בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלבום, לא מחקר ביקורתי

קריית אדמונד י' ספרא גבעת רם, תכנון ואדריכלות, 2002-1953

תגובות

דוד קרויאנקר. הוצאת האוניברסיטה העברית, 295 עמ', 175 שקלים

מפתיע עד כמה דל השיח האדריכלי בישראל, שבה תנופת הבנייה יוצאת הדופן בהיקפה הגדול ודמותה האדריכלית שונו ללא הכר מאז הוקמה. על כן, ליוזמת האוניברסיטה בהוצאת הספר הזה חשיבות שמעבר לעניין עצמו. ובאשר לקמפוס, יקשה למצוא יאה ממנו לספר על תולדות תכנונו ועיצוב בנייניו.

הקמפוס מיוחד בקנה המידה הגדול שלו, ביוקרת אדריכליו ובאיכות הגבוהה של התכנון והבנייה. היוזמה אכן נבעה מתוך הכרה בערכם של הבניינים, שחלקם עתיד ליהרס במסגרת תוספות ושינויים מתוכננים. האוניברסיטה הכירה בצורך לתעד את הבניינים בטרם ייעלמו וייבנו במקומם בניינים מותאמים לצרכים חדשים. חבל שלא די בערכם האדריכלי של הבניינים כדי להצילם מהריסה.

מאז נקבעה ירושלים כמקום מושבה של האוניברסיטה העברית בקונגרס הציוני ה-13 ועד היום, שלובה ההיסטוריה האדריכלית של האוניברסיטה בתהפוכות הפוליטיות שעברה העיר. הקמפוס הראשון של האוניברסיטה הוקם על הר הצופים החל בשנות העשרים של המאה הקודמת, אך בטרם הושלם נאלצה האוניברסיטה לפנותו בשנת 1948, ובשנות החמישים הוחל בהקמת קמפוס חדש בגבעת רם. לאחר מלחמת 1967, כאשר חודשה הגישה להר הצופים, ניגשה האוניברסיטה מיד להקמת הקמפוס הנוכחי, והאוניברסיטה (מלבד מכוני מדעי הטבע) עברה בחזרה למזרחה של ירושלים.

כותרת הספר, "קריית אדמונד י. ספרא גבעת רם", מפתיעה את הקוראים שאינם מודעים לכך שהקמפוס לשעבר של האוניברסיטה קיבל לפני שנתיים שם חדש, בעקבות תרומה גדולה של משפחת ספרא, לציון 75 שנים לאוניברסיטה העברית. על כל פנים, הכותרת מסתירה במידה מסוימת את העובדה שהספר עוסק ברובו בקמפוס לשעבר של האוניברסיטה העברית. השם מרמז כאילו המושג "קריה" מחליף את המושג "קמפוס", והטקסט אינו מבהיר סוגיה זו. אלה שלמדו ועבדו בגבעת רם לפני המעבר להר הצופים זוכרים קמפוס, במלוא מובן המלה, שה"שדה" במרכזו שוקק חיים ומשמש מרכז של פעילות חברתית, פוליטית ולימודית, כיאה לאוניברסיטה. מאז עברה האוניברסיטה בחזרה להר הצופים הקמפוס שומם. האם המושג "קריה" לא בא אלא לטשטש את זהותו של האתר ואת העובדה שלמעשה, כקמפוס אוניברסיטאי, הוא שייך להיסטוריה?

הספר הוא בעיקרו אלבום צילומים ותרשימים שלוקטו בחריצות וביסודיות ונערכו בכישרון ובטעם טוב. הצילומים, בחלקם היסטוריים, מתעדים את הבניינים בשלבי הבנייה או מיד בסיום הקמתם. אלה, לצד צילומים של הבניינים כפי שהם נראים היום ולצד צילומי דיוקן של האדריכלים והמתכננים, מעניקים ממד של היכרות אינטימית עם ההיסטוריה של הקמפוס.

אולם ההגדרה שנותן קרויאנקר לספר כ"ביוגרפיה תכנונית-ארכיטקטונית" מבליטה את חסרונותיו. הטקסט מורכב מסקירה רחבת היקף הכוללת את תוכניות האב, תיאור מפורט למדי של כל אחד מבנייני הקמפוס ותיאורים של הבניינים העתידיים. כביוגרף של התכנון והארכיטקטורה (ומדוע להשתמש גם במושג הלועזי "ארכיטקטורה" וגם בעברי "אדריכלות"? מדוע לא נעשתה האחדה של המושגים?), היה על קרויאנקר לחשוף פרטי פרטים של כל שלב בתכנון ובבנייה, ולצרף אותם לכלל תמונה שלמה של קבלת החלטות, התלבטויות, חילוקי דעות, קשיים והישגים. אולם קרויאנקר הסתפק באיסוף פרטים כלליים ביותר והשמיט מתוכם כל פרט מידע "בעייתי", שהיה בו כדי לחשוף קונפליקטים או להעמיד את גיבורת הביוגרפיה באור ביקורתי.

עם המעבר לגבעת רם איבדה האוניברסיטה העברית את הילת הקדושה שקשרה לה התנועה הציונית כאשר ניצבה על הר הצופים, והיתה לכך השפעה הן על דימוי האוניברסיטה בציבור והן על דמותה האדריכלית. לעניין זה היו השלכות כבר בשלבים הראשונים של קבלת ההחלטה לבנות קמפוס שיחליף את קמפוס הר הצופים המיתולוגי, ובחירת מיקומו של הקמפוס החדש היא מהעניינים הבעייתיים ביותר בתולדות גבעת רם. אולם למרות שבארכיונים שבהם ביקר קרויאנקר, על פי עדותו, קיימים מסמכים המגוללים את הסיפור האמיתי, הוא בחר לסקר את הסיפור הזה בשורות מעטות בלבד (עמ' 17-15) המסתירות יותר משהן מגלות.

הדיונים שהתקיימו מאז 1949 בעניין הקמת קמפוס חדש לאוניברסיטה בירושלים המערבית, שקרויאנקר מזכיר בקצרה, היו למעשה חשאיים, מאחר שעצם העלאת הרעיון שייתכן שהאוניברסיטה העברית לא תחזור להר הצופים נחשבה אז לבגידה. קרויאנקר אינו מתייחס גם לכך שראש הממשלה, דויד בן גוריון, הפעיל לחץ לבנות את קמפוס האוניברסיטה ואת בית החולים האוניברסיטאי "הדסה" בעין כרם כדי ליצור רצף טריטוריאלי במקום רגיש מבחינה מדינית, ושלא טובת האוניברסיטה והעיר בכלל עמדו לנגד עיניו. רק התעקשותם של ראשי האוניברסיטה ועמידתם האיתנה מול בן גוריון גרמו לכך שהממשלה ויתרה בסופו של דבר.

טוב עשה קרויאנקר שהעמיד את האדריכלים והמתכננים במרכז ספרו, שכן אנו עדים לעתים להתייחסות אל הסביבה הבנויה כאל דבר נתון, בעוד שהיו מי שהגו, התלבטו והשקיעו בכך מכשרונם, מכישוריהם ומיכולתם. אולם בשום מקום בספר קרויאנקר אינו מתייחס לעצם בחירת האדריכלים כבעייתית. הוא אינו שואל מדוע לא נערכה תחרות אדריכלים, כיצד קרה שלפרויקט היוקרתי הזה מונו דווקא אותם אדריכלים המקורבים לשלטון, וכיצד ניתן לבחון היום את השפעת ההגמוניה של אותה קבוצה על האדריכלות בארץ?

אכן, גם לולא התיימר הספר להיות "ביוגרפיה תכנונית", אלא היה בבחינת סקירה בלבד של המבנים בגבעת רם, ישנם כמה עניינים הדורשים בירור. קרויאנקר מזכיר כמה פעמים את ההסתמכות על רעיון "עיר גנים" בתכנון הקמפוס. אדריכלי הקמפוס מזוהים אמנם במידה רבה מאוד עם רעיונות "עיר גנים", אולם האם קמפוס גבעת רם אינו מתבסס קודם כל על תקדימים של תכנון אוניברסיטאות? הלא המושג "קמפוס" בהקשרו למכלול בנייני אוניברסיטה, שצמח מתוך מושג ה"קמפוס" האמריקאי, מתבסס על מבנים מסביב לשטח ירוק. בעקבות זאת תוכננו אוניברסיטאות רבות בארה"ב ובעולם באופן שמשלב בניינים עם טבע. ואמנם כך תוכנן קמפוס גבעת רם. אם כן, דבקותו של קרויאנקר במודל "עיר גנים" בלבד אינה מבוססת ואף עלולה להטעות.

במקומות שונים בספר ניסה קרויאנקר לתת פרספקטיווה כללית והיסטורית לבניינים (הפרק סגנונות ארכיטקטוניים, עמ' 77-63, ועוד), אולם ניסיון זה מעיד על דלות של כלים מחקריים ומוטב היה לוותר עליו, או לחלופין להפקידו בידיים מקצועיות. נכון שתכנון הקמפוס נעשה על פי עקרונות הסגנון הבינלאומי, כפי שקרויאנקר חוזר וכותב, אך אין בכך משום היתר להשוות למשל את בניין מייזר של האדריכל גיתאי-וינרויב לבניין ללימודי המשך באוניברסיטת הרווארד בתכנונו של וולטר גרופיוס, מבלי להביא אסמכתאות, תמונות ותרשימים לביסוס טענה זו. במקום אחר משווה קרויאנקר את בית הכנסת, בתכנונם של היינץ ראו ודויד רזניק, לאולם הספורט של פייר לואיג'י נרווי ברומא - השוואה בעייתית מכל בחינה שהיא, תכנית, צורנית ועובדתית. לעומת זאת הוא החמיץ השוואה מתבקשת בין ציפוי קירות בבניינים בגבעת רם באבן נסורה בקווים ורטיקאליים, כך שתודגש העובדה שהם ציפוי בלבד, לבניינים שבנה אריך מנדלסון בהר הצופים בשנות השלושים, שם נראתה לראשונה צורת ציפוי כזאת.

ואם כבר הפנינו את מבטנו לקמפוס הקודם, הרי שלציין את האדריכל פריץ קורנברג כמי שבנה את התיאטרון הפתוח (ולא "אמפיתיאטרון"!) על הר הצופים בשנות העשרים, במקום האדריכל בנימין חייקין בשנת 1933, הרי זו רשלנות ממש (עמ' 214). אין צורך לטרוח ולבדוק בכתבי עת מקצועיים כדי לברר את העובדות לאשורן, מספיק לבקר במקום ולקרוא את הכתוב על לוח ההקדשה.

מכיוון שבהפקת האלבום בולטת השאיפה להוציא מוצר יפה ומהודר באמת, אין להמעיט מחשיבותם של הפרטים הקטנים ולכן ארשה לעצמי גם הערות קטנוניות בנוגע לעריכה. האלבום היה יוצא נשכר אילולא נעשתה עבודת עריכה חפוזה מדי, שהותירה חזרות מיותרות וליקויים שאינם עולים בקנה אחד עם הפורמט המפואר. לדוגמה, לחלק מהצילומים הוסיף קרויאנקר כתוביות בנוסח לא מתאים; כאשר למשל בעמ' 125 כותב קרויאנקר ליד צילום של חזית בית הספרים, "הספריה הלאומית - אחד מציוני הדרך החשובים ביותר באדריכלות הישראלית", הוא קובע עמדה שאינה בבחינת עובדה. מקובל ונכון ליצור האחדה של כתוביות, להסתפק בזיהוי האובייקט בתמונה ולהימנע מלתת לו ציונים. יתר על כן, מפאת העדר מראי מקום מסודרים, העדר מפתח ורישום לקוי של המקורות, חוקרי אדריכלות יתקשו להשתמש בטקסט למחקרים בעתיד.

משה ויגדור, סגן נשיא האוניברסיטה, כתב במבוא כי קמפוס גבעת רם הוא "אחת ההצלחות האורבניות-סביבתיות-ארכיטקטוניות הבולטות במדינת ישראל". כדי להתייחס לאמירה זו אפשר היה להסתפק באלבום ערוך בהקפדה; אך אם חפצה האוניברסיטה גם בכתיבת תולדות המקום, ראוי היה שמוסד מחקר והשכלה גבוהה כאוניברסיטה העברית ייזום מחקר שיבחן את ההיבטים ההיסטוריים והאמנותיים של אדריכלות האוניברסיטה בכלים מדעיים וביקורתיים.

ד"ר דיאנה דולב כתבה את עבודת הדוקטור שלה על ארכיטקטורה וזהות לאומית ועל תוכניות האב של האוניברסיטה העברית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו