בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להיות צ'רלי קאופמן

תגובות

יש סרטים שבהם נשמע באולם הקולנוע סוג של צחוק השונה מזה המעיד רק על הנאה מבדיחה מוצלחת. זה צחוק קולני יותר - וגם חלול יותר. תפקידו של צחוק כזה להרשים, להסב את תשומת הלב לכך שהצוחק "מבין עניין", מבין את יוצרי הסרט; אבל בדרך כלל הוא גם מעיד שבסרט יש משהו מתחכם, יהיר ומתנשא.

ב"אדפטיישן" - סרטם המשותף השני של הבמאי ספייק ג'ונז ושל התסריטאי צ'רלי קאופמן - נשמע הצחוק הזה כבר מהדקות הראשונות, המתרחשות לכאורה בבימת הצילומים של "להיות ג'ון מלקוביץ'", סרטם הקודם של ג'ונז וקאופמן. אנו רואים את מלקוביץ' עצמו, הפעם בתפקיד במאי הסרט, את ג'ון קיוזאק ואת קתרין קינר, שניים משחקניו של הסרט הקודם שמשוטטים בתוך התפאורה הזכורה שלו - אותה חצי קומה שבה נמצאים המשרדים שהשניים עובדים בהם - וגם את ניקולס קייג' בתפקיד צ'רלי קאופמן. הצחוק שנשמע למראה סצינות אלה אמור להעיד על בעליו שראה את "להיות ג'ון מלקוביץ'" והוא צופה מתוחכם ומודע; וגם להפגין שהוא בקיא בשפה הקולנועית הפוסט-מודרנית והמעודכנת שבה מדברים ג'ונז וקאופמן ומרגיש קרוב אליהם.

ואכן, נראה כי "אדפטיישן" מיועד בעיקר לאותם צופים שעצם הגילוי שיש חיה כזאת - קולנוע פוסט-מודרני - עדיין מפתיע אותם, ועצם היכולת שלהם לעקוב אחר נפתוליו של הקולנוע הזה עדיין גורמת להם סיפוק אינטלקטואלי ורגשי. רק צופים אלה יוכלו להסתפק במה שהסרט מציע להם, ולהתעלם מהעובדה שב"אדפטיישן", למרות התסבוכות התסריטאיות והצורניות הרבות והמגוונות המאפיינות אותו, יש מעט מאוד. אין בו מה שנדמה עדיין כחשוב מכל: אמירה משמעותית. גם ניסיון לשרטט דיוקן של מציאות ושל תודעה, שחמקמקותן ההולכת וגוברת אינה מאפשרת ליצור אמירה כזאת, יכול ליצור אמירה - אך אפילו זו חסרה בסרט.

העלילה מביאה את סיפורו של תסריטאי, צ'רלי קאופמן, שמקבל עליו לעבד לסרט ספר לא בדיוני ששמו Thief" "The Orchid (גנב הסחלבים), שנכתב בידי סוזן אורלין, כתבת השבועון "ניו יורקר". צ'רלי קאופמן, התסריטאי של "אדפטיישן", ממציא לבן דמותו בסרט תאום זהה, דונלד קאופמן, שגם אותו מגלם ניקולס קייג'. כדי לסבך את העניינים עוד יותר, שמו של דונלד הפיקטיווי צורף לזה של קאופמן בכותרות של הסרט עצמו (ומכיוון שהתסריט מועמד לאוסקר השנה, יש סיכוי שהפרס יוענק לראשונה ליוצר שאינו קיים). הסרט עוקב אחר נפתוליו היצירתיים של צ'רלי קאופמן, שנמצא בעימות תמידי עם אחיו התאום, שנהפך גם הוא לתסריטאי. צ'רלי מנסה לעבד את ספרה של אורלין, שגיבורו הוא ג'ון לארוש, טיפוס דרומי ססגוני ואקסצנטרי, בעל תשוקה מיוחדת לסחלבים.

"אדפטיישן" משתמש במגוון תחבולות כדי לטשטש את הגבולות בין המציאות לקולנוע, בין האמיתי למדומה ובין מה שקורה למה שאינו קורה (ואולי גם למה שאולי קורה), אך ההיבט המעניין ביותר שלו הוא ניסיונו לעשות אדפטציה קולנועית מסוג שונה לחלוטין מהמקובל. הוא אינו מעבד את ספרה של אורלין, אלא מתייחס אליו, הופך אותו לחלק מהטקסט של הסרט שאנו צופים בו. בדרך הוא הופך גם את אורלין (מריל סטריפ) וגם את לארוש (כריס קופר) לדמויות ספק קיימות-ספק פיקטיוויות בדרמה שמתפתחת בסרט. זהו הממד שבו תחבולות זוג היוצרים מגיעות למימושן הפורה ביותר.

הצרה העיקרית של הסרט היא שהרצון שניכר בו לעסוק ב"נושאים גדולים" - השינויים שאנו עוברים (שמו של הסרט מתייחס גם ל"עיבוד" וגם ל"הסתגלות"), התשוקות שמניעות את חיינו והניסיון התמידי למצוא משמעות לקיומנו השברירי - הולך לאיבוד בין שלל התכסיסים. זה בולט בעיקר בחלקו האחרון של הסרט, שבו העלילה מסתבכת במהלכים מופרכים יותר ויותר - אף שאין להכחיש את ההנאה הגלומה למשל בסצינה כמו זו שבה סטריפ, אקדח שלוף בידה, דולקת בבצות של פלורידה אחרי שני ניקולס קייג'). ואולם העניינים הרבים שבהם מבקשים ג'ונז וקאופמן לטפל נותרים בגדר סימני דרך שהסרט מוביל לקראתם, אבל אינו מגיע אליהם, והעיסוק בהם כוללני כל כך עד שהם מקבלים צביון מופשט ובעיקר מעורפל.

למרות הוותק המצטבר של ניקולס קייג', לעתים עוד קשה להחליט מה מידת כישרונו. במוצרים קולנועיים רומנטיים כ"חתונה על תנאי" או "המנדולינה של קפטן קורלי", שניים מסרטיו האחרונים, הוא מפגין נוכחות עמומה וחסרת כריזמה; ב"לגעת במוות" של מרטין סקורסזי, כמו בשורת סרטים שקדמו לו (מ"מוכת ירח" ו"לב פראי" ועד "לעזוב את לאס וגאס" ו"עימות חזיתי"), נעשה בו שימוש אפקטיווי הרבה יותר, שנעזר בצדדים האקסצנטריים יותר של אישיותו הקולנועית. אבל גם להופעותיו המוצלחות יותר של קייג' יש תמיד צד מעט מוגבל, מונוטוני, בשל מיעוט הצבעים המאפיין אותן.

ב"אדפטיישן" משתמש ג'ונז במוגבלות הזאת של קייג' דווקא באופן יעיל - כדי לטשטש את ההבדלים בין שתי הדמויות שהוא מגלם. צ'רלי ודונלד קאופמן אינם מוצגים כניגודים קיצוניים (כמו בסרטים רבים העוסקים בתאומים זהים), אלא כדמות אחת שמפוצלת לשתיים; כל אחת מהן משמשת בבואה של האחרת. זו אחת ההחלטות הנבונות יותר של הסרט, מפני שהיא מבליטה את היותם של התאומים דימוי למצבו הנפשי של הגיבור. עם זאת, הופעתו של קייג' ב"אדפטיישן", אף שהיא משעשעת ולעתים אפילו שנונה, פועלת גם היא בטווח מצומצם. בעוד הסרט כולו מתקדם כמו ספינה שנסחפה ממעגן, הופעתו של קייג' דורכת במקום וחוזרת על עצמה, ונראה כאילו מגוון האמצעים שעמדו לרשותו אזלו בחלקו הראשון של הסרט.

כל זה עושה את "אדפטיישן" ליצירה טרחנית ואפילו מייגעת. סרטם של ג'ונז וקאופמן מתעסק כל כולו בתהליך היצירה של הסרט, ומכיוון שאינו מצליח לזנק מעבר לכך, הוא נותר יצירה נרקיסיסטית גרידא, שיותר מכל מבטאת את שביעות הרצון של יוצריה נוכח ייסוריהם היצירתיים.

הצפייה בסרט דומה, לפיכך, למפגש במסיבת קוקטייל עם אחד מאותם מתחכמים בלתי נלאים, הכולאים את שומעיהם בפינת החדר ומפגיזים אותם בהברקותיהם. ברגעים הראשונים עדיין משתעשעים מדבריהם, אבל כעבור דקות מעטות מתחיל קול פנימי לזעוק: "תוציאו אותי מכאן!"

"אדפטיישן". בימוי: ספייק ג'ונז; תסריט: צ'רלי קאופמן, דונלד קאופמן; צילום: לאנס אקורד; מוסיקה: קרטר בורוול; שחקנים: ניקולס קייג', מריל סטריפ, כריס קופר, טילדה סוינטון, קארה סימור, בריאן קוקס, מגי ג'ילנהול, ג'ודי גריר, קרטיס הנסון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו