שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאת משה גורלי
מאת משה גורלי

שלושה תפקידים גדולים מילא מאיר שמגר בחייו: פרקליט צבאי ראשי, יועץ משפטי לממשלה ונשיא בית משפט עליון. בשני התפקידים האחרונים ירש אותו אהרן ברק. שניהם הטביעו חותם ענק, אבל באישיותם הם שונים בתכלית איש מרעהו. תפישת התפקיד של שמגר צנועה יותר, שמרנית יותר. כך למשל הוא מסתייג בראיון נדיר שנתן ל"הארץ" מהרטוריקה המהדהדת של ברק שכינה את חוקי היסוד מ-1992 (כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק), "מהפכה חוקתית".

"העלאת הטענה הסוחפת בדבר 'מהפכה חוקתית' שאירעה כביכול ב-1992 היא לדעתי שגיאה", אומר שמגר. "הרי כבר ב-1958 קבעה הכנסת הגבלה על חקיקה רגילה שסתרה עקרונות - ביניהם עקרון השוויון - שנקבעו בסעיף 4 לחוק יסוד הכנסת: היינו שאין לשנותם אלא ברוב מיוחס של 61 חברי כנסת. ב-1992 קבעה הכנסת בחוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, הגבלה מסוג אחר, לא מספרית אלא איכותית-מהותית הגלומה בתנאים המובאים בפסקת ההגבלה, שרק בהתקיימם ניתן לחוקק חוק שפוגע בזכויות יסוד. המעבר הזה מתנאים כמותיים לאיכותיים איננו מצדיק שימוש בלשון 'מהפכה'. זהו שינוי השיטה המחזק את יציבותן של זכויות היסוד".

גם לטיעון של ברק שהכל שפיט נורמטיווית מתנגד שמגר: "התיאוריה ש'הכל שפיט' איננה דעתו של בית המשפט העליון, לפחות לא של מרבית שופטיו. שפיטות משמעה שבית המשפט מוסמך להכריע בנושא פלוני, ואני סבור שבית משפט מוסמך להכריע רק בנושאים שהם בעלי אופי משפטי מהותי ודומיננטי. לעומת זאת, הנשיא ברק גורס כי אין פעולה שהמשפט לא חל עליה. לדעתו, שגה בית המשפט כשהחליט כי עניין האמנתו של שגריר גרמניה הראשון בישראל הוא עניין של יחסי חוץ שאין לבדוק אותם בבית המשפט. לדעתי, נושא כזה ואחרים, שעניינם מדיניות, אינם שייכים לאלו הראויים להתברר בבית המשפט. עלול להיווצר חשש כי בית המשפט מסיג את גבולן של הרשויות האחרות. במשטר דמוקרטי יש לכבד את הפרדת הרשויות. חוששני שלא ניתן יהיה לקיים ממשל תקין אם כל הבעיות הפוליטיות יחלו לעשות דרכן לבית המשפט". ברק, יצוין, הביע לפני שנתיים צער על כך שהביטוי "הכל שפיט", סיפק תחמושת פוליטית לניגוח בית המשפט העליון.

ריסון ואיפוק

שמגר, בן 77, הוא אדם פעיל ביותר. לפרנסתו הוא משמש כבורר, הוא מרבה להרצות והוא פעיל ציבורית. בימים אלה הוא מסיים את דו"ח הוועדה בראשה עמד, שבדקה את השפעת הזיהום בנחל הקישון על החיילים שהתאמנו בו. הוא גם עומד בראש המועצה הציבורית של המכון הישראלי לדמוקרטיה ששוקדת על ניסוח הצעת חוקה לישראל. ב-2004, הוא מעריך באופטימיות, תוגש ההצעה לכנסת.

שלשום נסע נשיא בית המשפט העליון בדימוס להרצות בבית "יד לבנים" בנתניה. ההרצאה נקבעה לשעה שש בערב. עד הצהריים עוד המתין מאיר שמגר במתח לטלפון מהמוסכניק שיבשר לו שמכוניתו מוכנה. כבר שלושה ימים שהוא מחכה. "במעמדך ובגילך אתה לא זכאי שיממנו לך מונית במקום שתנהג מירושלים לנתניה ובחזרה"? שאלתי. "שאני אבקש מ'יד לבנים' לממן לי מונית?" השיב, "בשום פנים ואופן".

החוק קבע שמותר לבקר שופטים ובתי משפט רק ב"ביקורת כנה ואדיבה". למרות שנטל זה לא מחייב שופטים, וודאי שלא שופטים בדימוס, שמגר הוא התגלמות הביקורת הכנה והאדיבה. בעיקר האדיבה. מבחינה זו, ההשוואה עם שני נפילים אחרים שפרשו - חיים כהן המנוח ומשה לנדוי יבדל"א - היא בהחלט לרעתו מהבחינה התקשורתית. בעוד ששני אלה סיפקו לאחר פרישתם כותרות רועמות (בכיוונים פוליטיים אידיאולוגיים הפוכים לגמרי), משמגר קשה לחלץ אפילו טרוניה מינורית אחת. הוא עדיין כובל את עצמו לאיפוק ולריסון השיפוטיים. פעם שופט, תמיד שופט.

לפני שנתיים ניהל ברק קרב תקשורתי, אגרסיווי-אמוציונלי, נגד ההצעה להקים בית משפט לחוקה. קולו של שמגר כמעט לא נשמע אז. היום הוא אומר: "אני מתנגד לכינון בית משפט נפרד לחוקה וסבור שצריך לשמור על השיטה הקיימת. תומכי בית המשפט לחוקה מבקשים הרכב ותוכן אנושיים שונים מן הקיים, כלומר שבית המשפט, במתכונת המוכרת, לא ידון בנושאים חוקתיים. אני בהחלט בעד ביקורת, אבל צריך להבדיל בין ביקורת על הפסיקה לבין ביקורת על המוסד, שתובעת הקמת גוף חדש. צריך להיזהר שלא לשפוך את התינוק יחד עם המים".

את שרביט הנשיאות העביר שמגר לברק בפסק הדין המפורסם בעניין "בנק המזרחי". שמגר וברק נחלקו ביניהם על ההנמקה, אך היו שותפים לתוצאה החוקתית שצמחה מפסק דין זה. שמגר גאה בו: "בפסק דין 'בנק המזרחי' קבענו לראשונה שחוקי היסוד עומדים על מדרג נורמטיווי גבוה יותר מחוקים רגילים. בפסק דין זה נוצרה אמירה ברורה לפיה בהחלטת הררי מחודש יוני 1950, מדובר על תחילתה של חוקה. פסק דין זה הוא אחת מן היצירות השיפוטיות המכבדות את עושיהן. יוער כאן שישראל היא למעשה המדינה היחידה בעולם שאין לה חוקה, אחרי שאנגליה חוקקה את ה-Human Rights Act מ-1998".

לאחר שתרם לחוקה כשופט, מקווה שמגר שהכנסת תאמץ את תרומתו במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה ותקדם את החוקה, בבחינת מוטב מאוחר. הוא בטוח שאם היתה לנו חוקה חזקה, מחנכת ומוסכמת כבר ב-1948 היינו מתפתחים לכדי מדינה וחברה טובים הרבה יותר.

מעשי פשע אישיים

שמגר התמחה בין היתר בוועדות חקירה. דמותו הסמכותית והקונסנסואלית הפכה אותו למטפל האידיאלי בטראומות הלאומיות. כך ישב בוועדות שחקרו את הרצח במערת המכפלה ואת רצח רבין. שמגר מסרב לראות בפרשות אלה איום ממשי של פונדמנטליזם דתי לאומני על הרקמה הדמוקרטית השבירה בישראל: "שני המקרים הם ביטויים למעשי פשע אישיים. הראשון נגע להיבטים המצערים והכואבים של המלחמה בין שני העמים. רצח ראש הממשלה הוא פשע מתועב של אדם ולא צריך לשחרר אותו מן האפיון של הנבזות הפלילית והמוסרית, גם אם פעל כתוצאה ממאבקים פוליטיים שקדמו לרצח. המעשה שעשה אינו יכול להיחשב כביטוי לגיטימי או אנושי של המאבקים האלה".

בכל תפקידיו דחף ומיסד שמגר את פיקוח בג"ץ על פעילות צה"ל בשטחים. היום הוא נדרש לשאלה האם יש אפשרות שאנשים היו מעורבים בפעילות זו יועמדו לדין בבלגיה או בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי שמושק בימים אלה. "מדינות שנוטלות לעצמן סמכות שיפוט אוניוורסלית עוסקות בדרך כלל באזרחים זרים ולא באזרחיהן. כך בבלגיה, לאור מה שקרה בקונגו (כיום זאיר). בשעתו ביקרתי באינדונזיה ושמעתי את דעתם של אינדונזים על פעולות ההולנדים בארצם. צריך לזכור שצדקה מתחילה בבית. אנו שפטנו בבתי המשפט שלנו את מי שעבר עבירות על דיני מלחמה בתחומנו.

"אינני יודע עד כמה חשופים ישראלים לסכנה שיובאו לדין בבית הדין הפלילי הבינלאומי. זה מבחן מעשי שבית הדין עוד לא נבחן בו. השאלה היא אם זה יהיה טריבונל מקצועי או פוליטי. אמנת רומא לא הבטיחה את ההימנעות מכניסה לתחומים שבמחלוקת פוליטית. בלחץ מדינות ערב נכלל בין הפשעים שנתונים לסמכות בית הדין גם נושא ההתנחלויות. זה לטעמי עניין פוליטי מובהק. לא כל מה שכובש עושה בארץ שבשליטתו הוא פשע מלחמה. פשע מלחמה זה משהו בעל ממדים ומהות אחרים".

באוגוסט 1944 הוגלה לוחם האצ"ל שמגר למחנות מעצר של הבריטים באפריקה. אולי בשל חוויה זו מצא לנכון לבקר, בזמן האינתיפדה הראשונה, במחנות המעצר של עצירים ביטחוניים בקציעות שבנגב ובדהריה ליד חברון. לחרדת מלוויו, הוא הותיר את המאבטחים מאחור ונכנס לבדו לאוהלים לשבת עם העצירים. אבל בצד הגינותו האנושית והמקצועית נודע שמגר כשופט ביטחוניסט מהמדרגה הראשונה. גם היום הוא אינו מצטער על פסק הדין, אולי השנוי ביותר במחלוקת בתולדות בית המשפט

העליון, שאיפשר את גירושם של 400 אנשי החמאס ללבנון ב-1992. אם הוא מצטער על משהו, מגלים מקורביו, זה על העובדה שהם חזרו כעבור שנה לישראל והוסיפו שמן למדורת הטרור.

הביטחוניזם של שמגר בא לביטוי גם ביחסו להסדרי הפטור של בחורי הישיבות. "מפריע לי שאין מגייסים חלק מחייבי הגיוס", הוא אומר, "הימנעות זו קיבלה ממדים ניכרים, שכן מדובר באלפי אנשים, מה גם שמספרם עלה משנה לשנה. סברתי שחייבים לבדוק את הנושא על פי יסודות שוויוניים. לכן כללתי בזמנו, באחד מפסקי הדין שנגעו לנושא (פ"ד רסלר), הכוונה מנהלית שלפיה נושא זה חייב להיבדק על ידי שר הביטחון תקופתית, אחת לשנה. לדעתי, תלמיד ישיבה אינו פטור מהחובה של כל אזרח להשתתף בהגנת המדינה שבה הוא חי. אפשר למצוא פתרון על ידי כינון יחידות נפרדות או בדרכים דומות".

איבוד כוכב הצפון

שמגר הוא אולי מאחרוני נושאי ההדר הז'בוטינסקאי ששילב לאומיות עם לגאליזם וליברליזם. הצד הליברלי באישיותו התגלם בפסקי דין רבים שרוממו את חופש הביטוי מזוויות שונות - מהסובלנות ועד החיסיון העיתונאי. בדבריו היום הוא עדיין נאמן לעקרונות, אבל לא תמיד שבע רצון מהגשמתם בפועל בידי התקשורת: "חשיבות התקשורת נקבעת לפי מעמדה העקרוני ולא לפי ביטוי מעשי זה או אחר בחיי היום יום. למרות שעברנו מקרים קשים כמו רצח ראש ממשלה, מסקנתי היא שהעקרונות של חופש הביטוי, שעדיין לא מצאו אצלנו ביטוי חוקתי, חייבים להישאר במעמד העל הראוי. זהו הערך ממנו נגזרות הזכויות והחירויות האחרות. אין משטר דמוקרטי שבו חופש הביטוי מדוכא.

"לא תמיד אני מרוצה מהגשמת ערכי חופש הביטוי בתקשורת. אינני אוהב את עיסוק התקשורת בסקנדלים זולים או מאיבוד כוכב הצפון בקשר לשמירה על ערכי המדינה, שקורה לפעמים. אולם אין לעולם הצדקה להטלת הגבלות או איסורים. חשוב שהתקשורת תכיר בערכים שלפיהם היא עצמה מתקיימת ופועלת. אבל תמיד הבאתי בחשבון שלחופש הביטוי סגנונות רבים ומגוונים. זה היופי במשחק הזה".

בשנים האחרונות נחשפים בתי המשפט ליוזמות חיצוניות שונות שנועדו להגביר את הפיקוח והבקרה על השופטים ובתי המשפט. שמגר מתייחס לשלוש מהן: משוב השופטים של לשכת עורכי הדין (שלשום התקבלה החלטה שלא לקיימו השנה), ושני חוקים - האחד שהקים את מוסד האומבודסמן, נציב הקבילות לבתי המשפט (המועמדת לתפקיד היא שופטת בית המשפט העליון, טובה שטרסברג כהן, לאחר פרישתה ביוני השנה); והשני שתחם את מועדי מתן פסקי הדין לשישים ואחר כך לשלושים יום מיום סיום המשפט.

שמגר לא חושש מהיוזמות, במקצתן הוא אפילו תומך: "אינני חושב שיוזמות אלה מסוכנות, למרות שאני לא תמיד מסכים אתן. למשוב התנגדתי. לא טוב ששופט יצפה לחלוקת ציונים לאופן פסיקתו כשהעילה, כביכול, היא התייחסות לאופן התנהגותו בבית המשפט. לדעתי כינון האומבודסמן יאזן זאת כשהתנהגות השופט תהיה נתונה תחת עינו ואז ממילא האינטרס במשוב ובחלוקת ציונים יפחת. אני תמיד דגלתי באומבודסמן, אבל במתכונת צנועה יותר מאשר בחוק - כזה שיושב במסגרת מבקר המדינה. כך זה יהיה גם חסכוני יותר מבחינה תקציבית למדינת ישראל".

בתקופת כהונתו של שמגר כנשיא עזבו בעידודו כעשרים שופטים, מרביתם בגלל עיכוב במתן פסקי דין. "ההתייחסות לעיכוב במתן פסקי דין היא חשובה ביותר", אומר שמגר. "אני מצטער מאוד לשמוע על מקרים שבהם ממתינים שלוש וארבע שנים לפסק דין. לדעתי זו פגיעה בעשיית הצדק. לכן, הגבלת זמן למתן פסק דין היא דבר הכרחי. חוקים בנושא זה עברו גם בארה"ב. על המערכת לשאת עמה נכונות לתקן את עצמה. רעיון האומבודסמן נולד בשוודיה כתגובה ציבורית שנועדה לשכלל כלים קיימים וזה מבורך, כי אין ממשל ומינהל תקינים ללא פיקוח וביקורת יעילים".

ליוזמות האלה אפשר לצרף גם את בית המשפט לחוקה. מכיוון שמטרתם העיקרית של יוזמיו היא לקרוא תיגר על "ההרכב והתוכן האנושיים", כדברי שמגר, המליצה ועדה בראשות השופט יצחק זמיר, ועדת משנה של הוועדה לבחירת שופטים, על רעיון 'השיקוף'. שמגר בעד: "לבית המשפט יש למנות את הטובים ביותר, תוך מתן תשומת לב לצורך ברב-גוניות האוכלוסייה. תמיד התנגדתי לשיטת 'הכיסאות'. כיסא ספרדי זה דבר מגוחך. היו תקופות ששלושה וארבעה בני עדות המזרח כיהנו בעליון ואין הגבלה הגיונית או אחרת למספר הזה. היום מכהנות בו ארבע נשים ועוד היד נטויה. אני מאמין שגם שופט ערבי ימונה. פעלתי לא מעט עם שרי המשפטים מרידור וליבאי למינוי שופטים ערבים לבתי משפט השלום והמחוזי כדי שבבוא היום יגבר הסיכוי שיגיעו לעליון. בבית המשפט צריכה להיות תערובת. לא כולם צריכים לבוא משירות המדינה. טוב שיהיה ייצוג גם לאקדמיה ולשוק הפרטי. כך נוצר עושר בזוויות הראייה ובניסיון המעשי אשר לאורם ניתן לבחון את המצב המשפטי".

עונשים בלתי סבירים

במושגים של תדמית ואפיל ציבורי-תקשורתי, שמגר וברק נחשבים לאחרוני הנפילים מבין שופטי בית המשפט העליון. קשה לזהות היום דמויות שיתחרו בעוצמות שהקרינו השניים, כמו גם רבים שקדמו להם: חיים כהן, משה לנדוי, מנחם אלון, יואל זוסמן, שמעון אגרנט, אלפרד ויתקון. שאלתי את שמגר אם אין פער בין הדימוי האפור של מרבית השופטים כיום לבין נכונותם האקטיוויסטית להתערב כמעט בכל נושא. שמגר סיפק כצפוי תשובה דיפלומטית: "דור דור ודורשיו. עדיין מוקדם לחרוץ דין כעת. יש לזכור כי שופטים מתפתחים עם השנים. כל מסגרת מתאימה עצמה לתקופתה ולבעיותיה ודרישותיה. בית המשפט כגוף, קיים ומתמשך, והוא יוליד את הדמויות שיובילו וינהיגו אותו. צריך סבלנות לדברים אלה".

ושאלה נוספת הקשורה לדימוי נוגעת למהפכה הנשית בבתי המשפט. מבין 498 שופטי ישראל, 232 הן נשים, כמעט 50%. מול ההישג הזה עומדת הטענה הרווחת, שמקצועות ששיעור הנשים בהם עולה, יוקרתם יורדת. שמגר לא שותף לדאגה: "מעמד הנשים בתנופה חיובית. לא רק בשיפוט אלא כתהליך חברתי כללי רחב יותר - בדירקטוריונים, בבנקים, בגופים ציבוריים. החברה שלנו הופכת לשוויונית יותר מבחינת המינים. בית המשפט בהחלט תרם את תרומתו לכך. אינני רואה כל סכנה ליוקרת המקצוע השיפוטי עקב ריבוי הנשים. הנשים אינן נופלות מהגברים בתחום השיפוט".

ובכל זאת, שמגר, למרות שלוותו, הוא לא לגמרי בלתי מוטרד. נושא עסקות הטיעון מטריד אותו. נדמה לו שכאן מוקרב אינטרס ציבורי ראשון במעלה לטובת הלחץ לסגור תיקים: "הייתי רוצה שעסקת טיעון תיכרת רק תוך וודאות של הגנת האינטרס הציבורי על ידי תוצאות המשפט. אני מתנגד לעסקות טיעון המונעות רק על ידי הרצון לסיים תיקים, להפחית את העומס. אני מתנגד להסכמה לעונש בלתי סביר רק מאחר שהנאשם אינו מסכים לעסקה שבה ייגזר עונש חמור יותר. צריך להיזהר ממצב שבו התגובה המשפטית, לרבות העונשית, הופכת לחסרת משמעות. מה גם שמקובל כיום, שערכאת הערעור איננה מתערבת בעסקת טיעון גם כאשר העונש בלתי סביר".

מכאן ברורה גם מורת רוחו מרמת הענישה שנוטה, לטעמו, להעדיף במקרים רבים את האינטרס של העבריין על פני האינטרס של הקורבן. שמגר: "חשוב, לטעמי, שרמת הענישה בעבירות נפוצות או חמורות תשקף את ריבוי העבירות בקרבנו ואת פגיעתן הרעה בציבור. על השיפוט הפלילי להגן על החלשים - ילדים, נשים, זקנים וסתם אנשים מן השורה - ולהגיב ברמה הראויה על תופעות פשיעה לסוגיה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ