שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

דרך היסורים של בוגרי "המכונים המשותפים"

"המכונים המשותפים", שהוקמו על פי המלצות ועדת נאמן, היו אמורים להביא לגיור המוני של העולים הלא יהודים. אלא שרק שניים מכל חמישה בוגרי המכונים שביקשו להצטרף ליהדות גוירו בפועל. פרופ' בנימין איש-שלום, העומד בראש המכונים, טוען כי מערכת בתי הדין נוקטת סחבת ומציבה לפני המועמדים דרישות לא סבירות, למשל שגם המשפחה שלהם תהיה חילונית. גם בכירים בבתי הדין מצטרפים לביקורת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאת יאיר שלג

מספר המתגיירים בבתי דין שונים ב-2002מתגיירים בישראל

לפרופ' בנימין איש-שלום, העומד בראש "המכונים המשותפים" - רשת אולפני הגיור שבהנהלתם שותפים שלושת הזרמים ביהדות - יש ביקורת קשה על בתי הדין המיוחדים לגיור. מדובר בבתי דין שכל תכלית הקמתם היתה לזרז ולהקל את הליכי הגיור, שסבלו מסחבת קשה בבתי הדין הרבניים הרגילים (שם רוב הדיינים חרדיים, ורבים מהם אינם רוצים כלל לטפל בתיקי גיור מחשש שהמועמדים לא ישמרו בסופו של דבר תרי"ג מצוות). איש-שלום מאשים כי גם בתי הדין המיוחדים, שהיו אמורים לפתור את הבעיה, יוצרים "צוואר בקבוק" וסחבת. הוא מציין, בהקשר זה, את הפער בין מספר המועמדים לגיור מהמכונים שלו, כ-1,500 עד היום, לבין מספר הגיורים שבוצעו לחברי אותה קבוצה, 590 בלבד, שניים מכל חמישה מועמדים.

בתי הדין המיוחדים לגיור (שכמותם הוקמו עוד בשנות ה-70 על ידי הרב שלמה גורן, אבל רובם דעכו מאז), הוקמו ב-1995 על ידי מינהל הגיור של הרבנות הראשית, שבראשו עמד אז הרב ישראל רוזן. בראשית 2001 הועברה האחריות להפעלתם להנהלת בתי הדין הרבניים, כלומר למסגרת שאותה הם נועדו לעקוף. כיום פועלים חמישה בתי דין כאלה.

גם איש-שלום מודה שרוב מי שהגיעו לדיון בבית הדין גוירו בסופו של דבר, אבל, הוא טוען, לבית הדין יש דרך להציב מחסומים מקדמיים. האמצעי הוא "שליח בית דין" - האיש שאמור ללוות את המתגייר/ת ולספק לבית הדין את חוות הדעת על ההליך שעבר. לפי איש-שלום, שליחי בית הדין, תפקיד טכני במהותו, נהפכו למסננת החוסמת את הדרך לגיור לפני מי שאינם נראים בעיניהם כמתאימים.

טענה שנייה שלו היא, שבסופו של דבר גם בתי הדין המיוחדים מעמידים לפני המועמדים קריטריונים "סוציולוגיים" ובלתי הלכתיים, כמו הדרישה מבן-הזוג של המתגייר (אפילו אם הוא יהודי כשר) שישמור מצוות גם כן, וכן שילדיהם יישלחו לבית ספר דתי.

איש-שלום מצביע על כמה מקרים אבסורדיים במיוחד: "תלמידים שלומדים ארבע שנים בכפרי נוער דתיים, ונשלחו לשם על ידי משפחותיהם על-מנת שישמרו מצוות, נפסלים לעתים קרובות לגיור מפני שמשפחתם חילונית; בחורה שומרת מצוות נפסלה לגיור מפני שהודיעה על כוונתה לשרת בצבא; בחורה ש'המשפחה המאמצת' שלה היתה משפחתו של מנכ"ל המכונים שלנו, נחמיה סיטרואן, נפסלה משום שאיננה גרה בשכונה של המשפחה המאמצת; בחורה עוכבה לגיור דווקא משום ששהתה בסביבה דתית - אחד הדיינים חשב שצריך להמתין עד שתצא מה'חממה' ותעבור לסביבה חילונית ואז תיבחן רצינותה".

למעשה, הוא מוסיף, "לא צריך בכלל לדחוק את המתגיירים לפינה שעלולה לגרום להם לשקר, באמצעות שאלות ישירות אם ישמרו תרי"ג מצוות. זו כשלעצמה שאלה פרובוקטיווית. מה שצריך לבחון זה את מידת רצינותם להיות חלק בלתי נפרד מעם ישראל, כולל ההכרה בכך שהיהדות היא חלק בלתי נפרד מהזהות הזאת. צריך לזכור גם שמדובר בזכאי חוק השבות שהגיור לא יקנה להם זכויות נוספות במדינה, ולכן עצם בואם להתגייר מוכיח רצינות".

מנהל בתי הדין הרבניים, הרב אלי בן-דהן, האחראי לבתי הדין המיוחדים לגיור, אומר בתגובה: "כמו שאני לא אתחיל לתת שיעורים בפילוסופיה יהודית (רמז לעיסוקו האקדמי של איש-שלום, י"ש), אני מציע שבני לא יתחיל לפסוק בהלכות גיור". לגופו של עניין הוא אומר: "שליחי בית הדין לא מסננים מראש את המועמדים. זה לא בסמכותם, ועד היום לא קיבלתי מאיש-שלום דוגמאות פרטניות של מקרים שבהם הדבר נעשה. אני מציע שיבדוק אם כל אלה שסיימו את לימודי הגיור הגיעו בכלל לבית הדין, או שביוזמתם ירדו מהעניין בהנחה שהגיור ידרוש מהם דרישות שאין בכוונתם לעמוד בהן".

בנוגע לטענה על פסילות תמוהות של מועמדים הוא אומר: "המקרה של פסילת גיורת בגלל שירות צבאי היה מקרה חריג של דיין חרדי, שבסופו של דבר אושר לגיור. את שאר המקרים אינני מכיר, ואני מציע שהפרטים יועברו". הוא מדגיש שגם לשיטתו, בית הדין אינו צריך לוודא שהמתגייר אמנם ישמור בפועל תרי"ג מצוות, "אבל אנחנו צריכים לבדוק שישנה הנכונות והיכולת לעשות זאת". הוא אף מזהיר ש"ברמה המעשית, הגישה של איש-שלום רק תפגע במתגיירים", שכן יש חשש שאם הגיור יקל יותר, הממסד הרבני לא יכיר בגיורים ורבנים יסרבו להשיא גרים אלה.

ועדת סינון

איש-שלום תוקף לכאורה את כלל מערכת בתי הדין, אבל למעשה גם בתוכם יש ניואנסים. בית הדין של הרב דרורי בקרית שמונה ובית הדין של הרבנים דרוקמן ואביאור בדרום נחשבים לנוחים יחסית, אם כי גם הם מתנים את הגיור בקבלת עול מצוות (הליברליות מתבטאת בעיקר בנכונות לוותר על הדרישות הצדדיות, למשל, שגם יתר בני המשפחה ישמרו מצוות, או שהילדים ילמדו בבית ספר דתי). איש-שלום עצמו מרבה לשתף אתם פעולה, בין היתר בנושא גיור עולים לפני עלייתם (ראו מסגרת).

יתר על כן: אביאור עצמו לא מהסס לתקוף את הנהלת המערכת שאליה הוא משתייך ואת העומד בראשה, בן-דהן. הוא מתלונן על ניסיונות מינהליים להצר את צעדיו: "בן-דהן מעוניין שבית הדין בירושלים, הקרוב אליו גם פיסית וגם בגישה, יהיה בית הדין המרכזי. לכן הפך אותו לבית דין ל'ירושלים והמרכז', ואותנו הוא דוחק עד לגבולות גדרה. הוא מעכב משלוח תעודות המרה שלנו (התעודות הרשמיות המעידות על הגיור, י"ש), ואף ניסה לקבוע מי יהיה 'שליח בית דין' שלנו".

בנוסף, אביאור אינו מקבל את שיתוף הפעולה של הנהלת בתי הדין עם משרד הפנים. מתברר שכדי למנוע מאנשים שמשרד הפנים שולל את התאזרחותם בישראל (כמו נשים ה"מיובאות" לעיסוק בזנות, או כל מי שנכנס לארץ במרמה) לנצל את מסלול הגיור לשם קבלת אזרחות, הוקמה לפני כמה שנים ועדה משותפת לשני הגופים, שמסננת את המועמדים וקובעת מי יוכל להתחיל ללמוד באולפן לגיור.

אביאור אינו מקבל את הסמכות הגורפת הזאת. לדבריו, "רק כשיש למשרד הפנים מידע מדויק על בעיה עם האיש, אני אקבל זאת, כי כבר נתקלתי במקרים ש'הפולני עם העיניים הכחולות' לא נראה להם מתגייר אמיתי". גם הרב דרורי אומר שהסינון המוקדם של מועמדים על ידי משרד הפנים והנהלת בתי הדין "אינו נראה לי תקין". דוברת משרד הפנים אומרת בתגובה, ש"לפני כמה שנים הוחלט שכל מי שנמצא בארץ במעמד תייר או במעמד עובד לא חוקי לא יוכל להתחיל בהליכי גיור, כי אנשים היו מנצלים זאת כדי לטעון שאי אפשר לגרש אותם כיוון שהחלו בהליכי גיור".

בן-דהן: "לצערי, הרב אביאור טרם הפנים את העובדה שמאז העברת הנושא לסמכות הנהלת בתי הדין, הוא עצמו נהפך לעובד מדינה וכל המערכת כפופה לכללי התקשי"ר, ובכלל זה הבעייתיות שבמתיחת ביקורת פומבית על הממונה עליך". לדבריו, "לא דחקנו אותו עד גדרה אלא החלנו את סמכות בית הדין שלו על כל דרום הארץ, עד מבואות תל אביב, האזור הגדול ביותר בישראל, הלוואי שהיה מצליח להשתלט על כולו. לא עיכבנו תעודות המרה שלו, דווקא אצלו היה עיכוב במשלוח המסמכים". אגב, הוא מוסיף, אין הרבה הבדל במספרי המתגיירים בבתי הדין השונים, "מה שמוכיח שגם הקריטריונים בסך הכל אינם שונים".

רוב המתגיירים: נשים

להבנת מורכבות העניין יש צורך להוסיף עוד הבחנה, בין הסוגים השונים של אולפני ההכנה לגיור. ישנן בארץ כמה עשרות כיתות אולפן ותיקות (של הסוכנות היהודית, הקיבוץ הדתי, ועמותות פרטיות שונות). תקציב ההוראה שלהם ממומן על ידי משרד החינוך ולכן הם מכונים "אולפני משרד החינוך". לאולפנים האלה מגיעים רק מי שמעוניינים מפורשות בגיור, והללו עוברים סינון ראשוני שנועד לבחון את רצינות כוונתם ואת התאמתם לקריטריונים של משרד הפנים.

לפני כשלוש שנים הוקמו "המכונים המשותפים", ששמם נובע משיתופם של שלושת הזרמים בהנהלתם (אורתודוקסים, קונסרווטיווים ורפורמים). עם זאת, אין סימטריה בנוכחות הזרמים במכון. לפי מפתח שנקבע כבר ב"ועדת נאמן", מתוך שבעה חברי הנהלה חמישה הם אורתודוקסים, אם כי לא חרדים אלא אנשי הציונות הדתית, בני האגף הליברלי שלה. שני הזרמים האחרים מקבלים נציג אחד בהנהלה. גם רוב המורים הם אנשי הציונות הדתית; לדברי גורם במכון, "משום שלתנועות האחרות אין מספיק מורים מתאימים, ובכל מקרה כל המורים מחויבים לתוכנית המלמדת גם את תולדות התנועות הלא-אורתודוקסיות".

איש-שלום מדגיש כי כדי לבנות תחושת אמון בין השותפים הוא קבע בראשית ימי המכון, שכל ההחלטות בו יתקבלו בקונסנסוס. אגב, "המכונים" פתחו לאחרונה גם כיתות בספרדית, לתועלת העולים החדשים מארגנטינה ודרום אמריקה, שכן גם שם אחוז גדול יחסית של עולים לא-יהודים.

ייחוד נוסף של "המכון המשותף" הוא שבניגוד לשאר האולפנים, תלמידיו לא מגיעים בהכרח כדי להתגייר אלא מוזמנים ללימודי יהדות. מאותה סיבה גם לא נערך סינון מוקדם של התלמידים, אלא כל המעוניין נכנס ללמוד. רק לאחר שלב הלימוד הראשוני אמורים הלא-יהודים שבהם להחליט אם ברצונם להמשיך למסלול גיור. לפי הנתונים שמוסר איש-שלום, כ-40% מ-7,700 התלמידים שלמדו במכון עד היום הם יהודים כשרים שאינם זקוקים לגיור. גם בין האחרים רק כ-1,500 המשיכו בלימודיהם לשם גיור, ומתוכם כאמור גוירו בפועל כ-590. אגב, בשני המסלולים - גם האולפנים הרגילים וגם המכונים המשותפים - הרוב המוחלט של המתגיירים הם נשים. הדבר מוסבר בשתי סיבות: נשים יודעות שגיורן ישפיע על יהדותם של ילדיהן, וגברים רבים חוששים מברית המילה.

בכל מקרה, בן-דהן מנצל את הנתונים האלה כדי להשיב לאיש-שלום מלחמה: "הבעיה הגדולה של הגיור איננה נוקשות בתי הדין, אלא העובדה שרוב העולים אינם מעוניינים כלל להתגייר. המכונים הוקמו בדיוק למטרה הזאת: לקרב יותר עולים למעגל הגיור. במשימה הזאת הם נכשלו: מספר המתגיירים מקרב עולי חבר המדינות לא השתנה בהרבה מאז שהמכונים החלו לפעול, בשנת 2001. את הכישלון שלהם הם מבקשים להשליך על בתי הדין".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ