וכדי להגן על הסכמי השכר ותנאי העבודה של השחקנים; הוא אחד ממובילי המאבק על יישום חוק הקולנוע; הוא נמנה עם ראשי המאבק שקרא לחייב את חברות הכבלים והלוויין להשקיע לפחות 8% מהכנסותיהן ביצירה מקורית ישראלית, והיה בין מובילי המאבק לקביעת כללים שיסדירו את ההשקעה של ערוץ 2 וערוץ 10 בהפקות מקור; הוא היה גם בין מובילי המאבק נגד תוכניתה של שרת החינוך, לימור לבנת, לסגור את הטלוויזיה החינוכית במתכונתה הנוכחית, וכעת הוא מוביל מאבק נגד תוכניתו של מנכ"ל משרד התקשורת, אורי אולניק, להקים רשות תקשורת לאומית (שלדברי חטב, תכפיף את ההשקעה בשידורי טלוויזיה לאינטרסים של בעלי ההון). וזו רק רשימה חלקית.

המאבקים האלה מקפיצים אותו לפחות 30 פעמים בשנה לכנסת. הוא משתתף בעשרות ישיבות, חשבון הטלפון הנייד שלו מגיע לאלפי שקלים בחודש. כשחטב הבין שמאבקים מנומסים אינם תמיד יעילים, הוא עבר להפגנות. "החיים שלי השתנו מקצה לקצה עם כל הפעילות הזאת", מודה חטב, "אין לי יום ואין לילה. הגעתי לשלב שבו הבנתי שהיצירה היא לא דבר מובן מאליו, שזו מלחמת קיום יום-יומית, ואם אתה לא מקדיש חלק מהזמן לדברים האלה, לא תוכל ליצור, לא יהיה איפה ליצור, ולאף אחד לא יהיה אכפת".

עם השקפת העולם הזאת, בכל פעם שמתעוררת איזו בעיה בתחום הקולנוע, הטלוויזיה או התיאטרון בארץ - חטב נכנס ל"מצב קרב", כפי שהוא מגדיר זאת. כך, למשל, קרה לפני כחודשיים: "הודיעו לי ב-9:00 בערב, שלמחרת בבוקר יהיה מחטף בוועדת הכלכלה, ומשרד התקשורת ינסה לקצץ מהתמלוגים שהכבלים אמורים להעביר למדינה (לפי חוק הקולנוע, על המדינה להעביר חצי מהתמלוגים הללו למועצת הקולנוע - צ"ש). משמעות הדבר היתה שבשלוש השנים הקרובות יופחת תקציב הקולנוע ב-35 מיליון שקל. ברגע הראשון שאלתי את עצמי שאלות קיומיות פשוטות, כמו האם את הערב הזה, שהיה במקרה פנוי, אקדיש לאשתי או לעצמי, או ששוב אתגייס לסיפור הזה".

למחרת בבוקר הוא התייצב עם משלחת פעילים בכנסת. "הפתענו את נציגי משרד התקשורת, שלא היו מוכנים לבואנו, ועצרנו את המחטף. כך ניצלו 35 מיליון שקל. בשלוש השנים האחרונות זה לחם חוקי, כי בתדירות של אחת לשבוע נוחתת גזירה חדשה על היצירה הישראלית, מאיזשהו כיוון. חשוב להבין שהמערכות שאנחנו מתמודדים אתן עובדות עם סוללות של עורכי דין ולוביסטים, יועצי שרים ויועצי תקשורת, ואנחנו נהפכנו למעין מיליציית גרילה, עם הרבה יצירתיות, אינטואיציה ונחישות ללמוד ולהבין מי נגד מי, וגם לצפות את הקטסטרופות הבאות".

כשחטב אומר "אנחנו" הוא מתכוון לחברי איגוד שחקני המסך ולפעילים נוספים, נציגי איגודים שונים. בין הפעילים המרכזיים לצדו: מנכ"ל איגוד העובדים בקולנוע ובטלוויזיה אייל מלובן, הבמאים אורי ענבר ודורון צברי והמפיק מרק רוזנבאום. אבל חטב הוא הרוח החיה והכוח המניע את המאבקים האלה.

כשחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, חטב נהנה מנוכחותבימתית מרשימה ומאמינות כובשת שהוא מקרין על המסך. בימים אלה, כאמור, הוא סיים בהבימה חזרות על "קפואים" והחל בחזרות על "קופסה שחורה" (גם בהבימה), בערוץ 2 מוקרנת עתה הסדרה "מיי פירסט סוני", שבה הוא מככב בתפקיד ראשי, ובערוץ 4 ישודר הערב הסרט "בת קול", שבו הוא משתתף לצד טינקרבל.

חטב השתתף בהצגות במרבית התיאטרונים בארץ, ובהן "זינגר" (תיאטרון באר שבע), "תיקון חצות" (הקאמרי), "מידה כנגד מידה" (החאן), "ציד המכשפות" (תיאטרון חיפה והבימה), "נשיקת אשת העכביש" (הבימה). בקולנוע הופיע ב"קרקס פלשתינה", "קדוש", "צומת וולקן", "כיפור" וסרטים אחרים, ובטלוויזיה, בין השאר, ב"פריים טיים", "ייסורי אפרים" ו"לתפוס את השמים".

אקטיוויסט מהשכונה

הוא מספר כי אל עולם המשחק הגיע במקרה, לאחר שהציעו לו להופיע כליצן רחוב. לאחר מכן למד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, ומאוחר יותר סיים את לימודיו בבית הספר למשחק בית צבי ברמת גן. הוא נולד בשכונת עיר גנים בירושלים, ולדבריו שם פיתח לראשונה את רגישותו לעוולות חברתיות. זו שכונה מעורבת, שבה מתגוררים רופאים ואנשי אקדמיה לצד משפחות במצוקה, וכנער היה חטב חבר בתנועת הצופים ופעל למען חניכים ממשפחות מצוקה.

כיום הוא מגדיר את עצמו כאקטיוויסט. "הדמוקרטיה הישראלית הצליחה לסמם את האזרחים", הוא מסביר, "אנשים שכחו שיש דבר כזה שנקרא חוק ובית משפט. הם שכחו שבית משפט אינו רק מקום לריב ומדון, אלא מקום שעושים בו צדק. שכחו שיש חופש מידע, חופש עיסוק, חופש הבעת הדעה וחופש המחאה. דברים שמובנים מאליהם במדינות אחרות והשלטון נלחם עליהם - כאן אף אחד לא נלחם. בשלב מסוים הבנתי שצריך להילחם".

אבל המלחמות שחטב מנהל גם גובות ממנו מחיר. הן חייבו אותו, למשל, להפסיק את לימודיו האקדמיים במסלול הרב-תחומי באמנויות באוניברסיטת תל אביב, ובגללן הוא גם נאלץ להסתפק בארבע שעות שינה בלילה. אבל הוא לא מתלונן: "באופן פרדוקסלי, אני מרגיש שהעיסוק הזה שלי רק השביח אותי כשחקן וכאדם. נהפכתי לאדם יותר רגוע ויותר שליו, נקי מצפון, והרבה יותר חד. בעיקר במשחק אני הרבה יותר משוחרר. גיליתי שמיומנות המשחק שלי, שהיא בעצם מיומנות תקשורתית, באה לידי ביטוי בכל המאבקים האלה, ושהם בית הספר למשחק הגדול ביותר שזכיתי לו, מבחינת היכולת להתנסח וההכרח לבצע בחירות משחקיות אסטרטגיות".

מספיקים חמישה פסיכים

מישהי שנהנתה הרבה פחות מהבחירות האסטרטגיות האלה היתה אשת שר האוצר בממשלה הקודמת, ג'ודי ניר מוזס שלום, שנבהלה מארון הקבורה שנזרק לחצרה בהפגנה שאירגן חטב. היא טענה, כי בכל ההפגנות שהתקיימו מול ביתה בשנתיים האחרונות, לא ראתה התפרעות כזאת.

"המטרה בזריקת ארון הקבורה היתה להראות לשר את התוצאות של מה שעשה, שהוא קבר את התרבות", מסביר חטב. "הדברים שאמרתי בהפגנה הם לא דמגוגיה, זו אמת שלמדתי. תקציב הרזרווה של משרד הדתות הוא 46 מיליון שקל, והוא שקול כנגד רוב הקיצוץ בתקציב התרבות. כשאני שומע שמשרד השיכון החזיר סכום של מיליארד שקל, שתקציב לימוד תורני במשרד הדתות הוא מיליארד שקל, ושאדם אחד זוכה בהגרלת מפעל הפיס ב-50 מיליון שקל, זה ממחיש את העובדה שבתוך האין-כסף יש המון כסף.

"צריך לעשות שיעורי בית, ואז האצבע המאשימה שמפנים כלפי הקברניטים היא על בסיס מוצק. זה המקום שבו אנחנו נהפכים למסוכנים. אנחנו נהפכים למסוכנים בגלל הידע, כי אנחנו יודעים כמה דפקו אותנו. האחריות של ידיעת האמת לא נותנת מנוח מלדווח עליה, לספר אותה לאנשים. השיטה בנויה על כך שהאזרח הקטן עייף מעול הפרנסה וגידול הילדים, ואין לו כוח לנבור בספרי החשבונות של השלטון ולגלות שחיתויות. ואצלנו מתחת לכל אבן יש ריקבון, יש נחש ארסי. לא צריך יותר משניים-שלושה פסיכים, לכל היותר חמישה, שמסמנים מטרה והולכים אתה עד הסוף. שם למעלה, בשלטון, בונים על זה שלא יימצאו החמישה האלה".

מבחינתו של חטב המאבקים העכשוויים הם רק תחילת הדרך. "מה שרואים עכשיו זה רק זרוע אחת של המאבק. בקרוב יחבור למאבק הנוכחי מאבק אדיר של שח"ם עם 'אשכולות' מול משרד המשפטים, בנושא הזכות לתמלוגים בגין קניין רוחני של אמנים מבצעים. לזה ייתוסף המאבק על חוק הקולנוע, שתקציבו הצטמק ב-30 מיליון שקל, ולזה יצטרף המאבק נגד רשות השידור, שתקציבה מגיע למיליארד שקל, אבל 80% ממנו מיועד למשכורות ותפעול ורק 20% להפקות".

אתה הולך להבעיר את המדינה?

"המדינה כבר בוערת. אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תרבות, שהיא בעצם מלחמה בין אינטרסים ערכיים לכלכליים. המלחמה האמיתית שלנו היא נגד אנשים שמסתכלים על האמנים דרך משקפיים שמצויר עליהם דולר. אם אתה לא מניב רווח כלכלי, הם לא מחשיבים אותך. אני רואה חברי כנסת מכל המפלגות שהמלה 'תרבות' זרה להם, שהיא לא חלק מההוויה שלהם, מהלקסיקון שלהם. זה הדבר הכי מפחיד, כי זו לא בורות אלא בערות - בורות זו אי ידיעה שלא באשמתו של הבור; בערות היא חוסר רצון לדעת, חוסר רצון לצאת מהבורות. לדעתי, יש כאן בערות שלטונית טוטאלית, וצריך להילחם בה, כדי שהיחס אל התרבות יהיה שווה ערך לחינוך, לבריאות ולמזון, בלי שום הבדל".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ