בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הכנות אחרונות למפגש קטלני

תגובות

תמונת מדוראירע הפיגוע בכרמל שלשום, היתה הצמרת הביטחונית והמודיעינית קשובה למתרחש בחצרו המסוכסכת של יאסר ערפאת עוד יותר מאשר במתחם המאובטח של סדאם חוסיין.

בלחץ אמריקאי ואירופי אולץ ערפאת לוותר על סמכויותיו הביצועיות לטובת ראש ממשלה, אך לקראת סוף השבוע המשיך לנהל קרב-מאסף על זהותו של האיש. רובד מפוכח בהנהגה הפלשתינית, המבין שערפאת ממקש את הדרך הממופה אל המדינה הפלשתינית, תומך באבו מאזן. ואילו ערפאת שלף, עדיין בלי הסכמת החתן, את שמו של איש העסקים משכם מוניב אל-מסרי, כביכול בן-דמותו של רפיק חרירי הלבנוני; ואם לא הוא, אז סלאם פיאד, פקיד בעור שר אוצר, רק לא אבו מאזן וגורמי הכוח שסביבו.

ערפאת קיווה להשהות את המהלך כולו, להדחתו מהתפקיד הכפול של יו"ר ומנכ"ל פלשתין ליו"ר לא-פעיל של מועצת המנהלים, עד לאחר מלחמת עיראק. השאיפה הישראלית-האמריקאית המשותפת היתה הפוכה: הזזת ערפאת לפני שעת השי"ן בבגדד, ככל המשוער באמצע השבוע הקרוב, ואם להסתמך על תקדימים - באשון לילה, לפגיעה מדויקת במעוזי ממשל וצבא ולא באזרחים.

הלחימה בחמאס, במאחזיו בעזה, נתפשה במטכ"ל כתומכת במהלך המדיני. לפי גישה זו, צה"ל מוכרח לעשות מה שמוחמד דחלאן, רשיד אבו-שבאכ ואנשיהם מתאווים אך מתאפקים לעשות ליריביהם בחמאס.

למרות עשרות הנפגעים בקרב הפלשתינאים - רובם, התעקשו בצה"ל, חמושים ומסוכנים - ייחס לעצמו הפיקוד הצבאי מידה של מתינות: לא כובשים, אלא רק פושטים וממהרים (יחסית) לצאת, ומנתקים את יכולתו של הדרג הפוקד בחמאס, שמושבו בעזה, לחבר מתאבדים-בכוח בגדה עם מטעני הנפץ המוכנים במקומות אחרים. בכך מוסברת ההצלחה בדילול מספר הפיגועים בערי ישראל. בזה אחר זה סולקו מהדרך סלאח שחאדה, יורשו מוחמד דף (חי, אך אינו מתפקד) ויורשו ריאד אבו-זייד. ההנחה היא, שגם לו קם יורש ושגם הוא יופל.

זאת החזית הקרובה, הפעילה. ואילו סכנת עיראק מתרחקת מאזרחי ישראל מרגע לרגע משום שהם עתידים ליהנות מכל העולמות, לפי הערכת המטכ"ל: כוח הטילים והמטוסים של עיראק יהיה טרף ראשון לאמריקאים, וסדאם עצמו, אם ישרוד במהלומה הראשונה מבחוץ ובמזימות התנקשויות מבית, יתחזק באמונתו שעוד לא באה שעתו האחרונה, שעת שחרור כל השדים לעבר ישראל. בסיסים אפשריים לטילים במערב עיראק כבר הופקרו לפולש האמריקאי, בהתקפל קווי ההגנה שם, במזרח ובצפון למעטפת סביב בגדד. אם כך, תהיה מלחמת עיראק מסוכנת לישראלים לא יותר מקרבות אפגניסטאן ומפיגועי מנהטן.

בשכפ"ץ משפטי

בין כה וכה הודיעו דוברי הפנטגון לכתבים הנלווים לכוחות, שבימים אלה מתחילה הסטת "וילונות האפלה על חלונות זמן": מפעם לפעם, באוגדה זו ובמשחתת אחרת, ינותק הקשר שבין הכתבים למערכות, בדיוק כצפוי בתחילת המלחמה עצמה. כך ייבצר מהעיראקים, האורבים לסימנים המעידים על פתיחת המתקפה (ובהם דיווח תקשורתי על השתקת השליחים), להבחין בין תרגיל למציאות.

לקראת המפגש הקטלני עם האוכלוסייה העיראקית, העלולה להיפגע מאש אמריקאית ולא פחות מכך, לטענת הפנטגון, מרציחות המוניות בפקודת סדאם, כדי שתצלומי הזוועות ישודרו לעולם וילחצו על ואשינגטון להפסיק את האש - נערכים בצבא האמריקאי להתגוננות משפטית; לא התגוננות סבילה, אלא מכת-מנע מקדימה.

השיטה שאולה מעולם הצווארון הלבן, שם היוועצות מוקדמת בפרקליט, המאשר כי המהלך המתוכנן חוקי, כמוה כזריקה המחסנת את הלקוח בסעיף הכוונה הפלילית; ובלי כוונה כזאת, גם אם רב החשד לעבירה, קשה להרשיע. בעולם צווארון החאקי, בהתקדר צלו של בית הדין הפלילי לפשעי מלחמה בהאג, ייטיבו המפקד והחייל העלולים להיקלע למצבים של הרג אזרחים לנתק את הקשר שבין פעולתם, זדונית או רשלנית, לבין התוצאה הקשה. אם יוכיחו כי תוצאה זו נגרמה למרות פעולתם, ולא בגללה, וכי הפעולה היתה הכרחית ומוצדקת, יוסר מעליהם מורא שפיטתם כפושעי מלחמה. זהו הרי ההבדל שבין "תכנון מס", המתגנב בפרצות שהותיר החוק, לבין העלמת מס שדינה קנס וכלא.

אימת האג מרחפת על טייסים ועל אנשי חי"ר, ואולי מעט גם על חיל הים, שמצוללותיו ואוניותיו האחרות ישוגרו טילים רחוקים. אך אולי יותר מכל חוששים התותחנים; כי פגז הוא חימוש סטטיסטי, שאינו מתביית במדויק כראש קרב הנורה מהאוויר, ופיזור רסיסיו מסכן גם את מי שסמוך ליעד. ההריגה בשגגה של עשרות פליטים בכפר קנא במבצע "ענבי זעם", במשימת אש לחיפוי על חילוץ צוות קרקעי של צה"ל, המחישה את התוצאות האנושיות והמערכתיות הגלומות בהפגזה. אפשר שמשום כך היה בחודש שעבר ביטאון התותחנים בצבא האמריקאי, "פילד ארטילרי", למבשר פיתוחו של השכפ"ץ המשפטי, המגונן על מפגיזי אזורים מאוכלסים.

אביה של תרגולת ההתגוננות המשפטית הוא הגנרל ברוול ב' (ביבי) בל השלישי, מפקד כוחות היבשה של הצבא האמריקאי באירופה זה רבע שנה. במלחמת 1991 היה בל אלוף-משנה, ראש לשכתו של מפקד הזירה, הגנרל נורמן שוורצקופף. בתריסר השנים שמאז דילג במעלות השררה, ועד לאחרונה היה מפקד בסיס-הענק בטקסס, פורט הוד. זהו מחנה הקבע של גיס 3 ועוצבותיו, בהן אוגדת הפרשים 1 ואוגדת חי"ר 4. הטנקים של אוגדה 4 וציודה הועמסו בחודש שעבר על עשרות אוניות, הממתינות בכל רגע להחלטה סופית של טורקיה ומשמעותה - אם להיפרק בנמליה, או להדרים בתעלת סואץ למפרץ הפרסי ולכוויית. השבוע יצאו מפורט הוד אלפי חייליה של אוגדת הפרשים. הכיוון: עיראק.

לפני חודשיים, לקול מצהלות החיילים, התארח אצלם השכן הטקסני בוש, כמאמן המפיח רוח קרב בקבוצה ערב גמר הגביע. בוש מנוסה בכך. כסטודנט היה מעודד, ולא שחקן, ובמלחמת וייטנאם נשאר בבית. הפעם דירבן את הנבחרת במשפטים קצרים ומדאיגים על "האיום החמור שמציב המשטר העיראקי לארצות הברית". איום, התלהט בוש וקצת התבלבל, "על כל אמריקאי ועל איומים שהם ידידי אמריקה". איום על איומים? לא משנה. "הפטיש האמריקאי", ככינוי שאיווה לעצמו הגיס בפורט הוד, ינחת על הסדן של סדאם. נפעל בשיקול דעת, הבטיח בוש, נפעל בהחלטיות, וננצח.

בוש הוא הדרג הלאומי העליון; את הנוסחה המקבילה בדרג זה ל"הוראות פתיחה באש" בצבא סיפק שר ההגנה, דונלד רמספלד. במורד הסולם נמצא קהל היעד של הגנרל בל - מפקדי העוצבות (גיס, אוגדה, חטיבה) - ולמרגלותיהם הרובאים ומפקדי הכיתות והמחלקות, סגן פזיז ולחוץ ורב-טוראי חמום מוח עם מקלע, שיקבעו לבסוף אם עיירה מאובקת בשיפולי בגדד תיכנס להיכל החרפה של מעשי הטבח במלחמות, לצד לידיצה ומי לאי, כפר קאסם וסברה ושתילה.

לאלה האחרונים נועדו ההדרכה, המשמעת וההשגחה ההדוקה של הפיקוד הישיר. משננים להם "מקרים ותגובות", כאותו "משחק החלטה טקטי" שהופיע בירחון חיל הנחתים אשתקד, בין אפגניסטאן לעיראק, ועניינו השאלה הנצחית, מתי מותר להרוג שבויים. מעשה בפלוגת מארינס התוקפת מחנה של ארגון טרור. פה ושם היתקלויות, פה ושם מורמות ידיים לכניעה, אך הנה גם מגיעים דיווחים על מתחזים כנכנעים שהפתיעו את האמריקאים שבאו לקחתם בשבי, שלפו נשק חבוי - או הסתערו, חגורות נפץ לגופם - והרגו בהם. אם כך, תוהים הקצינים הזוטרים, האומנם ראוי לסכן את הלוחמים, או שמא נכון מעתה לנהוג בנכנעים לפי הכלל, חשדהו וקפדהו? (פתרון בית הספר: אסור).

לקצינים בכירים יותר סיפקו בל ושלושה מהכפופים לו, תותחנים (בהם ראש משלחת הסיוע הצבאי למצרים) ופרקליט צבאי, מתכון להוכחת חפות: טופס שימולא בעצם רגעי הקרבות וישקף את שיקול הדעת של המפקד, לקראת החלטתו לפגוע ביעד רווי אזרחים. פרקליט צבאי ישתתף בתהליך בחירת המטרות וסוג החימוש, והמפקד ימלא 17 סעיפים, מ"כורח צבאי - לעבר מה יורים ומדוע" ונקודות הציון המדויקות של המטרה ואופיה (נשק גרעיני, ביולוגי או כימי; סקאד; פיקוד ושליטה; שריון) ועד לאומדן הנפגעים - אמריקאים ועיראקים - ולסיכון הנמשך לכוחות בהעדר תגובה. לאחר מעשה ייאלצו גם התובעים בהאג, והמפגינים מול הבית הלבן או בשערי פורט הוד, להודות בסבירות פעולתם של המפקדים ובהקפדתם על דיני המלחמה.

נימת הלוואי של ההתחבטות, בכל הדרגים, היא, שזאת מלחמה מסוג אחר. אחת ממאות דוגמאות שהצבא האמריקאי מביא: מוקשים ומטענים. בהכנות להתמודדות עם הצבא הסובייטי באירופה ידעו שני הצדדים, שתורת הלחימה מייעדת למיקוש תפקיד מסוים, להאטת התקדמות התוקף או לתיעולו לשטחי הריגה. ארגוני טרור וגרילה ממקשים או טומנים מטענים כדי להרוג בתוקף, או באזרחים, כמטרה לעצמה.

ההוכחה המובהקת ביותר להכרת הצמרת האמריקאית בהבדל שבין מערכת אפגניסטאן 2001 ומלחמת עיראק 2003 לבין מלחמות העולם, מלחמת וייטנאם ואף מלחמת עיראק 1991, שאותה ניהל ראש המטות קולין פאואל בחרדה מתמדת מפני וייטנאם נוספת, היא גניזתם של כללי פאואל לכניסה אמריקאית למלחמה. וכל זאת דווקא בעת שפאואל נמצא שוב ליד ההגה, גם הפעם קצת משמאל לנהג.

בעת ההסתבכות האמריקאית בלבנון, לאחר סברה ושתילה, שסופה המהיר היה פינוי מבוהל תחת אש, היה פאואל מזכירו הצבאי של שר ההגנה קספאר ויינברגר. בהשראה הדדית ניסחו ויינברגר בשנות השמונים ופאואל בשנות התשעים הוראות פתיחה באש לאמריקה, בדיקות חיוניות טרם מלחמה. זהו מרוץ משוכות, וזוכה בו רק מי שמדלג מעל כולן: סיכון האינטרס הלאומי, האמריקאי או של בעלות ברית, השקעת כל המשאבים הדרושים לניצחון, יעדים מדיניים וצבאיים מוגדרים היטב, בחינה מתמדת של הצידוק והמידתיות בהפעלת הכוח, ודאות קרובה של תמיכה רבתי בקונגרס ובציבור, ומלחמה רק כמוצא אחרון.

זאת הגישה של "אין מלחמה לחצאין". או במלוא הכוח, בהסמכה ברורה של הצבא בידי החברה ברחבי אמריקה וההנהגה בוואשינגטון, או בכלל לא, פן יתחרטו הפוליטיקאים ומעצבי דעת הקהל בהתארך הדרך ויפקירו את החיילים במדבריות ערב, כמו בג'ונגל הווייטנאמי.

בלבנון הסכים ויינברגר להפסיד ולהסתלק. פאואל רצה בעיראק 1991 לנצח ולהסתלק. רמספלד מוכן בעיראק 2003 לנצח ולהישאר, עד להשלמת ההישג הצבאי וניצולו להשגת המטרה המדינית. פאואל מואשם בצבאו, שנחפז להמליץ על הפסקת אש לפני שכוחות הקרקע הגיעו לכבישי בגדד-בצרה ובצרה-כוויית והשלימו את כיתור האוגדות של משמר הרפובליקה; ביקורת דומה מתחו ביוני 1982 מחוללי מלחמת לבנון על כישלון האוגדה של מנחם עינן להגיע לכביש ביירות-דמשק לפני הפסקת האש.

בשנתיים החולפות שלו בפנטגון, כמו ויינברגר ופאואל ובעקבותיהם, ניסח גם רמספלד הוראות פתיחה באש. גם הוא מקדים ושואל, אם הפעולה המוצעת באמת נחוצה; סיכון חיי אמריקאים מחייב שהמבצע יהלום את האינטרס הלאומי כי דרושה סיבה טובה מאוד להרג, של אמריקאים או אחרים; אך המאזן הוא של הסיכונים שבמחדל ולא רק שבמעשה.

השאלה הבאה היא, אם המשימה הצבאית בת השגה, בסיכון קביל; מהו ההישג הנדרש, מהו המדד להצלחה, לא סתם "שינוי המצב" אלא שיפורו. המטרות צריכות להיות ברורות, שקולות ומובנות היטב, ושרשרת הפיקוד בהירה ופשוטה - מהנשיא ושר ההגנה, הנועצים ביו"ר המטות, למפקד הזירה, וממנו למפקדי הכוחות שלו. אחדות הפיקוד, ולא הכרעות בוועדה. אסור להפריז בשכנוע בעלי ברית להצטרף, על חשבון דילול המטרות או שיבוש שרשרת הפיקוד - זה לקח מלחמת נאט"ו בקוסובו, כשמטרות להפצצה נזקקו לאישור 19 ממשלות בתהליך שנמשך לעתים שבועיים. בתאגיד המשונה הזה, האמריקאים משלמים לשותפות תמורת הסכמתן להצטרף, ועוגן - היתר מדיני, או בסיס צבאי - עלול להתגלות כאבן-ריחיים.

לדעת רמספלד, אין להירתע מרפיון ראשוני בתמיכה הציבורית - על ההנהגה האמריקאית להשקיע הון פוליטי בקיום המאמץ המלחמתי ככל שיתארך, לומר מראש שסביר שיהיו חללים, להימנע מאשליה של מלחמה זולה ונקייה. אם לפי שיפוטו של הנשיא הדיפלומטיה נכשלה - יש לפעול בתקיפות, בהקדם, ולהשיג ניצחון מוחץ, בלי לוח זמנים שרירותי הממריץ את היריב להחזיק מעמד עד לסופו ובלי להשתטות כמו ביל קלינטון בקוסובו בהגבלה עצמית מוצהרת ("לא יופעלו כוחות קרקע, לא תותר הפצצה מתחת לגובה של 20 אלף רגל, לא ייגרם נזק סביבתי, לא להפציץ ברמדאן").

הפער בין פאואל לרמספלד נסגר בחודש שעבר. ויינברגר, גדול הספקנים, כתב ב"וול סטריט ג'ורנל", כי לשמע נאום פאואל במועצת הביטחון של האו"ם הוא תוהה, מדוע מתמהמהת הפלישה לעיראק. החלופות - "הכלה" של סדאם והרתעתו - נכשלו. האקדח המעשן שמחפשים בלשי האו"ם לא יימצא כי עשן יעלה מקנהו רק לאחר ירי ממנו, לא בעת שהוא מוסתר. חיוני להדיח את סדאם, לא רק לפרוק אותו מנשקו, מסכם ויינברגר ברוח בוש ורמספלד, ומלחמה היא אכן רק מוצא אחרון, אבל אין מוצא אחר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו