שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מסמכים בכד חלב מתחת לאדמה

ברחוב שוונטוירסקה 34 בוורשה נקבר בערב פסח 1943 החלק השלישי והמאוחר יותר של ארכיון גטו וארשה. בימים אלה נעשה ניסיון לחשוף אותו בגינת השגרירות הסינית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מאת יאיר שלג

ביום שני השבוע החל בוורשה מבצע חיפוש מיוחד: ניסיון היסטורי לחשוף את חלקו השלישי, האבוד, של ארכיון גטו ורשה. גם מיקום החיפושים יוצא דופן: עבודות החפירה מתבצעות בגינת השגרירות הסינית בוורשה, ברחוב שווינטוירסקה 34 - שם, לפי העדויות, הוטמן אותו חלק של הארכיון. שני החלקים האחרים כבר נמצאו בעבר ברחוב נובוליפקי 68; הראשון נמצא ב-1946 והשני ב-1950. החלק השלישי, שהוטמן ב-18 באפריל 1943, הלילה שלפני פרוץ המרד בגטו, מכיל מסמכים שנאספו בשלושת החודשים האחרונים של הגטו, החודשים שקדמו למרד. בעת הכנתו הושם דגש על איסוף מסמכים הקשורים לארגוני המחתרת שפעלו בגטו (המחתרת הכללית ומחתרת ארגון בית"ר, שפעלה בנפרד), ואם יימצא, תהיה בכך תרומה של ממש לחקר תולדות המרד.

התוכנית המקורית היתה להתחיל את החפירות בטקס שיתקיים ב-29 באפריל, יום השואה, שבו גם יצוינו בפולין 60 שנה לפרוץ המרד. ואולם, הגורמים המעורבים בחפירה, בפולין ובישראל, חששו שהתחלת החפירות בטקס בולט ביום השואה תיצור ציפיות גבוהות, בשעה שהסיכויים למציאת החומר קלושים למדי. לפיכך הוחלט להקדים את החפירות בכמה שבועות, בניסיון לסיים את העבודות בסמוך ליום השואה. יוזמי החפירה, אורי מינצקר והגיאולוג יעקב קארץ', סירבו להתראיין לכתבה זו, משום שהיו מעוניינים שתתפרסם רק בסמוך ליום השואה.

עוד בסתיו 1949 נעשה ניסיון לחפש את החלק השלישי; הכתובת שבה הוטמנו המסמכים היתה ידועה כבר אז, ו"המכון ההיסטורי היהודי" בוורשה (הז'יך) גייס אז יותר ממיליון זלוטי מארגון הג'וינט, אבל החיפוש נכשל. לדברי שמחה רותם (המכונה קאז'יק), מהבולטים שבמשתתפי מרד גטו ורשה, שהיה בקשר גם עם מארגני החיפוש הנוכחי, "הגישה לאתר הזה היתה כנראה יותר מסובכת מהגישה לאתר השני, במיוחד לנוכח הפינוי של רבבות טונות שהצטברו במשך השנים, באמצעים של אותם ימים". הפרופ' ישראל גוטמן, עורך "האנציקלופדיה של השואה", שהיה בין משתתפי המרד בוורשה, מעריך ש"אולי לא נעשתה אז עבודה יסודית דיה". כך או כך, בזמן שחלף מאז התייאשו המחפשים, ורוב האנשים שהיו בגטו ושרדו ואלה שעסקו בעבודת הארכיון עלו לישראל; רובם כבר נפטרו, ולכאורה לא היה מי שיגלה עניין בניסיון חיפוש מחודש.

התמונה השתנתה לפני כשנתיים, כאשר אורי מינצקר, "צבר" ישראלי, כיום בן 27, השתתף בקורס מדריכים ב"יד ושם". הוא שמע שם בראשונה את סיפור הארכיון, ונדלק. מינצקר חשב שהמכשור המודרני שהתפתח מאז 1949, יכול לתת עוד סיכוי לאיתור החלק האבוד. הוא גייס ליוזמה ידיד משפחה, הגיאולוג יעקב קארץ', יליד פולין, שחי בעצמו בגטו ורשה בתקופת השואה. ידיד אחר של מינצקר, ניר אריאלי, העובד כהיסטוריון בארכיון הג'וינט בירושלים, ריכז את המחקר ההיסטורי.

כדי לאתר את המיקום המשוער המדויק של המטמון, נפגשו מינצקר וקארץ' עם מארק אדלמן, שהיה בתקופת המרד מפקד גזרת המברשתנים (אחת משלוש הגזרות של המרד שנקראה כך על שם בית החרושת למברשות שפעל בה), שבה נמצא רחוב שוונטוירסקה. אדלמן, שהיה חבר התנועה האנטי-ציונית "בונד", חי עד היום בעיר לודז' שבפולין. פרטי עדותו הוכנסו למודל ממוחשב, כדי לנסות ולאתר באמצעותו את המיקום המדויק. כך התקבלה המסקנה שזה המקום שבו שוכנת כיום השגרירות הסינית בוורשה.

בשלב זה נוצר הצורך לערב בעניין גורמים פולניים רשמיים, שכן היה ברור שיוזמה של אזרחים ישראלים לחפירה בשטח השגרירות הסינית היא חסרת סיכוי. "המכון ההיסטורי היהודי" (הז'יך), שהוקם לאחר השואה במגמה לתעד את קורות יהדות פולין ואת ההשמדה לקח את המבצע תחת חסותו. המכון גם מחזיק את המסמכים שנמצאו בשני החלקים האחרים של הארכיון. כגורם פולני ממלכתי עירבו אנשי הז'יך ביוזמה את הדרגים הבכירים ביותר בארצם. לנה ברגמן, סגנית המנהל בז'יך, אמרה השבוע ל"הארץ" כי גם נשיא פולין, אלכסנדר קוואשנייבסקי, היה מעורב בשכנוע הסינים.

כדי לממן את הפרויקט קיבל הז'יך בחודשים האחרונים מענק מיוחד בסך 164 אלף דולר מ"ועידת התביעות", הארגון היהודי הבינלאומי המרכז מאז הסכם השילומים ב-1952 את המו"מ של יהדות העולם עם גרמניה בעניין הפיצויים. גם המכון לחקר הבונד באוניברסיטת חיפה השתתף במימון הפרויקט. הרב של ורשה, מייקל שודריך, הוכנס בסוד המבצע, וזאת למקרה שבשטח החפירה יתגלו עצמות של יהודים - אם כאלה שנספו בשנות הגטו, ואם במהלך המרד ודיכויו (שכלל גם את הצתת שטח הגטו). כדי לא להכניס גורמים רבים מדי לשטח השגרירות, דבר שעלול להרגיז את המארחים, סוכם עם שודריך שהחופרים עצמם ידאגו להכניס את העצמות למכלים מיוחדים, ואלה יובאו אחר כך לקבר ישראל.

סיפורו של ארכיון גטו ורשה עומד על דמותו של אדם אחד: הד"ר עמנואל רינגלבלום, שהיקף עבודתו והנסיבות שפעל בהן הופכים אותו לאחד ההיסטוריונים החשובים בהיסטוריה היהודית. רינגלבלום נולד ב-1900 בעיר בוצ'אץ' שבמזרח גליציה (עירו של ש"י עגנון). ב-1919 עבר לוורשה ולמד היסטוריה באוניברסיטה המקומית. ב-1927 קיבל את הדוקטורט על עבודת מחקר על אודות הקהילה היהודית בוורשה בימי הביניים. הוא היה חבר בתנועת "פועלי ציון שמאל", לימד בתיכונים יהודיים ובו בזמן עבד במשרדי ארגון הג'וינט (ארגון הרווחה היהודי הבינלאומי, שהוקם ב-1914) בוורשה.

השינוי הגדול בחייו של רינגלבלום, אומר גוטמן, חל עוד לפני המלחמה: בנובמבר 1938 נשלח מטעם הג'וינט למחנה זבונשין על גבול גרמניה-פולין, שבו רוכזו 6,000 יהודים אזרחי פולין שחיו עד אז בגרמניה וגורשו ממנה. חמשת השבועות שבהם שהה עם הפליטים הותירו בו את רישומם, אומר גוטמן, "וכבר אז כתב לידידו, ההיסטוריון רפאל מאהלר, שחי בארה"ב, שאין תקדים למה שהנאצים עלולים לעולל". הוא החליט להתמסר לפעילות, ואף ש"נתקע" בקונגרס ציוני בשווייץ עם פרוץ המלחמה והיה יכול להישאר שם, החליט בכל זאת לחזור לוורשה.

במלחמה עצמה היה רינגלבלום אחראי מטעם הג'וינט על "המגזר הציבורי". הוא הפעיל רשת של מטבחים עממיים למי שלא היה באפשרותו לדאוג לאוכל חם, וגם הקים ארגון של "ועדי בתים" שהתמודדו עם המצוקות השונות על בסיס נקודתי. אבל מפעלו ההיסטורי החשוב ביותר היה, ללא ספק, הקמת הארכיון. את הרעיון הגה כבר באוקטובר 1939, זמן קצר לאחר תחילת המלחמה וכיבושה של ורשה, מתוך תחושה שחומרת האירועים המתרחשים ואלה הצפויים מצריכה תיעוד לדורות הבאים. תחילה הסתפק ברישומן של הידיעות שהגיעו ישירות אליו, במסגרת תפקידיו האחרים. אבל במאי 1940 כבר החל מארגן צוות שלם סביבו, שנהפך לארגון מחתרתי שלם בנובמבר אותה שנה, עם הקפת הגטו בחומה ובידודו משאר חלקי ורשה. אף שהוא עצמו היה חבר תנועה ובעל עמדות פוליטיות ברורות, הוא הקפיד לכלול בהנהלת הארכיון חברים מכל הזרמים הפוליטיים בגטו. עיקר התקציב לארכיון הגיע מארגון הג'וינט. במשך הזמן זכה הארכיון לכינוי הצופן "עונג שבת", משום שאנשיו נהגו לקיים את פגישותיהם בשבתות.

אנשי הארכיון ביקשו לאסוף בו כל חומר רלוונטי שיכלו לשים עליו יד: העיתונים החשאיים שהוציאו המפלגות ותנועות הנוער השונות בגטו; פרוטוקולים מישיבות התנועות; עדויות שגבו מפי פליטים שהגיעו מגטאות אחרים או ברחו ממחנות עבודה וריכוז. הארכיון גם יזם כתיבת עבודות על ההיבטים השונים של חיי הגטו (העזרה ההדדית, החיים התרבותיים והדתיים, יחסים בין פולנים ליהודים ובין גרמנים ליהודים, ועוד), ובכך נהפך גם למכון מחקר ולא רק למתעד חומר קיים. הוא עצמו לא הסתפק בכך, אלא תיעד ביומן את כל המידע שהגיע אליו אישית, ואף כתב עשרות רשימות ביוגרפיות על דמויות מחיי הגטו, שחשב שיש בהן עניין, למשל, מפקד המחתרת מרדכי אנילביץ' והסופר יאנוש קורצ'אק. גוטמן מציין שרינגלבלום היה כה מסור לעבודתו, עד שבכל הכתיבה העצומה שלו כמעט שלא התייחס לגורלו האישי, ולגורל אשתו יהודית ובנו הקטן אורי: "כשהוא מזכיר את בנו זה רק כדי לספר מה שמע ממנו על דברי חבריו הילדים".

באביב 1942 החלו להצטבר העדויות על הגירושים וההשמדות ההמוניות ברחבי פולין, ורינגלבלום החליט להקדיש את עבודת הארכיון לתיעוד המעשים הללו. אנשי הארכיון אספו כל עדות ומסמך שיכלו להשיג על פעולות הגירוש והרצח. את החומר כתבו בידיעון חדשותי שהופץ בחשאי ברחבי הגטו, ואף פעלו להבריח את הידיעות לעולם החופשי, באמצעות שליחי המחתרת הפולנית שהגיעו ללונדון. כך הגיעו ללונדון העדויות הראשונות על מחנה ההשמדה בחלמנו (לפי עדות של פליט יהודי שהצליח לברוח מהמחנה), ודו"ח על גירושם של כ-270 אלף מיהודי ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה, ביולי 42'.

הגירוש הגדול ביולי 1942 עורר ברינגלבלום חשש שהגטו כולו יושמד בקרוב, והוא חש צורך להחביא את החומר. ב-2 באוגוסט, בעיצומם של ימי הגירוש, הוטמן החלק הראשון בתוך עשר תיבות פח במרתף הבית ברחוב נובוליפקי 68. נחום גז'יואץ, נער שהיה בין אלה שהטמינו את החומר, צירף את צוואתו. "על דבר אחד גאוותי", כתב, "על שבימים הגורליים הנוראיים ביותר הייתי בין אלה שטמנו את האוצר, למען יידע העולם את הפשעים והרציחות של העריצות ההיטלרית". גז'יואץ אמנם נספה, אבל הצוואה נמצאה, יחד עם שרידי הארכיון, לאחר המלחמה.

בינואר 1943 הוטמן החלק השני, גם כן במרתף הבית בנובוליפקי 68. הפעם הוסתרו המסמכים בשני כדי חלב עשויים אלומיניום, ועל כן נשמרו במצב טוב יותר. החלק השלישי והמאוחר יותר של הארכיון מכיל ככל הנראה פריטים רבים על אודות ה"ארגון היהודי הלוחם" (אם כי ארכיון המחתרת עצמו, שהוחזק בנפרד, נשרף במרד). בערב פסח 1943, המועד שבו תיכננו הגרמנים את הגירוש הסופי של יהודי הגטו הטמינו אנשי הארכיון את החלק הזה - הפעם ברחוב שוונטוירסקה 34. נראה שעם גבור המתח בגטו התעוררו יותר ויותר בעיות נגישות לאתרים השונים, וזה היה המקום הזמין ביותר.

רינגלבלום עצמו נמלט מהגטו חודש קודם לכן, עם אשתו ובנו, והסתתר בצד החופשי של ורשה, בין הפולנים. אבל יום לפני תחילת המרד חזר לבדו לגטו. הסיבה לחזרתו אינה ברורה, ולא ברור אם עשה זאת כדי להטמין את ארכיונו. גוטמן משער ש"אולי ידע על המרד הצפוי ורצה לעזור, ואולי פשוט רצה לחגוג את הפסח בין יהודים". לא ברור מה קרה לו בזמן הקרבות והצתת הגטו, אבל ביולי 1943 נודע לחבריו כי הוא מוחזק במחנה העבודה טרווניקי. שני אנשי מחתרת, פולני ויהודייה, הצליחו להוציאו משם ולהחזירו לוורשה במסווה של פועל רכבת. הוא הסתתר עם משפחתו ועוד כ-30 יהודים במרתף קטן ברחוב גרויצקה 81, וגם שם המשיך בעבודת הכתיבה. ב-7 במארס 1944 התגלה המחבוא, וכל יושביו הובלו לכלא הגרמני ונרצחו.

לאחר המלחמה ניסו הירש ואסר ורחל אוירבך, שני שרידיו האחרונים של צוות הארכיון, לאתר את החומר. החלק הראשון אותר במהירות יחסית, עוד בספטמבר 1946. רבים מהמסמכים שהיו בו נרטבו והיה קושי להשתמש בהם; בסופו של דבר "חולצו" 1,208 מסמכים. החלק השני, גם הוא בנובוליפקי 68, לא אותר אז ונחשף רק במקרה ב-1 בדצמבר 1950, במהלך עבודות בנייה שבוצעו במקום. בחלק הזה אותרו 484 מסמכים. מאז נחשבים שני האוספים האלה למקור החשוב ביותר על תולדות יהודי ורשה, ופולין בכלל, בימי השואה. ואסר עצמו אמר לימים שללא ארכיון רינגלבלום לא היה אפשר לכתוב היסטוריה נאמנה של אותה תקופה.

שרה שנר, יוצאת גטו קובנה, שהגיעה לוורשה לאחר המלחמה ועסקה במיון הפריטים שנמצאו בחלק הראשון, מספרת על חשדנות ששררה בעניין זה בין הפלגים הפוליטיים השונים של יוצאי הגטו: "אנטק צוקרמן (ממפקדי המרד, שהיה חבר בתנועה הציונית "דרור" - י"ש) רצה שאשגיח היטב על המסמכים בעלי האופי החלוצי, שמא 'יועלמו' על ידי הלא ציונים. הם, הקומוניסטים, הרי היו בקשרים עם המשטר וניהלו את העניינים. הקומוניסטים, מצדם, פחדו והשגיחו עלינו שלא נגנוב מסמכים בעלי אופי ציוני ונבריח אותם לארץ ישראל. ובאמת, אני הצלחתי להבריח מסמך אחד כזה - אנתולוגיה בשם 'סבל וגבורה', שחוברה בימי הגטו, ובה קטעים המתעדים סיפורי גבורה מכל ההיסטוריה היהודית".

כל המעורבים בנושא מפקפקים ביכולת למצוא את החלק השלישי. לדברי רותם, "אחרי כל כך הרבה זמן, לא רק שיהיה קשה למצוא משהו מתחת לכל שכבות האדמה אלא גם אם יימצא - ספק אם יהיה אפשר לקרוא משהו". גם קארץ' ספקני, ובכל זאת, כמו רותם וגוטמן הוא מאמין שחשיבותו ההיסטורית של הארכיון מצדיקה את המאמץ האחרון, והנואש, הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ