בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביטוח הלאומי הפרטי של החרדים

קופת העיר, ארגון צדקה הפועל בבני ברק, ושני ועדי צדקה ירושלמיים נהפכו בעשור האחרון לגופים המגלגלים מיליונים. הם תומכים במאות משפחות בסכומים גדולים ומהווים את רשת הביטחון היחידה בחברה שאין בה פנסיה וביטוח חיים והמצויה במשבר כלכלי קשה. הכסף נאסף שקל לשקל מתושבי העיר, שרבים מהם עניים מרודים בעצמם. אבל חוקר החברה החרדית פרופ' מנחם פרידמן מזהיר שגם השיטה הזאת עלולה לקרוס

תגובות

קרוב לחצות נכנס אחד המחלקים של "קופת העיר" למשרד, הזיעה ניגרה על פניו וכולו ייסורי מצפון. היה זה מוצאי שבת לפני פורים וחלוקת מעטפות הצדקה היתה בעיצומה. הרב לא היה בבית, הוא אמר בהתנצלות, הבן פתח את הדלת. "חס וחלילה לתת לילדים", הזדעק דוד שרייבר, "זה מה שהיה חסר, שיראו שאבא שלהם מקבל מעטפה שלנו". בחור הישיבה הצעיר שלף את המעטפה מעמקי מעילו. הוא לא לקח סיכון. שרייבר פלט אנחת רווחה, טפח על כתפו ושלח אותו לדרכו.

בתקופות שלפני חגים, במשך כל הערב והלילה מתנדבים מכל השכבות והגילים, חסידים וליטאים, נכנסים ויוצאים מהמשרד בהולים. דוד שרייבר, אחד משני המנהלים של קופת העיר, ארגון הצדקה הגדול בבני ברק, אינו חדל לענות לפניות בטלפון הנייד הזעיר שלו. שרייבר, שכולם מכירים אותו בשם המשפחה בלבד, הוא בחור סגפני למראה בן 35, אב לחמישה, תזזיתי ומבודח תמיד.

שותפו, אברהם שפרינצלס, האחראי לניהול הכספים - הבנקאי כפי שמכנה אותו שרייבר - עונה לטלפונים ורושם את התרומות הניתנות בכרטיסי אשראי. שפרינצלס, בן 30, הוא אדם רגוע, גדול ממדים, זקנו ופיאותיו גדלים פרא - הניגוד הגמור למראה המוקפד של שרייבר. הוא אב לשישה ילדים. בנו בן העשר, שהתקשה להירדם בבית, הסתובב בין רגלי המחלקים.

שני האברכים משתייכים לזרם הליטאי. ביום יום הם לומדים בישיבה ונשותיהם הן המפרנסות העיקריות. את עיסוקם בקופת העיר הם עושים בהתנדבות. בתקופת החגים הם כמעט לא רואים את הבית.

לפני פחות משלוש שנים ייסד שרייבר את קופת העיר בליווי ופיקוח של שישה רבנים המעורבים בחיי בני ברק. זוהי עמותת צדקה המוקדשת לעניי העיר. עד היום קיבלו ממנה סיוע כ-2,700 משפחות, חלקן כמה פעמים. במגבית פורים האחרונה בלבד קיבלו סיוע 1,400 משפחות. באופן מוצהר התמיכה ניתנת ללא קשר למידת הדתיות של הפונים. בפועל רוב רובם של הנתמכים הם מהציבור החרדי. התגייסותם של רבנים כנסים קרליץ והרב יהודה סילמן, העומדים בראש בתי דין בעיר, פירושה זרם קבוע של תרומות ואף כוח אדם זמין בהתנדבות.

ואמנם, עסקי הצדקה של קופת העיר פורחים. רשת מסועפת של קשרים משפחתיים וקהילתיים הופכת את הארגון הזה לתוסס וחי. כ-200 מתנדבים עוסקים בהתרמות, חלוקת המעטפות או פיקוח וליווי של הנצרכים. המתנדבים מגויסים מקרב המעגלים המוכרים למנהלי הקופה - מישהו שמכירים מבית הכנסת, מהכולל, אחיינים, בנות דוד. שרייבר מנהל את העסק כולו בראשו. שמו של כל נצרך ומספר ילדיו נשלפים חיש קל מהזיכרון, כולל הבעיה שלו וגובה הסכום שקיבל.

מקצת הנצרכים כלל לא מעלים בדעתם מהו מקור הסיוע. זה קורה כאשר בן משפחה הוא המבקש את התרומה, והיא ניתנת בשמו או בשם רב השכונה. ככל שהארגון הזה בולט לעין - באמצעות עלוני פרסום, מודעות התרמה וקופות צדקה ענקיות המוצבות בבתי הכנסת - כך הוא שקוף מן העבר השני של המתרס. פקידה בבנק בבני ברק ביקשה למשל שהמעטפה המיועדת לה תימסר לקרוב משפחתה שיפקיד בעבורה את הכסף בבנק. כך עמיתיה לא יגלו את גודל הבושה. אשה אחרת ביקשה תלושי מזון במקום כסף, כדי שלא ייוודע לבעלה עד כמה המצב בבית חמור.

שיטות שיווק אגרסיוויות

קופת העיר היא אחת משלוש עמותות צדקה ממוסדות הפועלות בקרב הציבור החרדי בארץ. שתי העמותות האחרות, "ועד הרבנים לענייני צדקה" ו"הוועד הארצי להצלת משפחות", פועלות בירושלים. כל ארגון מקיים ארבע מגביות בשנה: לפני הימים הנוראים, בחנוכה, בפורים ובפסח. את המגביות מקדים פרסום נרחב של עלונים הנשלחים לתיבות הדואר בצירוף בקשה להוראת קבע או תשלום חד פעמי בכרטיס אשראי. הוועדים הירושלמיים מפרסמים בעלון את מספר הנזקקים שבהם יש לתמוך: 380 אביונים בפורים אצל ועד הרבנים, הוועד הארצי הסתפק ב-227 (בגימטריה כמניין ברכה).

ארגוני הצדקה הללו מסתמכים אמנם על טוב לבו של הציבור, אך ליתר ביטחון הם נוקטים שיטות שיווק אגרסיוויות כדי לעודד אותו לתרום. ועד הרבנים, למשל, פירסם מכתב שבו הרב ישראל יעקב פישר, ראב"ד (ראש אב בית דין) העדה החרדית, ביקש לפני מותו מהציבור לתמוך בוועד. עלוני הוועדים גדושים בסיפורים סוחטים דמעות: "אברך צעיר ת"ח (תלמיד חכם) מופלג, אשר לא עלינו נסתמו לו דרכי המעי", מתחיל אחד מהם. "מדובר באמא אומללה שבתקופה של כמה שנים איבדה ארבעה מצאצאיה", הוא סיפור אופייני אחר, "שברי כלים, המומים ומזועזעים, נמקים באבלם וטרודים בצערם, זה מה שנותר מהורי ארבעת הילדים, אך למרות הכל הם חזקים באמונתם". קופת העיר סולידית יותר: היא מציעה לתורמים ברכה מהרבנים הפטרונים.

המסחטה הרגשית עובדת יפה. בפורים אסף ועד הרבנים כחמישה מיליוני שקלים. קופת העיר אספה 4.5 מיליון, והוועד הארצי מעט פחות. גובה התמיכות המחולקות בחגים אינו אחיד: בוועד הרבנים מחלקים בין 8,000 ל-25,000 שקלים לנצרך. בוועד הארצי - בסביבות 4,000-3,000 שקלים. בקופת העיר המתכונת שונה: חלק מהמשפחות מקבלות סכומים חד פעמיים בגובה עד 25,000 שקלים, השאר מקבלות חמישה תשלומים חודשיים בסך 1,400-500 שקלים. חלק מהסכומים משולמים בתלושי מזון.

כל אחד מהארגונים הללו מקיים גם מגביות אישיות למען משפחות שפקד אותן אסון. זהו ערוץ גבייה נפרד לחלוטין. בדרך כלל מדובר במקרים שבהם האב מת בנסיבות טרגיות ומשפחתו נותרה ללא אמצעי קיום. במושגי החרדים, נשארו אלמנה ויתומים שלא יהיה אפשר לחתן אותם. עלונים ובהם סיפורה קורע הלב של המשפחה מופצים, ובתוך תקופת זמן קצרה נאסף סכום עצום, עד חצי מיליון שקלים. הכסף מושקע בבנק והריבית החודשית מיתוספת לתקציב המשפחה. בבוא היום, כשהילדים יגיעו לפרקם, ישתחררו סכומי כסף בעבורם לחתונה ולדירה. בקופת העיר מנהלים 60 קרנות של אלמנות ויתומים, בירושלים כ-100.

בשנים האחרונות חל שינוי מהותי במוסד הצדקה החרדי. אם קודם נתנו למי שדפק על הדלת וביקש, או שאנשים תרמו תרומה בחגים, כעת יש יותר הוראות קבע והעניין כולו נעשה ממוסד, שלא לומר ממוסחר. זהו מעין מס צדקה שיש לשלם לקהילה, הגרסה החרדית הפרטית לביטוח הלאומי. חוקר החברה החרדית, הפרופ' מנחם פרידמן, מסביר שארגוני הצדקה קמו כתגובה למצוקה הכלכלית ההולכת ומעמיקה בציבור החרדי. "אדם שהיה כויללניק, אין לו ביטוח לאומי, אין לו פנסיה. זה סיפור עצוב", נאנח פרידמן.

הוא סבור שזו התארגנות מתוכננת ומכוונת מגבוה, ובאופן אבסורדי סוציאליסטית באופיה, בכך שהיא יוצרת "שוויון של עוני", שהרי גם התורמים הם לרוב אנשים שחיים בצמצום. "גמילות החסדים ההדדית פירושה שצרת רבים חצי נחמה", אומר פרידמן, "זהו מעין ביטוח לזמן שאולי אני אזדקק. בינתיים זה עובד, אבל השאלה היא, מתי יגיעו הרבנים למסקנה שאת הלימון הזה כבר אי אפשר לסחוט".

הצטמצמותו של מוסד אחר שעליו נשענה החברה החרדית, הגמ"חים (קרנות גמילות חסד), מעידה עד כמה המצב הגרוע. יהושע פולק, פעיל בוועד הארצי, מסביר ש"פעם כשבן אדם היה צריך כסף, היה לוקח גמ"ח. היום אין כסף להחזיר. מי שיכול לקחת הלוואות הם רק אנשים מהמעמד הבינוני והגבוה".

זה שנים שפרידמן מתריע על התמוטטותה של חברת הלומדים ומבקר את החברה החרדית על כך שאינה יצרנית ואינה מתכננת את עתידה. הוא משווה את מצבה של החברה החרדית כיום לתקופה בין שתי מלחמות עולם, שבה קרסו מוסדות הקהילה היהודית. "אז למשפחות היתה עדיין עוצמה", הוא אומר, "הן הגיבו מיד למצב. מושג התכל'ס - ללכת להביא פרנסה, במקום להיות 'בטלן', תלמיד ישיבה - שהומצא

באותה תקופה - היה חלק מהתגובה הזאת", אומר פרידמן.

על ועדי הצדקה הוא אומר שהם "מופת של התארגנות קהילתית", אך לדבריו אין עדיין ניסיון לפתור את הבעיה מהשורש, באמצעות הכשרה מקצועית בהיקף המוני לאברכים. "ההתארגנות של החברה החרדית היא במושגי העיירה היהודית", אומר פרידמן. האלמנות שנחלצים לעזור להן הן, לדבריו, הביטוי לכך ש"העסק מתמוטט". עצם העובדה שהיה צורך לדאוג לאלמנות ויתומים מלמדת על המחדל שגרם לכך שיש כל כך הרבה אברכים בעלי משפחה שאין להם פנסיה או ביטוח חיים. החברה החרדית, אומר פרידמן, לא מתאימה את עצמה לעולם הקפיטליסטי ועתה היא איחרה את המועד.

קבצנים פיקטיוויים

מי שנכח השנה במבצע ההתרמה בבני ברק בפורים יכול היה לחוש בתחרות הסמויה, אך החריפה, בין מבקשי הצדקה. אנשים נדחפו אל בין המכוניות ברחוב הראשי עד שעצרו אותן בגופם ממש, תחבו את ראשיהם לחלונות המכוניות וביקשו כסף באגרוף קמוץ. הרבה יותר מכוניות מבעבר זעקו את זעקת האלמנות והיתומים ברמקולים צורמניים, במטרה לנצל את מצוות החג: מתנות לאביונים. בכל מקום הורגשה החרדה מפני הקיצוצים הקרבים בקצבאות הילדים ובהקצבות לישיבות. חרדה שאפשר לאמוד אותה גם על פי כמות העלונים של ארגוני הצדקה הגודשים את תיבות הדואר. העלונים, המלאים בסיפורי הזוועה, ביקשו-תבעו להקיש בכל טלפון נייד על "כוכבית החסד".

לא תמיד העסק פועל ללא חריקות. לפני כעשור, בעקבות מעשי הונאה חוזרים ונשנים, הוקם ועד הרבנים, הוותיק מבין שלושת הארגונים. סיפורי התרמות לישיבות פיקטיוויות בעזרת פנקסי התרמה מזויפים וקרנות צדקה שנוהלו באופן כושל זכו אז לפרסום בעיתונות החרדית. המייסדים, קבוצת רבנים ובראשם הרב שמואל אויערבך והרב משה הלברשטאם מהעדה החרדית, ביקשו לרכז את נושא התרומות תחת סמכותם של רבנים מוכרים, כך שהתורמים יוכלו להיות סמוכים ובטוחים שהכסף אכן מגיע למטרתו. את ועד הרבנים מנהל משה חיים גפנר, ירושלמי איש היישוב הישן.

איש התקשורת החרדי דודי זילברשלג אומר שהתנופה העיקרית לפעילותו של ועד הרבנים היתה לפני כשש שנים, לאחר שנוכל אסף כסף בשמם של שני בחורי ישיבה שנרצחו בפיגוע טרור, במסווה של עזרה ליתומים שהשאירו אחריהם. הוועד הארצי נוסד מאוחר יותר. פולק, שהוא נציג הוועד המוסמך לקבל תרומות באזורו, מסביר שהוועדים התפצלו בגלל הבדלי גישות. ועד הרבנים מחמיר יותר בקריטריונים: אם אדם צריך לחתן את ילדיו ואין לו מהיכן, לא ייתנו לו. אבל אם הוא שקוע בחובות המגיעים ל-50 אלף דולר משום שכבר חיתן כמה ילדים, הוא יקבל. בוועד הארצי מסייעים ביתר קלות, אף שבציבור החרדי הוועד מזוהה עם "הקנאים", נטורי קרתא והעדה החרדית במאה שערים.

הפעילות השוטפת נעשית על ידי כמה עסקנים. בוועד הרבנים (בניגוד לקופת העיר) שני המנהלים עובדים בשכר. קבוצה של רבנים נציגי זרמים שונים מפקחים על פעילות העמותה, ואישיות תורנית עליונה מעניקה את השראתה. כך למשל בוועד הרבנים מבליטים את דמויותיהם של הרב יוסף שלום אלישיב, חיים קנייבסקי והרב שמואל ווזנר; בקופת העיר מתהדרים, מלבדם, גם בברכתם של הרב אהרן שטיינמן והאדמו"ר מוויז'ניץ.

החידוש העיקרי של ועד הרבנים היה בהקמת מערכת פיקוח הדוקה על התרומות, וזה העיקרון המנחה עד היום את שלושת הארגונים. כך למשל קבלת הסיוע מותנית בהצגת מסמכים מתאימים ובהמלצה של רב השכונה המכיר את המשפחה. על ההמחאות חותמים נציגי הרבנים והעסקנים. לפני כל מגבית מתקיימת אסיפה של רבני הוועד ובה דנים עם העסקנים על כל בקשה.

"הקריטריונים הם בעיקר אסונות אישיים", מסכם חרדי המקורב לוועד הרבנים. לקופת העיר מערכת של תמחור המצוקה בנקודות, שעל פיהן קובעים את הסכום המגיע. כך למשל משפחה שתקציבה הכולל נמוך מ-80% מהשכר הממוצע במשק (כ-5,660 שקלים בחודש - השכר הממוצע הוא 7,075 שקלים) מקבלת 7 נקודות. אם בחישוב כללי כל נפש במשפחה מקבלת פחות מ-500 שקלים לחודש, היא זכאית ל-4 נקודות נוספות לכל בן משפחה. משפחה חד הורית מקבלת 12 נקודות, בלי קשר למספר הילדים. כשאחד ההורים לא מתפקד בשל מחלת נפש או דיכאון, והדבר נבדק והוכח על פי כללי הביטוח הלאומי, הניקוד הוא 20. ערך הנקודה אינו קבוע. הוא משתנה על פי מצב הקופה.

קופת העיר מפעילה מתנדבות בביקורי בית לשם אימות הפנייה. יהודית סילבר מפתח תקוה, עובדת סוציאלית בנשמתה אף שאין לה השכלה רשמית, עושה לפחות שלושה ביקורים כאלה בשבוע. היא מבססת את התרשמותה לאחר שהסתובבה בחדרים, חקרה את המועמדים ופתחה את המקרר. אם נראה שיש למשפחה נטייה שלא לשלוט בהוצאת הכספים, מצמידים לה מלווה, וזה מסביר איך לנהל תקציב ואיפה ומתי אפשר לקנות בזול.

הגישה השיקומית של הארגון מתבטאת גם בכך, שבניגוד לארגונים האחרים שרק מעבירים סכום חד פעמי למשפחה, כאן יש משפחות שכבר שנתיים מקבלות סכום חודשי. שרייבר מאמין שלפעמים אפשר להציל משפחה מהידרדרות לעוני כשנותנים לה סכום חד פעמי עם תמיכה צמודה בתקופת המשבר. באחרונה סייעה קופת העיר בסכום של 100 אלף שקלים לתושב שכונת המצוקה פרדס כץ (חילוני, הם מדגישים), אב לחמישה שחי בדירה שכורה. הוא נקלע למצוקה לאחר שפוטר מעבודתו, הסתבך בחובות ושקע בדיכאון. קופת העיר סגרה את חשבון הבנק שלו, הלוותה לו סכום מזומן בגמ"ח (כלומר, בלי ריבית וכנגד התחייבות להחזר חודשי) והורתה לו לקנות מזון רק בסניף של רשת חרדית המוכרת מזון מוזל. מכשיר הטלפון שלו נחסם לשיחות יוצאות והמשפחה כולה נכנסה לדיאטה תקציבית והחלה להחזיר תשלומים חודשיים קטנים לגמ"ח.

אם לשפוט על פי התרומות, נראה שהחרדים כיום מעדיפים לתרום לארגונים הגדולים. אשה חרדית מירושלים אומרת שבמעגל הקרוב לה כמעט חדלו לתת כסף למתרימים אלמונים העוברים מדלת לדלת. "עדיף לתרום לסמכות מוכרת ולדעת שהכסף הגיע למקום אמין מאשר לתת למישהו שסתם דופק על הדלת", היא אומרת.

9 שקלים בהוראת קבע

שפרינצלס ושרייבר נעשים רגשניים כשהם נזכרים בימיה הראשונים של הקופה. "מי שנולד שנורר יישאר שנורר", אומר שרייבר שמצעירותו היה פעיל בענייני צדקה. הוא ושפרינצלס שיתפו פעולה בכמה מגביות אישיות בשביל אנשים שאיבדו את יקיריהם, עד שיום אחד שרייבר אמר, "צריך לעזור גם לחיים". כדי להפעיל את הקופה שפרינצלס רשם צ'ק ראשון על סך 9,000 שקלים - סכום עתק ביחס להכנסה שלו אז והיום. "היד רעדה לי", הוא מספר. אבל באותו שבוע התקבלה תרומה יפה, והם יצאו לדרך.

כיום מגלגלת קופת העיר יותר מ-15 מיליון שקלים בשנה, לא כולל הקרנות. לדברי שרייבר ושפרינצלס, הכסף מגיע מהציבור החרדי בישראל. התרומות מחו"ל נדירות. כשהוא נשאל עד מתי הציבור העני הזה יוכל להמשיך לחתן את יתומיו ולתמוך באלמנותיו, שפרינצלס מפנה את עיניו לשמים. לא כל הציבור עני, הם אומרים. דפדוף אקראי ברישומי התרומות מעלה שהסכומים בדרך כלל קטנים: 100-80 שקלים. לעתים מצחיקים: הוראת קבע של 18 שקלים, ולעתים אף עשרה שקלים או פחות. אבל מדי פעם נרשמות תרומות נאות בסך אלף שקלים ויותר. הסכום הגבוה ביותר שנרשם בהתרמה בפורים היה 3,600 שקלים.

על פי ההיגיון של שרייבר ושפרינצלס, ככל שהמצב רע יותר, כך עסקי הצדקה טובים יותר. "הציבור שלנו נדבן ומסתפק במועט", הם מציינים. שפרינצלס מוכן לפרוש את התקציב החודשי שלו ולהראות איך זה עובד באמת. כאברך הוא מקבל הקצבה חודשית של 1,400 שקלים. אשתו, מורה בבית יעקב, משתכרת 6,000 שקלים. עם קצבאות הילדים הוא מגיע להכנסה חודשית של כ-10,000 שקלים. מזה הוא נותן 20% לצדקה, כמעט 2,000 שקלים בחודש, ועוד מצליח לחסוך כ-600 שקלים בחודש.

ובכל זאת, בשיחה עם שפרינצלס כמו עם חרדים אחרים, נראה שהרטוריקה השתנתה - כבר אין מדברים על חשיבות לימוד התורה, עכשיו כולם מדברים על המיתון והאבטלה. "בגיל שלי, עם שישה ילדים, מישהו ייתן לי עבודה?" תוהה שפרינצלס, "הרי אני אהיה מובטל. זה אומר שמבחינה כלכלית עדיף לי להישאר בישיבה"

"הוא צודק בהחלט", אומר פרופ' פרידמן, "אין מה לגנות אותו. הוא נציג של דור אבוד. באמת אין לו שום אופציה. חסרה לו השכלה, יש לו ילדים לפרנס. לכן הוא אומר לעצמו: 'עדיף שאשאר בישיבה. אם אצא, אאבד הכל'".

יהושע פולק מבין היטב את הקונפליקט שמייצגים ארגוני הצדקה, את הבעיה הכלכלית האמיתית המסתתרת מאחוריהם, אך הוא סבור שעל המדינה למצוא פתרון לחרדים ובוודאי לא לקצץ בקצבאות הביטוח הלאומי. "החרדים הם אלה שמאזנים את המאזן הדמוגרפי. מדינת ישראל צריכה לגמול להם על כך", הוא פוסק. עם זאת, הוא מוכן להסכים כי "צריך לתת לחרדים לצאת לעבוד והרבנים יצטרכו בעתיד לתת תשובה לעניין של הגיוס".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו