בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

של מי הילד הזה?

מעשה באשת הרמב"ן שנאנסה ובאצבעו הכרותה של השר, ובמעשים דומים שנפוצו בישראל ובעמים

2תגובות

לפני כ-300 שנה נתפרסם לראשונה חיבורו המקיף של ר' צבי הירש קאיידנוור קב הישר (ורנקבורט, היא פרנקפורט דמיין, שנת תס"ה, 1705) - "ספר נחמד לתועלת הנפש וגוף ונשמה", ובו דברי מוסר, ביאור מנהגים ודרכי התנהגות נכונה במצבים שונים. הספר שיצא "בלשון הקודש ובלשון אשכנז הנקרא עברי טייטש", זכה לפופולריות רבה והוא נדפס וחזר ונדפס במהדורות רבות.

המחבר קרא לחיבורו "קב הישר" כי קב=102 בגימטריה, וצבי (שמו הפרטי של הרב) אף הוא 102 (וכן מספר הפרקים בספר - 102), ו"הישר" אינו אלא היפוך אותיות שמו השני של המחבר - הירש. הרב אף מסביר מה הניעו להביא את התרגום (ליידיש-גרמנית) בצד העברית: "כדי שידעו דעת בינה וידי כל אדם יהיו שולטים בזה הספר להבין ולהשכיל..." - ואכן צלחה כוונתו. הספר, היכול לשמש מקור לא אכזב לחקר המיסטיקה היהודית, שזור אף סיפורי פלא בעלי ערך פולקלורי רב, ואחד מהם, סיפור מוזר ומעורר תמיהה, נביא כאן (בפיסוק מסייע). הסיפור משובץ בסמוך לסוף פרק פ"א, דף מה (צ"ל: מו):ב, טור ב, ודף מו (צ"ל: מז):א, טור א.

שמעתי מעשה נפלא, שהרמב"ן ז"ל כתב בספרו דרוש אחד ואמר "כל בר ישראל שהמיר דתו ועובד איזה ע"ז (=עבודה זרה) מן האומות אזי צריך לידע שאותו הבן אינו מזרע ישראל הוא, כי בוודאי הוא מזרע האומות או בן תמורה". ולא היו ימים מועטים עד שהמיר בן אחד מבני הרמב"ן את דתו. ואז שלח האפיפיו"ר אחר הרמב"ן ואמר: "ראה הדרוש שלך שנדפס מקרוב. ועתה - נכשל זרעך בדבריך". ואז הלך הרב הרמב"ן ז"ל לביתו סר וזעף. וכשבא לביתו היה יושב ובוכה על הארץ והי'(ה) מסגף בסיגופים גדולים והיה יותר מצער על הדרוש שהדפיס, יותר מצערו על בנו שהמיר דתו.

ולא הי'(ה) אוכל ושותה כמה ימים עד שבא(ה) אשתו והיתה מדברת על לבו שלא יהיה בצער כי פעם אחת היתה הולכת לבית הטבילה שהי'(ה) רחוק מביתה וכשהיה לילה היתה רוצה לילך לבית בעלה אז ראתה (!) שר אחד את הוד יפיה וצוה השר לעבדיו שיקחו האשה לביתו. והיה השר מאנס אותה וממנו היתה מתעברת. "ואם לא תאמינו לי, הרי יש אצבע שלו עדיין בידי, שגרסתי בשיני את האצבע שלו".

וכששמע הרב הרמב"ן ז"ל את דברי אשתו, אז קם מהארץ והיה שמח שמחה גדולה ואמר לאשתו: "נחמתני". אז תכף אזר כגבר חלציו והלך להאפיפיו"ר וסיפר לו דברים האלה. ותיכף שלח הפיפיור (לקרוא) לאותו השר, ובא אליו. והיו על ידיו בית היד שקורין הענטשי"ך (כפפות). וצוה האפיפיו"ר להסיר ההענשי"ך מעל ידו ולא רצה השר. ואז צוה אפיפיו"ר לעבדיו להסיר בית היד שקורין הענטשי"ך בחזקה מעל ידיו. אז ראה האפיפיו"ר שחסר אצבע אחד מידיו ושאל אותו: "מה טיבה של אצבע זו?" אז הודה השר שפעם א'(חת) היה מאנס את אשת איש אחת מבני ישראל והיתה האישה גורס(ת) את אצבעו בשיניה. אז אמר הרמב"ן: "ראה שהתורה שלנו הוא(!) אמת ודברי חכמים ודבריהם(!) הן אמת".

לפני הדיון בסיפור עלינו להתגבר על המכשול הסגנוני. הספרות הרבנית האשכנזית הושפעה מהתחביר ומדרכי הביטוי של לשון אשכנז ולכן חטאה לעתים לכללי הדקדוק והתחביר העברי. זה איפוא מקור הטעויות הבאות: חוסר התיאום בין מגדר (מין) השם לפועל: "עד שבא אשתו", ולעומת זאת: "אז ראתה שר אחד את הוד יפיה", או: "שהתורה שלנו הוא אמת"; יש שאותה תיבה מופיעה פעם בזכר: "חסר אצבע אחד", ופעם בנקבה: "מה טיבה של אצבע זו?"; הצורה "היתה רוצה לילך", "היתה הולכת לבית הטבילה", "היה מאנס את אשת איש" אינה מראה על פעולה חוזרת או נמשכת, כי אם על "עבר" פשוט: "רצתה ללכת" וכיו"ב; כתיבים שונים של אותה מלה: האפיפיו"ר, אפיפיו"ר, פיפיו"ר; חזרות שמקורן באשגרא דלישנא: "ודברי חכמים ודבריהם הן אמת" (הדבר תוקן במהדורות אחדות הגורסות: "דברי חכמים ודברי ה' אמת". הטקסט ביידיש הוא: "דז אונזרי... תורה איז אמת אונ' וואש חכמים זאגין איז אליז אמת", כלומר: שתורתנו ה... אמת, ומה שחכמים אומרים הכל אמת).

ברבות מהמהדורות שנדפסו עד ימינו חסר הסיפור על אשת הרמב"ן, והדעה נותנת שהוא "צונזר". נראה שהיתה זאת יד הצנזור (לרוב מומר) שנפגע מ"הולדתו מאונס" של "עמית"; וכן לא ראה בעין יפה ויכוח ידידותי בין הרמב"ן לאפיפיור, שבו דברי הרמב"ן מתאמתים למגינת לבו של האפיפיור. גם ליהודים לא היתה סיבה להתגאות בסיפור מוזר זה, המעלה כמה תמיהות. אנוסה אכן מותרת לבעלה אם אינו כוהן, אך האין זה מן הדין שאשתו תיידע אותו על האונס? האין הבעל (ומדובר ברמב"ן!) זכאי לדעת מה שקרה לאשתו וכך לאפשר לו להגיב כיאה למעמדו?

ועוד תמיהה: בשובו של הרמב"ן הביתה מאצל האפיפיור, שסיפר לו על יוצא חלציו שהמיר את דתו, הוא מתואר כ"סר וזעף, יושב על הארץ ומסגף סיגופים". ואילו בשומעו על אונס אשתו - הוא "קם מהארץ והיה שמח שמחה גדולה". האם אין כאן קטרוג על רבנינו, שבחפשם את האמת המוחלטת על פי הספרים, הם מתעלמים מהכאב, הבושה וההשפלה (במקרה שלפנינו של אשתו) של יצורים חיים? לולא דמסתפינא הייתי אומר שגם המלים ששם ח"נ ביאליק בפי הכוהנים "בעיר ההרגה": "וברכו על-הנסים שם אל ישעם ומשגבם; / והכהנים שבהם יצאו וישאלו את-רבם: / "רבי! אשתי מה היא? מתרת או אסורה?" - אינם אלא קטרוג, לא רק על השוד, ההרג, האונס ויתר הזוועות, כי אם גם על התגובות הבלתי הולמות של קרובי הקורבנות, יהודים מאמינים.

אך יש סיבה נוספת להיעלמות הסיפור במהדורות רבות של "קב הישר", ואילו הכנסתו מחדש נעוצה אולי בעובדה שהמהדירים השונים השתדלו שלא לשנות מן הטקסט כפרסומו לראשונה. והסיבה? לסיפור אין בסיס ממשי, ואף הריאליה שבו אינה תואמת את המציאות. לרמב"ן (ר' משה בן נחמן) היו מלבד בנות רק ארבעה בנים, ובשום מקום לא מוזכר שאחד מהם המיר את דתו. כמו כן, לא היתה לו כל הזדמנות להימצא בקרבת האפיפיור, שחי ברומא ולא ביקר בארגון, ואין צריך להוסיף שהרמב"ן לא ביקר מעולם ברומא. הוא אמנם זכה להכרתו ולהוקרתו של מלך ארגון יקוב הראשון, נאלץ להשתתף בוויכוח פומבי על יהדות ונצרות עם המשומד Fra Paulus Christiani, ועל אף ניצחונו (ואולי בגלל זה) נאלץ - על פי דרישת האפיפיור קלמנס הרביעי - לעזוב את ארגון. ותמיהה נוספת: על פי הסיפור שלח האפיפיור לקרוא להרמב"ן ואמר לו: "ראה הדרוש שלך שנדפס מקרוב". נדפס? במאה ה-13?! הרי הדפוס הומצא רק במאה ה-15!

לסיפור שלעיל סימנים פולקלוריים מובהקים - אף כי לא מצאתי דוגמתו ב"מפתח המוטיבים של תומפסון" - ובולטת בו ההופעה של המספר הנוסחאי: שלוש. על פי חוקרי פולקלור (ביניהם אקסל אולריק ודב נוי) יש לצפות בסיפור העממי לשלוש דמויות מרכזיות, שמהן שתיים "על הבמה" והשלישי (לרוב) ברקע. ואכן, גם בסיפורנו אנו פוגשים בהתחלה את הרמב"ן והאפיפיור והשלישי (הסמוי) הבן המומר; אחר כך את הרמב"ן ואשתו, והשלישי (הסמוי) - האנס; ולבסוף את הרמב"ן, האפיפיור והשר (האנס). אף על פי כן חסר לנו המספר שלוש עצמו, שהמספר יכול היה ל"הדביקו" במצבים שונים, כגון: לא עברו שלוש שנים מאז שיחתם של הרמב"ן והאפיפיור והנה נודע לו שבנו המיר את דתו; או: עם היוודע לו לרמב"ן דבר צאת בנו לתרבות רעה הוא חזר הביתה סר וזעף, ושלושה ימים לא אכל ולא שתה עד שסיפרה לו אשתו את מעשה האונס, ועוד.

והנה, בקוראי את העברי-טייטש מצאתי את שביקשתי: "דער רב רמב"ן ביט מן זאל אים צייט געבין דרייא טאג..." - הווה אומר, בשומעו את הבשורה הרעה על בנו "מבקש רמב"ן מהאפיפיור לתת לו שלושה ימים" (לפני שישיב על האשמה). מכאן שאין מניעה לראות בסיפור יצירה עממית, שקיבלנו אולי מהעמים ועיבדנו לסיפור יהודי.

הסיפור מופיע כאמור בפרק פ"א, הדן בתפקידה החשוב של האשה היהודייה, שחינוך בניה מוטל כולו על כתפיה. הוא "מוכנס" בין שתי פסקאות: "כתוב בתורה: 'כרחם אב על בנים'. ולמה לא כתיב: 'כרחם האם על הבנים'? כי טבעי (טבע) הזכר אשר הוא אוהב את בנו, הוא מייסריהו כשמ"ה (ט"ס: כמש"ה = כמו שאמר הכתוב) 'חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר' (משלי יג, כד). כי כל איש אשר ייסר את בנו הוא אוהב לבנו". והפיסקה השנייה: "ע"כ (על כן) מן המעשה הזה נלמד שהכל תלוי בהאשה כי לפעמים יש רשע ויש לו אשה צנוע(!) יהיו לו בנים טובים, צדיקים וישרים, ויש ולפעמים יש אדם צדיק ויש לו אשה רעה ויש לו בנים רשעים. ע"כ צריך(!) כל אשה לראות להדריך את בניה בדרך טובים ולא לחוס על בניה כשהמלמד או בעלה מכה את בנה וכל אשה צריך ליקח ראייה מן בת שבע אשת דוד המלך אמה' (אמו) של שלמה המלך, שהיתה בעצמה מכה(!) את שלמה המלך בנה, כשהיה ישן פעם אחד ג' שעות על היום והיה(!) מפתחות של בית המקדש נתוני'(ם) תחת מראשותיו".

חיפשנו את הסיפור (או מעשה דומה לו) בקבצים שונים - אך לשווא. אף חוקרי הפולקלור במאות האחרונות לא ציינו את הסיפור (מקורותיו או תפוצתו) וממילא לא דנו בו. והנה, בקובץ הסיפורים ספר המעשיות שנדפס בכלכתה שבהודו בשנת תר"ב, וחזר ונדפס בבגדד (בשנות תרכ"ט ותרנ"ב), מצאנו את מעשה אשת הרמב"ן כניסוחו ב"קב הישר". החוקר ח' שוורצבאום מביא במחקרו המקיף (World Folklore, Berlin 1968, pp.218-221 H. Schwarzbaum: Studies in Jewish and) סיפורים על בנים שנולדו עקב אונס, הנחשבים לבנים החוקיים (והביולוגיים) של שני ההורים, ורק לבסוף מתגלה מי הם האבות האמיתיים של כל אחד מהם. ונמנה שניים: סיפור המהר"ל והקיסר רודולף השני (שאינו אלא בן של אב יהודי) וסיפורו של היהודי החכם (שאינו אלא בן מלך) ששימש יועץ לקיסר פרנץ יוזף. בין הסיפורים גם המעשה באשת הרמב"ן על פי מהדורות הודו ועירק.

הזכרתי לעיל שאין הסיפור שלנו מופיע ב"מפתח המוטיבים" של תומפסון - אך סיפורים על המרת הדת, אצבע כרותה המוכיחה את תומתה של האשה ועוד, יש בו (Vol. V, M351: Prophecy that youth IV, K1512.1: Cut-off finger proves wife's of Folk-Literature, Copenhagen 1957, Vol. Stith Thompson: Motif-Index ;etc chastity ;...shall abandon his religion) וחלק מהם מובאים (בציון מראי מקום) בחיבורו של שוורצבאום.

הסיפור על אשת הרמב"ן היה איפוא נפוץ בקהילות אשכנז, אך גם בגולת עירק ותימן. ב"ארכיון הסיפור העממי בישראל ע"ש דב נוי" שבאוניברסיטת חיפה נרשמו סיפורים, מפי יהודים מגלויות שונות, היכולים להיחשב להדו של המעשה באשת הרמב"ן. סיפור אחד (אעי"ס 1821) מעביר את העלילה לכפר בתימן, וכדברי המספר "...זה לא סיפור, זה היה באמת. בכפר על ידנו...". מובן שהבן שהמיר את דתו התאסלם ואת תפקיד האפיפיור ממלא המלך. ובסיפור (אסע"י 6269ב) ממזרח אירופה, שבו מככבים הבעש"ט, נסיך (פולני) וכומר, מתווכחים תלמידי הישיבה אם קיימת תורשה. בסוף הסיפור מתוודה הכומר בפני הנסיך, הבעש"ט ויתר הנוכחים, ומגלה שהוא זה שאנס את אשת הרב, והאצבע שחסרה לו היא תוצאה של נשיכת הנאנסת. הסיפור נגמר בדברי הבעש"ט: "...ידעתי, יהודית בת ישראל כשרה לעולם לא תשתמד".

בסיפור אחר (אסע"י 5654) בולטת התנהגותו הרעה של הקטן משבעת בניו של הרב. בסוף הסיפור מתברר שאשת הרב נאנסה בידי עבד המלך. תוך כדי התנגדותה לאנס היא נשכה וקטעה זרת. הרב הולך אל המלך, מספר לו את סיפור האונס, מביא את ההוכחה "החותכת" (הזרת) והמלך ובית הדין דנים את העבד לשריפה. ונציין עוד שני סיפורים: הסיפור "הבן ואביו" (אסע"י 13236) הגיע אלינו מעירק. בן הרב, שגודל למצוות ולמעשים טובים, יצא לתרבות רעה. הרב החליט "שזה לא בני מדמי". הוא התחיל לחקור את אשתו ונתברר לו שקצין טורקי אנסה. בהתנגדותה הצליחה להכותו באגרופה השמאלי בפה "וחתכתי אותו לגמרי". לפי סימני האשה נמצא הקצין. הוא קיבל את עונשו, והבן המומר (עד עתה ידענו רק ש'הוא עזב את מוסר אביו, סטה מדרך הישרה, נכנס לבתי זונות...") יצא מעדת ישראל וליהודי(ם) הייתה אורה ושמחה.

הסיפור "היועץ היהודי של המלך" הגיע ממרוקו. שרי המלך קינאו ברב ששימש יועץ למלך, ולילה אחד, כשהלכה אשתו למקווה, תפס אותה שר אחד (ואנס אותה). "פתאום היה ילד. היא ילדה את הילד. (כ)שהיה בן 16 השתמד, חזר ערבי...". "אמרו לרבי: תגיד לנו מה קרה לבן שלך, איך קרה לך ככה?... נתנו לו שלושה ימים. ישב עצוב... אחר כך מה היה? אמרה לו אשתו, הכל קרה בבית המלך...". בהמשך הסיפור זומנו כל השרים בפני המלך ובנוכחות הרב ואשתו נצטוו לעשות ככה (המספר מדגים פריסת ידיים) עם האצבעות שלהם. השר האונס לא ידע שהאשה שמרה על האצבע שלו. המלך השתכנע מדבריה והשר הרשע הוצא לתלייה.

הסיפור על אשת הרמב"ן נושא בחובו גם את השאלה הנצחית: של מי הילד הזה? אם נכונה ההשערה שהסיפור נוכרי במקורו, ייתכן שלפנינו סיפור הבא לאמת (את הצלע הראשונה) של הפתגם הלטיני: Mater semper certa est, pater est quem nuptiae demonstrant (בתרגום חופשי: האם תמיד בטוחה, האב הוא זה שהתעודות מעידות עליו). פתגם זה הוא מעין הרכב של שני פתגמים שרווחו בזמנם, האחד: Mater semper certa est, pater nunquam; והשני: Pater vero is est, quem nuptiae demonstrant.

כל הסיפורים שלעיל מציינים את אי-יכולתם של האב והסביבה לתפוש את מעשה הבן הסורר, שמן הדין היה שילך בדרכי אביו, כדברי האימרה: "מעשה האבות - סימן לבנים", או כמאמר המובא במתי (ז, facit omnis arbor bona fructus bonos" :(17" (כל עץ טוב עושה פרי טוב"). מאמר זה הוליד את האימרה המשמשת את רוב עמי אירופה גם כיום, כניסוחה ביידיש: "דאס עפעלע פאלט ניט ווייט פונ'ם ביימעלע" (התפוח אינו נופל הרחק מהעץ). הנוסח העברי מופיע בספרו של הרופא ר' טוביה כ"ץ, שנתפרסם לפני כ-300 שנה (מעשה טוביה, ויניציאה תס"ח, חלק ג, "ספר פרדס רמונים", סימן ו, דף קמו:א, טור א): "מעצו אינם מדברי'(ם) הרופאים, אבל בלי ספק ברא מזכי אבא ע"כ (על כן) יאמרו המושלין בלשון תוגרמיים - התפוח אינו נופל רחוק מן העץ...".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו