בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוהל הדוד טומי

תגובות

עשרות שנים טירטרו לאמריקאים שהם מועדים לנצח במלחמה, אך להפסיד במערכה על השלום. לנו זה לא יקרה, נדרו בממשל בוש לקראת עיראק והחלו לתכנן את השלום שלאחר המלחמה, כאילו הניצחון הוא רק מבוא משעמם אם גם הכרחי לעלילה העיקרית. הם דאגו שמא הניצחון יהיה גדול מדי ויצטייר כהתנפלות של אמריקה האדירה על עיראק החלשה. הם קיוו לתמונה של נפגעי הלם וחרדה בבגדאד, התקוממות שיעית על פי סימן, התמסרות המונית של חיילים המומים לשובים אדיבים, מערכת מינהלית וצבאית שתחזור לתפקד למחרת הסרתו של משטר סדאם חוסיין; ה"וורמאכט" ייהפך לבונדסווהר.

אל האמריקאים מדברים במונחים שווים לכל נפש. עיראק גדולה כקליפורניה. מרחב נג'ף-כרבלה-בגדד התכווץ לממדי קונטיקט. בגדאד, 600 קמ"ר של בינוי לרוחב ולרוב לא לגובה, היא כלוס אנג'לס. ועדיין, עניין אחד הוא אם נוסעים בנחת מסן דייגו דרך דיסנילנד ללוס אנג'לס, ואחר אם מנהלים היתקלויות לאורך הכביש הראשי ונערכים להבקעה. בתמהיל המקובל של אש ותנועה, פעם זו ופעם זו ולעתים שתיהן גם יחד, הובן מראש שהכוחות האוויריים ייצרו תחילה אש, הכוחות הקרקעיים ינועו 500 ק"מ עד מבואות בגדאד ואז, לפי המצב, יתנהל הקרב על הבירה.

בצה"ל דיברו אי-פעם, בשנה הראשונה של העימות עם הפלשתינאים, על התפתחות בשלושה מסלולים אפשריים - אדום, אפור וירוק. חלומו של בוש היה לדהור לבגדד במסלול הירוק. גם מי שהסתייגו ממדיניותו, בממשל ומחוצה לו, לא פסלו את סבירותו של מימוש החלום. וסלי קלארק, למשל, גנרל בדימוס, לפנים מפקד כוחות נאט"ו ופיקוד אירופה אצל מכרו מארקנסו ביל קלינטון, עכשיו מתמודד-בכוח על המועמדות הדמוקרטית (אך יסתפק בסגנות או בתיק החוץ). קלארק, מצביא המערכה בקוסובו - 78 ימי הפצצות, בלי מסוקי תקיפה ועם התחייבות נמהרת של קלינטון שלא להפעיל כוחות קרקע - ולפני כן נציג הפנטגון בצוות ההיגוי של המערכה בבוסניה, התנגד בקיץ שעבר למבצע חד-צדדי בעיראק, ללא הכשר מועצת הביטחון. בחודש שעבר חזה גם הוא, כמו ורודי העדשות סביב בוש, ניצחון בשבועיים: ביום הראשון תקיפות אוויריות, מרידות שיעיות ותנועה יבשתית; עד היום הרביעי, הגעת כוחות קרקע משמעותיים לפאתי בגדאד, ביום השביעי ההגנה סביב בגדאד נופלת, עד היום ה-14 תובס ההגנה המאורגנת בבירה, רובה ככולה, למעט מוקדים מבודדים. גם קלארק, כאחרים, הזהיר שהבעיה העיקרית, המדינית (וניתוק המגע של צבא הכיבוש), צפויה לאחר הניצחון הצבאי, המובן מאליו.

קלארק הוסיף הערת אזהרה: בלי טורקיה, אם תעמוד בסירובה לפתוח את הדלת האחורית שלה, מצפון, יידרש זמן-מה נוסף להשלמת המבצע. לא נדרשו 40 שנות ניסיון צבאי כדי לדעת שתהיה זו פגיעה כפולה בתוכנית המבצע - גריעה פתאומית, של שבועיים-שלושה, של אוגדה משוריינת (אחת משלוש) מסדר הכוחות האמריקאי, וגם כאשר תוטל למערכה, כריתת רגלה הצפונית של הדילמה שלפני הפיקוד העיראקי, היכן סביב בגדאד לרכז מאמץ הגנתי.

העובדה החברתית והפוליטית המהותית ביותר המבדילה בין וייטנאם לעיראק היא הוצאת מעמדות הביניים וההשכלה ממעורבות וממחאה בענייני הצבא, מפני שמאז 1973 אין הנוער האמריקאי מחויל בגיוס חובה. כך גם החזית הטורקית שלא היתה - ושצירוף מאולתר של כוחות מיוחדים, חיפוי אווירי והטסת חטיבת הצנחנים 173 מבסיס באיטליה לא פיצו עליה - היא ההתפתחות החשובה ביותר עד כה במלחמה. כמוה כהחלטת המלך חוסיין באוקטובר 1973 שלא לערב את ירדן במלחמה הדו-חזיתית שאסרו מצרים וסוריה על ישראל, החלטה שאיפשרה לעתודה היחידה של המטכ"ל, אוגדה 146 שבפיקוד משה ("מוסה") פלד, לזנוח את פיקוד המרכז לטובת הגולן ואחר כך סיני. החשיבות דומה לזו שהשיג היטלר מסטאלין בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ וממוסוליני בהצטרפות לציר: בלי חזית סובייטית מאובטחת, לא היה לגרמנים די כוח לכיבוש צרפת ולאיום על בריטניה, ובלי איטליה לא היתה חזית באגן המזרחי של הים התיכון ובצפון-אפריקה.

הכישלון בגיוס טורקיה יצר מתח בין הצורך המדיני, וגם הפוליטי, לבין הצורך הצבאי. הקצונה הבכירה, אילו ניתנה בידיה ההכרעה, היתה ממתינה עוד שבועות ואף חודשים, עד לצבירת מרב הכוחות; אלא שבוואשינגטון ברורה עליונות הדרג האזרחי על הצבאי, ושיקוליו של בוש היו נרחבים יותר, אם גם לעתים אנוכיים יותר, מאלה של אנשי הצבא.

כמופקד על הרמה העליונה של המדינאות, על האסטרטגיה-רבתי, חייב הנשיא לדאוג גם לבעלי בריתו, העלולים לנשור אם יתמהמה, ולסכנות אחרות, כמו צפון קוריאה ואיראן, העלולות לשאוב עידוד מכרסום נוסף בנחישותו. רק לפני חודשים מעטים השהה בוש את ההתקפה, בין השאר כדי לעבור את מועד בחירות נובמבר לקונגרס, אבל בעוד חודשים מעטים תתחיל עונת בחירות חשובה עוד יותר, ההתמודדות על בחירתו הוא בשנית בנובמבר 2004. ניתוק השעון הצבאי מהפוליטי חייב מלחמה עכשיו, או רק - כמו הקמת המדינה הפלשתינית - לאחר הבחירות.

מפקד המשמר הרפובליקאי של בוש הוא שר ההגנה, דונלד רמספלד. הוא מכיר את המנגנון הצבאי מבפנים ומבחוץ גם יחד, כטייס בחיל הים בשירות חובה, כחבר קונגרס, כראש המטה של הנשיא ג'ראלד פורד, כקצין בכיר למדי אך לא בכיר מדי במילואים (אלוף משנה), וכמי שעומד זו הפעם השנייה בראש הפנטגון. ב-1976 היו ראשי המטות של זרועות הצבא חברי ועדה שנזקקה להסכמה כללית. עכשיו, בזכות חקיקה ("גולדווטר-ניקולס") שכפה הקונגרס, יו"ר המטות הוא יועץ ראשי ומוסמך מעמיתיו לדרג האזרחי, יש פיקוד נפרד לכוחות המיוחדים ומפקדי הזירות, ביניהם גנרל טומי פרנקס, כפופים במישרין לנשיא ולשר.

פרנקס, באוהל הפיקוד שלו, מחליט על המהלכים המערכתיים, מתי והיכן להפציץ (במגבלות מדיניות, מודיעיניות, משפטיות ולוגיסטיות), לאן ובאיזה כוח לנוע. בוש, ולצדו רמספלד, הוא מצביא מלחמת עיראק, אבל פרנקס הוא מצביא המערכה על בגדאד (והגנרלים הזוטרים ממנו מפקדים על הקרבות שמהם מורכבת המערכה).

פרנקס קיבל מקודמו, גנרל אנתוני זיני, תוכנית-מדף הגנתית בעיקרה. זו התוכנית שרמספלד שיקץ השבוע כ"ישנה ועבשה" והיא משוועת לעדכון. זיני היה מפקד הזירה בעת מבצע "שועל מדבר" - ארבעת ימי ההפצצות בעיראק בסוף 1998 - וחשדן עקבי ביכולתם של גולי עיראק (הוא שאמר כי הסתמכות עליהם תהיה ל"מפרץ העזים", בדומה לביזיון מפרץ החזירים בקובה). הוא גם שותף רעיוני של קולין פאואל, יריבו של רמספלד בממשל בוש ומי שעמד בראש הצבא במלחמת 91' ועד לפני עשור.

עוזרו של פאואל בסוף תקופתו בצבא, הגנרל בארי מקאפרי, מפקד קרבי במלחמת 91' ואחר כך מתאם הלוחמה בסמים בממשל קלינטון, עבר מביקורת טרום-מלחמתית לתמיכה בלוחמים, המתובלת בדקירת רמספלד על שנחפז להתחיל לפני שאוגדה 3 - אוגדתו המהוללת (אז היה מספרה 24) במלחמה ההיא - הגיעה לכוויית. וכאשר פאואל משתדל לומר משהו חיובי על הצבא, שבראשו עמד במלחמת 91' ועד לפני עשור, הוא אינו מדבר על פרנקס, או על היו"ר ריצ'רד מאיירס, אלא מתרפק על נימה אישית: איך שהזמן עובר, הוא עוד זוכר את יום הסמכתו לקצונה, כחניך מצטיין (שחור ראשון) בווסט פוינט, של וינסנט ברוקס. אביו, ליאו ברוקס, היה גנרל, בן-מחזור של פאואל, ושני בניו גם הם גנרלים עכשיו, אחד כמפקד הצוערים בווסט פוינט והשני, וינסנט, כקצין המבצעים של פרנקס והמתדרך הקבוע בקטאר, במופע היומי המשודר ברחבי תבל.

בהבחינו בין משאלה לבין תוכנית, צודק רמספלד בהכחישו שקלפיו נטרפו; הוא קיווה לקלפים טובים מאלה, אבל החפיסה כולה הוכנה מראש. הגנרלים בעיראק, מהם שהרהורי חרטה קלילים מפיהם רדפו השבוע את רמספלד, הבטיחו ערב המלחמה שיוכלו "להילחם ולצבור כוחות באותה עת" וכי "התבוננות באויב ובקרקע" מגלה כי הכוחות מספיקים, גם מפני שהשילוב הבין-זרועי טוב מבעבר. פרנקס וקציניו תיכננו גם הגנה והתקפת נגד, אם סדאם יקדים ויתקוף את כוויית, סעודיה, טורקיה, ירדן או ישראל, וממילא שום תוכנית צבאית אינה מהמרת על דפ"א - דרך פעולה אפשרית - אחת ויחידה, שתנאי מימושה ולכן גם סיכוייו אינם ידועים. דפ"א א' נתקלה בעיקשותו של המשטר, בספקנותם של העיראקים, בסופות החול. כעת מופעלת דפ"א ב', פחות תנועה, יותר אש.

ההקבלה הפזיזה למלחמות וייטנאם וקוריאה מופרכת מיסודה. שם נקלעו האמריקאים להגנה סיזיפית על הדרום מפני הצפון, שני חלקי אותה ארץ, כאשר לאויב היו גב סיני וכתף סובייטית. בעיראק באו להפיל את המשטר ולמנוע חלוקה בין צפון לדרום.

סגנו של מאיירס, גנרל המארינס פיטר פייס, בנו של מהגר מאיטליה ("רק באמריקה" אפשר להגיע בדור אחד מאשפתות לצמרת, השתפך לפני חודשיים), היה מפקד מחלקת נחתים בווייטנאם. זו ההתנסות המעצבת של חייו, את שמות שבעת חללי המחלקה שלו הוא משנן יום-יום, ולדבריו "נחמד להיות גנרל, אבל מרגש כאשר מישהו מאז קורא לך 'המ"מ-מ"מ'". לא מפתיע שהשבוע הגן על זכותם של נחתים מתוחים במחסום עיראקי להרוג בשגגה אזרחים. הוא עוד זוכר את יומו הראשון בווייטנאם, סגן משנה בעל דרגות בוהקות, בספסל החיצוני של משאית. מהספסל הפנימי נד לו רב סרן מנוסה: ותיקים יושבים בפנים, החדשים שבחוץ אינם שורדים.

בדרשה לרגל 35 שנות הקרב על הואה, במתקפת טט של הצפון והווייטקונג, רמז פייס כי אינו חושש מלחימה במשמר הרפובליקה ומפיגועים בין בתי בגדאד. בהתקפה רצויים יחסי-כוחות של שלושה לאחד לטובת התוקף, ציין פייס, אבל בהואה הביסו 2,500 אמריקאים 11,000 וייטנאמים, רובם חיילים מצבא הצפון.

"הפסדנו במלחמה", אמר לא כבר מדריך מקומי, צפוני, לאלוף משנה מצה"ל שטייל בווייטנאם. הישראלי הופתע: הרי המלחמה הסתיימה לפני 30 שנה בתיקו מדיני, ולאחר שנתיים בניצחון צבאי של הצפון ובכיבוש, או שחרור, סייגון. לא, התעקש המקומי, הפסדנו - האמריקאים יצאו, אבל אורח-החיים שלהם ניצח, והוא גם אצלנו מופת לחיקוי.

בין היאור לחידקל

ערב אחד בטהרן - התאריך, ככל הזכור, היה 7 בפברואר 1963 - הסבו שני אלופי משנה בצה"ל במועדון הלילה הנודע "שופאטן". המארח היה הנספח הצבאי באיראן, יעקב נמרודי, ואורחו היה מפקד בית הספר לפיקוד ומטה, אברהם טמיר. זה היה ערבו האחרון של טמיר בביקור מקצועי, שעות מעטות לפני המראת ה"סטרטוקרוזר" הביתה. עוד לפני שהספיקו השניים לסכם את רשמיהם הביטחוניים, נטפלו אליהם שתי רקדניות מסגל המועדון וביקשו לארח להם לחברה; רק בלחימה בשטח בנוי נחלצו מהטרדתן. כדי להגן על סודו של טמיר, הציג אותו נמרודי כעמית זר, "הנספח הצבאי העיראקי". בבואו להיפטר מהרקדנית שהתאוותה לפזז אתו לחש לה טמיר שהוא מוכרח לטוס לבגדאד, כי מחר תהיה שם הפיכה צבאית והוא אחד הקושרים המרכזיים.

אי-שם בתיקי הסאוואק, השב"כ האיראני, אולי מצהיב הדיווח המודיעיני המופלא של הרקדנית, כי בנחות טמיר בנמל התעופה (נמל? אז הוא היה בקושי שדה) בלוד מסר לו קצין במטכ"ל חדשה מפתיעה: הפיכה בבגדאד, גנרל קאסם הודח, גנרל עארף בשלטון.

קצת יותר מעשור אחר כך, כראש אגף התכנון במטכ"ל, עמד טמיר בראש צוות של אלופי משנה יצירתיים, יוצאי הצנחנים (דני וולף, דודיק רוטנברג, יוסי יפה), שאיתרו בעיראק את הסכנה העיקרית לישראל. בלי חילות המשלוח העיראקיים לסוריה ולירדן, אמרו, לא תהיה חזית מזרחית. הרמטכ"ל, מוטה גור, נדף עוינות להצעותיהם, להקים כוח מאומן, בעיקר של צנחנים במילואים, שיוכל בשעת חירום לפעול במערב עיראק ולשבש את תנועת השריון משם להילחם בישראל. גור טען שלא יוכל לנמק נפילת חללים כה הרחק מהבית. קצין החי"ר והצנחנים הראשי, דן שומרון, בא למשרדו של טמיר ותיכנן עם וולף וחבריו משחק מלחמה בתרחיש ישראלי-עיראקי. ב-91', כרמטכ"ל, אמנם מול משגרי טילים ולא נגד אוגדות שריון, כמעט שהיה על שומרון להפעיל גירסה של התרחיש ההוא. אחד מבכירי הקצינים שנועדו להשתתף במבצע היה מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, עכשיו הרמטכ"ל, משה (בוגי) יעלון.

רציפות זו, כמו מדור לדור, עשויה להסתיים בקרוב אם יושגו המטרות האמריקאיות בעיראק. לא תהיה חזית מזרחית - גם זו סיבה לדאגה בסוריה, אף שהיא מסייעת לעיראק פחות מכפי שהעין רואה - וחזית מערבית כבר אין מאז השלום עם מצרים. האמריקאים אסירי תודה לחוסני מובארק, הן על מעבר עתודת השריון שלהם בתעלת סואץ (סביב אפריקה היו מאחרים למלחמה) והן על תרגילי "ברייט סטאר" במדבר המערבי, שם התאמנו ב-20 השנים האחרונות.

מה יישאר לישראל? רק העימות עם הפלשתינאים, וגם בו חותר אריאל שרון לשלום, אף שהוא נראה כסובב בנקודה אחת, ללא התקדמות. אין זו אשמתו - הוא באמת חותר בכל כוחו, אם כי רק במשוט אחד, הדומה באופן חשוד לרובה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו