בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אימת הגבעות

מעריציו רואים בו רועה רוחני ומודל לחיקוי. מתנגדיו רואם בו איש קנאי, אלים, וחסר מעצורים. אברי רן, תושב השומרון, לשעבר סא"ל בצה"ל והיום חוזר בתשובה, מנהיג ביד חזקה את תנועת המאחזים הבלתי חוקיים בשטחים. מגובה במיליציה של מתנחלים חמושים הוא זורע פחד בקרב פלשתינים וחיילים כאחד. עכשיו הוגש נגדו כתב אישום לאחר שתקף באלימות פעיל שלום יהודי

5תגובות

עיתונאי ישראלי שיצא לפני מספר שנים לסיור בגבעות המתנשאות ממזרח להתנחלות איתמר, לא ישכח את המפגש שלו עם אברי רן: "הבנאדם היפנט אותי. הוא איש מדהים. מבחינה חיצונית הוא לא מרשים במיוחד, די רזה, אבל הוא מסוג האנשים הנדירים שברגע שהם פותחים את הפה הכריזמה פשוט נשפכת מהם. יש בו איזו אנרגיה, איזה כוח ששותל אותך במקום, רהיטות וטוטאליות. כשהוא מדבר על ארץ ישראל הוא כאילו נכנס למצב פסיכוטי, רואה את המציאות באופן שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אותה".

גם דוד ניר לא ישכח את אברי רן. ניר, דוקטור לפיסיקה ויזם היי-טק מתל אביב, פעיל תעאיוש, הגיע ב-1 בפברואר השנה לכפר ינון שבשומרון כדי להשתתף בסיוע שמעניקים פעילי התנועה לתושבי הכפר מול התנכלויות המתנחלים, או כפי שתושבי האזור מכנים אותם "הבחורים מהחווה של אברי". בינון פגש ניר שני פעילי שלום מתנועת הסולידריות הבינלאומית (ISM), סטושי איטקורה מיפאן וקולין קלסל מאנגליה. בחצי השנה האחרונה אנשי הסולידריות מאיישים את הכפר במשמרות, מתוך אמונה שעצם נוכחותם ממתנת את אלימות המתנחלים, למרות שלעתים הם עצמם נופלים קורבן לאלימות הזו. איטקורה וקלסל סיפרו לניר שיומיים קודם לכן הם נתקלו במעלה הגבעה בשני מתנחלים שהפשיטו אותם באיומי רובה מבגדיהם העליונים, השכיבו אותם על הסלעים בגשם ובבוץ ושיחררו אותם רק כעבור מספר שעות. משחזרו לכפר, גילה איטקורה שמצלמה יקרה שנשא עמו נותרה למעלה, על המדרון.

ניר הציע שיטפסו לחפש אותה. היפאני, הבריטי והמארחים הפלשתינאים הזהירו אותו מנחת זרועם של המתנחלים. מי שמתקרב לגדרות החווה של אברי רן, הם כבר יודעים, דמו בראשו. "ממנוע" (אסור). ניר החליט לתאם את החיפוש עם הצבא. הצבא נעתר ושיגר ג'יפ מפלוגת האבטחה של גדוד חווארה. מלווה בחמישה חיילים טיפס ניר במעלה הגבעה והחל לסרוק את הקרקע. בתוך דקות ספורות הופיע אברי רן, מלווה באחד מעובדי החווה שלו, יששכר בנדר, שניהם חמושים ב-M16. הם לא ביזבזו זמן. בנוכחות החיילים החלו לדלוק אחרי ניר, שהספיק לשמוע את המ"פ צועק לתוך מכשיר הקשר ש"פעם אחרונה שאני מוכן לקחת על עצמי משימה כזאת, אני לא רוצה להסתבך". ניר ניסה לתפוס מחסה מאחורי אחד החיילים, אבל רן היה זריז יותר. המרדף הסתיים במפגש בין קנה הרובה של אברי רן לפרצופו של ניר. הדו"ח הרפואי מתאר ביובש ש"נגרם חתך עמוק בכנף האף משמאל ועד לשפה העליונה משמאל ונפיחות באזור לטרלי לנחיר שמאל". ניר הובהל לאיכילוב, שם נתפר בהרדמה מקומית, לא לפני שהגיש תלונה במשטרת אריאל. להפתעתו החקירה הסתיימה במהירות. כתב האישום נגד רן כולל שני סעיפים - "פציעה בנסיבות מחמירות" ו"תקיפה הגורמת חבלה של ממש". המשפט החל בבית משפט השלום בכפר סבא ב-12 במארס. הדיון הבא נקבע לתחילת יוני.

ההערצה לה זוכה אברי רן בקרב התושבים היהודים בגבעות השומרון מתחרה רק ברגשות הפחד והתיעוב שהוא מעורר בלב השכנים הפלשתינאים ופעילי השלום שעומדים לצידם. אלה גם אלה מסכימים שהקיבוצניק שחזר בתשובה והקים חווה לתפארת על פסגת הגבעה המזרחית ביותר בשטח המתאר של איתמר הוא אדם לא שגרתי, ומגדירים אותו כאחת הדמויות הבולטות בהוויית המאחזים והגבעות שתפסה תאוצה בשנים האחרונות. "מייסד הנראטיב של המאחזים", הגדיר אותו השבוע פעיל במועצת יש"ע, "מגשים בגופו ובאורח חייו את הקשר המשולש - אדם, אדמה, אלוהים". "יהודי רציני מאוד, שלהבדיל ממנהיגים אחרים מדבר מעט ועושה הרבה", מחמיא לו ברוך מרזל, כמעט ח"כ מטעם רשימת "חרות"; "הוא חושב שהוא שריף אבל מתנהג כמו טרוריסט", אומר עבדול לטיף באני ג'אבר, ראש מועצת ינון, הכפר שאיתרע מזלו לשכון בעמק שמתחת לחווה של רן. באוקטובר אשתקד, כשההתנכלויות של רן ואנשיו הפכו בלתי נסבלות, נטשו תושבי הכפר את בתיהם, מותירים מאחריהם רק שני קשישים שסירבו לקבל את רוע הגזירה. מאז חלק מתושבי הכפר חזרו, אבל קשה להחמיץ את האימה הנשקפת מעיניהם כשהם נשאלים על "אברי".

גבר עם ביצים

הבחירה של באני ג'אבר בתואר "שריף" אינה מקרית. שרשרת הגבעות שממזרח לאיתמר הן המקום שבו מסתיים הכיבוש המסודר ומתחיל המערב הפרוע, או, אם לדייק, המזרח הפרוע של ארץ ישראל. הצבא והמשטרה ממעטים להפגין כאן נוכחות, מניחים לאנשי המאחזים שעל הגבעות ולכפריים שבעמקים להסתדר ביניהם, והם אכן מסתדרים - כמיטב המסורת של חוקי הג'ונגל. הנוף מדהים: שרשרות הרים שמבותרים על ידי ואדיות, כרמי זיתים, מרבדים ירוקים ופרות מלחכות בנחת. בחורף שוויץ, בקיץ אי יווני. אבל מתחת לפסטורליה הזו מבעבעות אלימות ושנאה, בעיקר בחמש השנים האחרונות. מאז נובמבר 98', כשאברי רן החל להקים את החווה שלו, היו כאן מעט מאוד רגעים של שקט.

הרבה לפני שהפך לשריף של גבעות איתמר, היה אברי רן ילד בקיבוץ נחשולים. הוא למד וגדל בקיבוץ עד כשנה לפני שירותו הצבאי, אז עזב יחד עם אמו ואחיו, לימים איש שב"כ. בקיבוץ זוכרים ילד חמוד ומרשים מבחינה חיצונית, חביב הבנות. מאז שעזב הקשר עמו נותק כמעט לחלוטין, אולי משום שלא השאיר משפחה בקיבוץ. בצבא שירת כמ"פ בשריון (היום הוא סא"ל בדימוס), ואחרי השחרור גר בדירה קטנה ברחוב מכבי בתל אביב, בסמוך למגרש הכדורסל הישן של מכבי תל אביב. באותן שנים התפרנס מעסק לייצור סנדלים ונעלי עור באזור רמת גן.

אחרי שרן ואשתו, שרונה, במקור בת מושב נוה ירק, חזרו בתשובה, החליטו על שינוי דרמטי באורח חייהם. מעט לפני החתימה על הסכמי אוסלו הצטרפו להתנחלות איתמר הסמוכה לשכם. בתחילה גרו בהתנחלות עצמה, שם הקימו לול אורגני גדול. זה לא היה יוצא דופן. באיתמר וסביבותיה חיים לא מעט קיבוצניקים לשעבר, חוזרים בתשובה, ביניהם כאלה שבחרו באורח חיים חקלאי ומתמחים בגידולים אורגניים. העגבניות והמלפפונים שצומחים בלי התערבות מלאכותית באדמת ארץ הקודש מהווים שילוב מנצח של בריאות ובריאה.

כדי לחזק את הקשר לאדמה, ובו בזמן להתקרב לאלוהים, החליטו בני הזוג רן להעפיל אל פסגת אחת הגבעות המתנשאות ממזרח ליישוב. החזון שלהם תאם את שאיפות ההתפשטות של איתמר. הסכם אוסלו הפך את איתמר, כמו התנחלויות אחרות בירכתיים של שכם, מועמדת רצינית לנטישה בגל הפינויים הראשון. באיתמר החליטו להיאבק ברוע הגזירה באמצעות קביעת עובדות בשטח: יצירת רצף של הרחבות בכיוון מזרח, בשאיפה להתחבר ביום מן הימים ליישובי בקעת הירדן, שממשלות ישראל הצהירו שלא יוותרו עליה גם בהסדר הקבע. ואכן, בסדרת מהלכים מחוכמת במחצית השנייה של שנות התשעים, תחת ממשלות העבודה והליכוד גם יחד, סופחו לאיתמר גבעה אחר גבעה, סה"כ מלבן צר באורך של כחמישה קילומטר בכיוון מזרח, שהפכו אותה לבעלת שטח של כ-6,000 דונם על פי תוכנית המתאר שאושרה בנובמבר 99'. באיתמר כמה מאות משפחות. לשם השוואה: שטחה של בת ים הוא כ-8,000 דונם.

בהתנחלות דיברו על הצורך לטפס מזרחה. אברי רן עשה. מוסי רז, בקדנציה האחרונה ח"כ מרצ ולפני כן מזכ"ל "שלום עכשיו", זוכר איך עקב בהשתאות אחרי היווצרות סוגת ההתיישבות החדשה: "הוא אבי אבות המאחזים. בקיץ 96' נודע לי לראשונה על הקמה של מאחז בצורה שאנחנו מכירים היום - כמה קרוואנים שעולים בחשאי על גבעה ואוטובוס ישן. שמעתי על המאחז מתחקירן של 'בצלם' שתושבים מינון סיפרו לו עליו. בדקתי את העניין מקרוב וראיתי את מה שהיה לדעתי המאחז הלא חוקי הראשון. דאגתי שיפרסמו על זה ידיעה ברדיו, ועוד באותו יום הצלחנו להוציא צו הריסה על המבנה. מיותר לציין שהוא קיים עד היום".

צו ההריסה לא מומש אולי משום שעד מהרה התברר שהגבעות הללו הן בכלל אתר קדוש ליהדות. אחד מתושבי האזור, חסיד ברסלב, חלם בלילה שהשופט גדעון בן יהואש נקבר על אחת הגבעות. מיד החלו להכשיר חלקת קבר במקום. היום הקבר משמש אתר עלייה לרגל, יש גם מי שדואגים להדליק שם נרות, הוא אפילו מצוין בכמה מפות. השופט התנ"כי גם העניק לשורת המאחזים של איתמר את שמם: גדעונים א', ב' וג'. למאחז הרביעי, שמרוחק 4.5 קילומטר מההתנחלות עצמה, קוראים "גבעות עולם", ולא בכדי: משם כבר נשקף המראה עוצר הנשימה של בקעת הירדן וים המלח. את השם הדרמטי העניק לו בעל הבית - אברי רן.

מתחם החווה של משפחת רן מפרנס אותה בכבוד: הלול האורגני עובד במרץ, ולצידו מחלבה גדולה ומשוכללת בה מייצרים גבינות צאן. מי שזכו לטעום מהן מדברים בהתלהבות בשבחן. הן גם נמכרות בחנויות טבע, בעיקר בירושלים, תחת הלוגו "גבעות עולם". בחווה יש גם סוסים וכלבים לרוב. באתר האינטרנט של איתמר, כשמקליקים על "משק רן", מקבלים הסבר מקיף על יתרונותיה של הביצה האורגנית מתוצרת איתמר: "אצלנו במשק הלולים מרווחים, בנויים מעץ טבעי, התרנגולות מסתובבות ומלקטות את מזונן, מטילות את הביצים בתאי הטלה מרופדים בקש ולנות על דרגשי שינה מוגבהים, ממש כמו בסביבתן הטבעית (ההדגשה במקור). מזונן כולל תערובות אורגניות, ללא תרופות, ולכן התרנגולות רגועות ובעלות מראה בריא, והתוצאה הישירה - ביצה טריה, כבדה יותר, קליפה חזקה יותר, והחלמון סמיך וצהוב יותר". המשק גם מציע עיסקה: "תבנית של 30 ביצים במחיר שווה לכל נפש, אספקת הביצים תתבצע אחת לשבוע ביישובך. איסוף הביצים יום יומי בעבודה עברית, שומרי שבת. לחץ על התרנגולת להזמין ביצים הביתה".

הגורו של המוזרים והתלושים

בני הזוג רן, בסביבות גיל 50, לא לבד בחווה. יש להם עשרה ילדים, רובם, ובכלל זה כמה מהבנות הנשואות, מתגוררים איתם. אחת מבנותיהם, שרה, נשואה לנריה, בנם של גבי וברכה בן יצחק החיים כבר שנים רבות בקרוואן בתל רומיידה ונחשבים לחלק מאצולת המתנחלים. כדי לשכן את הנפשות הרבות הוקמה בחווה שורה ארוכה של מבנים, ביניהם בית כנסת. בהסכם שנעשה בזמנו בין מועצת יש"ע לממשלת ברק הוגדר "גבעות עולם" כיישוב מוקפא, אבל זה לא הפריע לו להתפתח במהירות. באוקטובר 99' היו במקום עשרה מבנים. באוגוסט 2000 חמישה עשר.

פרט לבני המשפחה, מתגוררים בחווה גם "הבחורים". רובם צעירים, חלקם קבועים ואחרים מתחלפים, שעובדים במקום ובעיקר רואים באברי רן מודל לחיקוי, אב רוחני. צעירים רבים, חלקם נמנים על האוכלוסייה שכונתה בשנים האחרונות "נוער הגבעות" מתקבצים אל החווה שלו מכל קצוות הארץ. תושב איתמר מסביר את מקור המשיכה: "הוא מרשים את כולם בגלל השורשיות שלו, האמיתיות שלו, הוא חקלאי מצטיין שמתפרנס בכבוד מאדמתו ולא מקבל גרוש משום ממסד. הוא סומך רק על עצמו ועל אנשיו. הוא קנאי מאוד, מגיעים אליו גם חבר'ה מוזרים, תלושים, כאלה שנזרקו מכל מיני מקומות ומצאו מפלט מהממסד וההורים ואין להם רועה רוחני. כשהם מגיעים אליו הם סרים למרותו".

"יש לו בגבעות ממדים של דמות מיתית", אומר אדם אחר שעוקב אחר רן ועדת מעריציו, "זה קצת כמו אשראם שם, והוא הגורו שלהם". ברוך מרזל מתאר את מערכת היחסים בין רן לעובדיו כשליחות חברתית: "הוא האבא של אנשי הגבעות, דואג להם ומטפל בהם. הוא מכניס אורחים, יש לו לב גדול ורחב. הוא מטפל באנשים שאין להם בית, מקרב ומחזק אותם".

אחד מהצעירים מחפשי הדרך שהגיע לעבוד ב"גבעות עולם" היה גור האמל, יוצא הקיבוץ הדתי סעד. באחד הימים באוקטובר 98' ביקר האמל באיתמר בבית אחותו, קמה, ולאחר מכן יצא לצעוד ברגל, תרמיל על גבו, לכיוון החווה של אברי רן. על דרכו נקרה פלשתינאי קשיש בן 77, מוחמד סוליימן א-זלמוט מהכפר הסמוך בית פוריק. האמל, מסיבה לא ברורה, רוצץ את גולגלתו של זלמוט באבן. באותו לילה הפיצה מזכירות איתמר דף מידע לתושבים: "אנו מגנים בכל פה את המעשה הנפשע". המזכירות הדגישה גם ש"זה לא מישהו משלנו".

דינמו שמתניע את הסביבה

מוסי רז פגש באברי רן פנים אל פנים רק פעם אחת, אבל הוא זוכר את הפגישה היטב. בתחילת קיץ 99', הימים עדיין ימי אוסלו וממשלת ברק, רז יצא לסיור מאחזים עם דידי רמז, אז ראש צוות מעקב ההתנחלויות בשלום עכשיו ומיכל קפרא, עיתונאית "מעריב". במהלך הסיור הגיעו השלושה ל"גבעות עולם". הם התקבלו בזרועות פתוחות. שרונה רן והעובדים היו בטוחים שמדובר במטיילים שבאו ליהנות מנופי ארץ הקודש, לחזק ולהתחזק. האורחים הוזמנו לסככת האירוח, הושקו בקפה. הם זוכרים סככה ענקית, מקורה בבדים, שולחן ארוך, שטיחים קטנים בסגנון פרסי, כורסאות וספות מהוהות, קבוצה של נערים בני 17-16 ואווירה של קומונה. באותו סוף שבוע תיארה קפרא בקצרה את הדברים ב"מעריב". "בחורים צעירים, ארוכי שיער, בלבוש מרושל, שלמרות הכיפות והציציות דומים להפליא לאחיהם הפריקים החילונים הצעירים, מה גם שניחוח של ג'וינט מדגדג את הנחיריים".

קפרא שאלה את המארחים אם לא מעניין אותם לדעת מאין הגיעו. מישהו שאל אותה "אתם יהודים?" ומשנענה בחיוב, אמר "אז קודם שבו ושתו קפה". אבל קפרא התעקשה, והציגה עצמה כתל אביבית שעובדת ב"מעריב". בתוך שנייה היחס השתנה מהקצה אל הקצה, ושרונה רן גירשה אותם מהחווה בצעקות: "עיתונאים? עכשיו תעופו מפה, עכשיו". בדרכם החוצה פגשו את אברי רן, שבדיוק הגיע. גם הוא הבהיר להם שנוכחות עיתונאים במקום אינה רצויה, אבל ניצל את ההזדמנות כדי להרביץ בהם תורה משך דקות ארוכות. קפרא תיארה את המפגש ב"מעריב": "אנחנו מביטים בו והוא מביט בנו. נעצר. רגע של מתח. מסביב מתגודדים הצעירים. 'סילקו אותנו', אני אומרת לו. יש לו מבט נוקב, מחורר כמעט. ואז הוא פותח את הפה. טון מונוטוני קצת, לכאורה שקט, והעיניים לא נותנות מפלט. ובשפתו הרהוטה הוא מסביר כיצד התקשורת הביאה לכך שעם ישראל יהיה לעם הנבל ביותר, כי זה העם היחיד שבגד באדמתו. ומלותיו, שקשות לשחזור, רושפות כמו תת מקלע. אתם, אמר, אתם הייתם נותנים להיטלר, לו חי, פרס נובל לשלום. ואהבתו האדירה לאדמת הקודש, לאדמה האלוהית הזאת, מתערבבת עם טינתו לערבים ולפלשתינאים השפלים במיוחד, ולערפאת, ולעיתונאים, שאשמים באשמת הבגידה הגדולה מכולם".

גם אחרים שפגשו בשנים האחרונות את רן שותפים לרושם העז ממנו. כתב שטחים שהגיע במסגרת סיור לחווה בימיה הראשונים, נזכר: "אתה ישר קולט שהוא לא אדם רגיל. יש בו איזו קנאות עצורה, הוא מדבר בשקט אבל דווקא השקט הזה מסגיר אדיקות גדולה. הצעתי לו להתראיין אבל הוא סירב בתוקף, ולהפתעתי גילה בקיאות רבה בכל מה שנאמר וקורה בתקשורת, בעיקר ברדיו. הוא נתן כל מיני דוגמאות, השם של שלי יחימוביץ' כיכב שם. הוא כל הזמן הדגיש שהיתרון שלו הוא ש'אני כבר הייתי איפה שאתם היום'".

"כשאתה לוחץ לו את היד היד שלך מתפרקת", אומר עיתונאי אחר שביקר מספר פעמים בחווה, אך תמיד הצטווה להשאיר את הפנקס והמצלמה במכונית. "זו יד מחוספסת, מיובלת, של אדם שלא מפסיק לרגע לעבוד עבודה פיזית. לובש מגפי גומי, אוחז טוריה, קשה כמו אבן צור. הוא מסתכל עליך ונכנס אליך עד התאים האחרונים, מחייב אותך להסתכל עליו. אי אפשר לדבר איתו חמש דקות בלי לקבל אידיאולוגיה של ארץ ישראל ויישוב ארץ ישראל, זה מוציא אותך מדעתך. הבחורים שמצטרפים אליו מגיעים כנועים, הם רוצים לשמוע אותו, הוא דוחף להם מוטיווציות. הוא מעין דינמו שמתניע את כל הסביבה. החבר'ה האלה הבינו שאם הם רוצים להישאר על האדמה הזו הם צריכים לאמץ את שיטת הצומוד של הפלשתינאים, ולכן בשנים האחרונות התפתח כל הקטע של עדרי הכבשים והזיתים. כולם מתחברים לאדמה, וכולם מוכנים להרוג בשבילה".

העוינות לתקשורת היא כאמור מוטיב חוזר בתפיסת עולמו של רן. יש הטוענים שאפילו ערוץ 7 מוקצה בעיניו. "זה כל כך מוצק הסרבנות והטינה שלו לתקשורת, אין שום סדק", אומר עיתונאי שכבר ניסה לשכנע אותו להתראיין מספר פעמים. "מצד שני, הוא מנצל כל הזדמנות כדי להרצות בלהט רב את משנתו, מה שמעיד על כך שיש לו צורך להתבטא, לתקשר. הוא פלרטטן, יש לו קסם שמהלך על אנשים והוא יודע להשתמש בזה, אבל לא שוכח לומר שוב ושוב שאנחנו תשקורת, מעשה רמייה, עסוקים בשטויות כל היום".

אדם שעובד במועצה המקומית שומרון מספר שמדי פעם עולים רעיונות להשתמש בכריזמה של רן לצרכים תקשורתיים, אבל היוזמות האלה נתקלות בסירוב מוחלט. "רצינו אפילו לארגן לו כתבת יחצ"נות לגבינות שלו בתוכנית אוכל, אבל גם על זה הוא לא היה מוכן לשמוע".

אימת הפלשתינאים

חוץ מעיתונאים, יש עוד קבוצה אחת של אנשים שאינם רצויים בחווה של משפחת רן: ערבים. על מערכת היחסים בין רן לשכנים הפלשתינאים אומר באירוניה אחד מתושבי איתמר: "הם מאוד מכבדים אותו, וזה בלשון המעטה". אחרי השתהות קצרה הוא מוסיף: "ויש להם סיבה טובה".

ינון הוא כפר זעיר. כ-150 משפחות, רובן חיות במקום מאות שנים ומוציאות את פרנסתן הצנועה ממטעי הזיתים ושדות החיטה שבבעלותן. הכפר שוכן בשטח C הנמצא בשליטתה המלאה של ישראל, אבל בשנים הראשונות שלאחר הסכמי אוסלו התמורות הפוליטיות פסחו על העמק השקט בו הוא שוכן, שמחובר אל העולם באמצעות דרך עפר משובשת. השלווה נגמרה ביום שבו איתמר החלה להתרחב מזרחה. בשבע השנים האחרונות תושבי ינון משלמים מחיר כבד על חטא קדמון: הם תקועים כמו קוץ בלב מסלול ההתפשטות של המתנחלים.

עבדול לטיף באני ג'אבר, בן 48, הוא ראש מועצת ינון. בכפר, שרוב דייריו קשישים, ילדים ונשים, הוא הכתובת הכמעט יחידה לכל המצוקות. הוא מסתובב עם מחברת חומה גדולה עטופה בשכבה עבה של נייר סלוטייפ, בה הוא מנהל רישום מסודר של האירועים החריגים העוברים על הכפר. בשנים האחרונות המחברת מתמלאת בקצב מדאיג.

השינוי התחיל, הוא אומר, ב-1996, עוד לפני ש"אברי" נראה בסביבה. תושבי הכפר הבחינו בתכונה על הגבעות מסביב. פה ושם טרקטור מיישר אדמה, נוכחות מוגברת של מתנחלים בשטח. פתאום היה מסוכן להרחיק בשדות, הגבעות הפכו לשטח אסור. מי שהפר את הכללים שילם ביוקר, כמו אותו קשיש שיום אחד התרחק מתחומי הכפר יתר על המידה וחזר לכפר מוכה וזב דם. בוקר אחד בסוף 97' התעוררו תושבי הכפר לקולות טרקטורים שגילחו שדות חיטה ועצי זית ממש בפאתי הכפר. מעט אחר כך קמו במקום אוהלים. היה ברור שהם שם בשביל להישאר.

ב-1998 פגש באני ג'אבר באברי רן לראשונה. הוא הלך להתלונן במת"ק (מינהלת התיאום והקישור, עליה השלום) על כך שרן בונה חווה על האדמות של ינון. במפקדה אמרו לו שהכל מאושר ושרן רק רוצה לגור בשקט על ההר. במקום השקט, באה סערה גדולה: התלונה גרמה לאנשי החווה, אומר באני ג'אבר, להגיב בעצבנות. החלו מופעים של יריות באוויר, מסעות הפחדה, מניעת גישה לבאר המים, הכל בחסות המזרח התיכון החדש של הסכם אוסלו.

הטבעת הלכה והתהדקה. ראשי הגבעות שמסביב לינון הלכו והתמלאו מגדלי שמירה, קרוואנים, מבני קבע וגדרות. "צאו בלילה אל רחובות ינון. הכפר הקטן חשוך, הנוף פסטורלי", כתב לפני חמישה חודשים ההיסטוריון גדי אלגזי, במאמר שהתפרסם ב"הארץ". "אבל גם בכפר עצמו אין התושבים לבדם: על הגבעה שממול נראים מגדלי השמירה של המתנחלים, ומן הגבעה שבצד השני אפשר לראות את הקרוואנים וכלי הרכב. במולדתם, אנשי ינון מוקפים, כמו בשמורה שימיה ספורים".

אבל גם בתוך השמורה לא היה לתושבי ינון ביטחון. התקריות הלכו ותכפו, האותיות במחברת של עבדול לטיף באני ג'אבר הולכות ומצטופפות. ישנן ההטרדות הקטנות, יחסית: טיולי השבת שהמתנחלים עורכים בשבילי הכפר, על נשקיהם, טפם וכלביהם, לעתים דורשים מדיירי המקום להישאר בבתים בעוד הם מתענגים על הנוף. הטיולים האלה כבר הפכו להרגל, עד כי ילדי הכפר שואלים בחרדה את הוריהם מדי בוקר אם "היום שבת". גם בימי חול זוכים תושבי ינון לביקורים של מתנחל מזדמן, בדרך כלל אחד מבחורי "גבעות עולם" שחוצה את הכפר על גבי טרקטורון או סוס. בלילות המתנחלים עורכים לעתים מצעדי הפחדה על גגות הבתים. בלילות הכפר מואר דרך קבע באמצעות אלומת אור שמופקת ממגדלי השמירה ומשוטטת בין בתיו. אפילו וירג'ין ואצ'ר, מתנדבת מארגון סולידריות צרפתי שהגיעה לכאן רק לפני ימים ספורים, הספיקה להפנים את התחושה שצופים בה כל הזמן. במהלך השיחה שלנו היא מבקשת שלא נצביע לכיוון מבנה זה או אחר של המתנחלים, כי "מישהו עלול לשלם על זה".

המרחק בין הטרדות לאלימות של ממש נחצה במהירות. כבר במאי 2001, מדווח דו"ח "בצלם" על תקרית קשה שבה קבוצה גדולה של אנשי "גבעות עולם" תפסה בשדה חמישה מתושבי ינון בעת שעיבדו את החלקה השייכת למשפחתם. הפלשתינאים עבדו במרחק של כ-300 מטר מגדר החווה. זמן קצר אחריהם הגיעו למקום שני ג'יפים אזרחיים עם כ-12 מתנחלים חמושים. ר'סאן חדר סולימאן, בן 35, המבוגר בין הפלשתינאים שלקחו חלק באותו אירוע, מסר לתחקירן "בצלם" את העדות הבאה:

"הם הבחינו בכך שאנו מתכוונים לעזוב ושלושה מהם התחילו לירות לעברנו ולכיוון עדר הצאן. הסתתרנו מאחרי סלעים שהיו במקום והתחלנו להתרחק בזחילה לאחור. לפתע ראיתי שחמישה מהמתנחלים רצים לעברנו מהכיוון הנגדי. חמשת המתנחלים הצליחו להשיג אותי. זיהיתי אחד מהם, גבר בשם אברי, בערך בן חמישים. אברי כיוון את נשקו לראשי ודרש ממני לבוא איתו להתנחלות. הסברתי לו שלא עשינו דבר ואנחנו בסך הכל רועים את הצאן. הוא הכה אותי בראש בקת האקדח שברשותו ודרש שאבוא עמו. אמרתי לו שלא אעלה להתנחלות גם אם יירה בי. אברי הורה לארבעת המתנחלים האחרים לירות בנו אם אני אמשיך לסרב לעלות איתו להתנחלות. הם עשו עיגול מסביבנו והתחילו לירות ברובים לכיוון הקרקע, בסמוך לרגלינו. התחלנו לבכות ולצעוק למרות שלא נפגענו מהירי. החלטתי שנלך איתם.

"הם הובילו את חמישתנו בטור. הלכתי בסוף הטור ואברי תפס אותי כל הזמן בשיערותי כאשר אקדחו מכוון לראשי. הלכנו בערך 300 מטר עד שהגענו לגדר. הם הורו לנו לשכב על הקרקע כאשר פנינו מופנות כלפי מטה. ארבעת הצעירים נשכבו ואני סירבתי כי פחדתי שיירו בנו ויהרגו אותנו בזמן שאנחנו שוכבים. הם התחילו לבעוט ולהכות אותי בכתות הנשקים שברשותם. בכיתי והתחננתי בפני אברי שיעזוב אותנו, אבל תחנוני לא הועילו...

"בשלב מסוים הבחנתי בכך שאברי שם את האקדח מאחורי גבו, התרחק בערך שלושה מטרים, לקח אבן גדולה שמשקלה עולה על עשרים ק"ג והתחיל להתקדם לעברי. קמתי בבהלה והוא זרק את האבן על הרצפה והחל לקלל. הוא קרא לשאר המתנחלים והם הכו אותי בכל גופי. רוב המכות היו בחזי, בפני ובאזור האשכים.

"דם רב התחיל לרדת מפני וגופי התחיל להכחיל. הרגשתי סחרחר ואז הבחנתי בהגעתו של ג'יפ אזרחי נוסף. מהרכב ירד מתנחל ובידו מקל ארוך. המתנחל הכה אותי במקל בעוד יתר המתנחלים צוחקים בקול רם. קמתי בבהלה, דחפתי את המתנחל שאחז במקל, והתחלתי לרוץ. אני לא יודע מאיפה שאבתי את הכוח. אברי, שעמד והביט כיצד מכים אותנו, לקח את אקדחו וירה לעברי כשהייתי במרחק של כשני מטר ממנו. תיארתי לעצמי שינסו לירות בי אבל העדפתי למות כך ולא למות מעינויים. לא הרגשתי שנפגעתי והמשכתי לברוח".

בדרך מנוסתו פגש סולימאן רועים פלשתינאים שבעזרתם הצליח להגיע לתחנת המשטרה הפלשתינית בעקרבה. הפלשתינאים פנו למשטרת ישראל, ששיגרה שוטרים למקום התקרית ודאגה לשחרר את קרוביו של סולימאן מידי המתנחלים. הוא עצמו הובהל לבית החולים רפידייה בשכם, והקליע הוצא בניתוח משוק רגלו השמאלית.

דוד המלך פוגש את רובין הוד

במפגשים המועטים בין באני ג'אבר לאברי רן, בהם משמש אחיו דובר העברית של ראש הכפר כמתורגמן, רן דאג להבהיר את כללי המשחק החדשים: אני שליט המקום, אני קובע את הכללים. תשכח מצה"ל, תשכח מהמשטרה, אני זה שמחליט כאן. האדמות האלה הן שלי, ואני בעצם עושה לכם טובה כשאני נותן לכם לעבד אותן. מכיוון שכך, הסביר, אסור לאנשי הכפר לעשות שום צעד, ולו הקטן ביותר, מבלי לקבל את אישורו. אמר, ועשה: זמן מה אחרי שסוכנות האו"ם לפיתוח התקינה בכפר גנרטור, שסיפק לבתים חשמל ודחף את המים במעלה הגבעה, התעורר באני ג'אבר לפנות בוקר לתפילה והבחין בנוגה מוזר העולה מהוואדי. מישהו העלה את הגנרטור בלהבות. מספר ימים לאחר מכן, מספר באני ג'אבר, הבהיר לו רן שזו היתה ידם הארוכה של אנשיו, וכי שלח אותם משום שהגנרטור הותקן בלי לבקש את רשותו. גם את מיכלי המים השחורים דירדרו המנתחלים מראש הגבעה, למען יראו וייראו.

באחת השבתות הבחין באני ג'אבר בכמה מתנחלים טובלים במעיין של הכפר. לא מדובר דווקא בתענוג צרוף: כדי לטבול במעיין יש להרים מכסה ולרדת בסולם רעוע לתוך בור. המתנחלים התרחצו על בגדיהם. כשבאני ג'אבר ביקש מהם לצאת משום שהם מזהמים את מי השתייה של הכפר, הם טבלו בתגובה במים גם את כלביהם, והודיעו לו שעוד ישלם ביוקר על חוצפתו. בשבת הבאה, כשהגיעו לטיול הקבוע, דרשו ממנו להיכנס לתוך ביתו. הוא סירב. התקרית הסתיימה בכך שנתפס על ידי שלושה מהמתנחלים ואחד מהם הלם ברקתו בכת הרובה. מקום הפגיעה ניכר היטב.

לקראת מסיק הזיתים בסתיו האחרון גבר המתח בינון, כמו בעוד מקומות רבים בשטחים. כל יציאה למטעים היתה כרוכה בסכנת מפגש עם המתנחלים. אחד המפגשים הללו, ב-6 באוקטובר, הסתיים במותו של האני באני מניה. הוא יצא למסוק זיתים עם כמה מבני משפחתו, כמה מתנחלים חמושים הופיעו במרחק וירו, הצעיר הפלשתינאי נפל מת.

מעט אחר כך החלו תושבי הכפר לנטוש את בתיהם. הילדים לא יכלו יותר לשאת את האימה, תלמידי התיכון שביניהם היו בסכנת מכות קבועה כשצעדו בשביל העפר לבית הספר בעקרבה, העיירה הנמצאת במרחק כשלושה קילומטר. רוב תושבי ינון עברו ללון אצל קרובים בעקרבה. הצעד הדרמטי גרר התגייסות מהירה של אנשי תעאיוש ופעילי תנועת הסולידריות הבינלאומית. הם החלו להפגין נוכחות קבועה בכפר, ובעקבותיהם הגיעה התקשורת, בעיקר הזרה. המתנחלים הורידו פרופיל, חלק מתושבי הכפר חזרו. האלימות שכוונה עד כה אליהם, הופנתה עכשיו אל פעילי שלום מחו"ל ומישראל. ב-27 באוקטובר תקפו כעשרה מתנחלים חמושים קבוצה של פעילי שלום ופלשתינאים שמסקו זיתים; בחודשים הבאים נרשמו שורה של אירועים אלימים נוספים. הקורבנות האחרונים, לפי שעה, היו סטושי איטקורה, קולין קלסל ודוד ניר.

ככל הידוע, רק עיתונאי ישראלי אחד הצליח עד היום לשכנע את אברי רן להתראיין. זה היה ניצן חן, שב-1995 הכין כתבה לתכנית מיוחדת בערוץ 1 שהוקדשה למצבם של המתנחלים בעקבות הסכמי אוסלו. חן ישב עם רן בחווה שלו. "הוא היה מדהים, היה לי קשה מאוד לחתוך את הדברים שלו על שולחן העריכה", הוא נזכר. "הוא חי אז כמו במאה ה-18, החווה שלו נראתה כמו אחוזה מלפני מאתיים שנה. בהתחלה היה הוא, אחר כך חוות מעון, ואחר כך כולם העתיקו מהם. הוא נראה לי אז כמו שילוב בין דוד המלך לרובין הוד".

בכתבה אפשר לראות את רן, חולצת עבודה כחולה לגופו וכיפה ירוקה גדולה לראשו, מישיר מבט אל המצלמה, נועץ בה עיני פלדה קרות ושוטח את משנתו: "כל ביצה שאני אוסף וכל תרנגולת שאני מטפל בה וכל בעל חיים או עשב שיש בחצר הוא חלק מהברית שלי עם ארץ ישראל ותורת ישראל. אם צה"ל יפנה את שכם זה רק יחזק אותנו, יחשל אותנו, בוודאי ובוודאי לא יפיל את רוחנו. מה שמקנה לי את הביטחון הגדול ביותר זה הנשים שנוהגות על הכביש והילדים שנוסעים על הכביש, כי הם החיילים האמיתיים פה בשטח. אם טרומפלדור היה אומר היום 'טוב למות בעד ארצנו' הוא היה נכנס למעצר מינהלי. האדמה הזו היא עצמי ובשרי, היא עצם קיומי, אני נושם את האוויר מלמעלה ויונק את האדמה מלמטה באותה מידה. להגיד שאקריב את חיי למען המקום הזה - כן, בפירוש כן, אני אקריב את חיי למען המקום הזה ואפילו מוכן לסכן את חיי הקרובים לי למען המקום הזה, כן, בהחלט. כי המקום הזה אולי ידרוש קורבנות".

באמצעות עורך דינו, ששי גז, אברי רן השיב בשלילה לפנייה להתראיין לכתבה זו או להגיב על הנאמר בה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו