בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה מפריע לכותל

בציבור החילוני-ליברלי הן נחשבו לקוריוז ואף אחד לא התגייס לעזרתן. בממסד הדתי ראו בהן איום ממשי והפעילו נגדן את כל הכלים. לא פלא ש-14 שנות המאבק של נשות הכותל על זכותן להתפלל בדרכן הסתיימו באכזבה צורבת. איפה היו הפמיניסטיות?

תגובות

השוטרת בכניסה לרחבת הכותל בדקה את תכולת התיק בדקדקנות מופרזת. פישפשה בפנקסים, פתחה נרתיקים ומיששה ממחטות נייר, מרוכזת במלאכתה, אדישה לסובב אותה. תיק אחרי תיק, בלי להרים את העיניים. שגרה. כשהגיע תורה של ענת הופמן, מנשות הכותל, הופרה שלוות השגרה. הופמן הביעה את רצונה, אם גם באופן תיאורטי, ללכת להתפלל בכותל עטופה בטלית. השוטרת הזדקפה בבת אחת ויעצה עצה ידידותית: "לא כדאי לך, מיד יבואו שוטרים ויעצרו אותך".

איום התפילה של הופמן ליד הכותל לא מומש והיא פנתה לבחון את אתר התפילה החלופי ב"קשת רובינסון", זה שתשעה שופטי בג"ץ הקצו לנשות הכותל בשבוע שעבר. קיר אבנים עבה וצמחייה סבוכה מפרידים בין הכותל המערבי למתחם קשת רובינסון, הנמצא בגן ארכיאולוגי. מתחת לקשת, בשטח מוגבל, לצד מפולת אבנים עתיקות ושלוש חנויות חרבות, אמורות נשות הכותל להתפלל. "גם אם זה היה ארמון שיש, זה עדיין לא הכותל המערבי", אומרת הופמן בדרך לאתר תפילה נוסף של נשות הכותל. האתר השלישי נמצא הרחק מכאן ברובע היהודי, בחצר מרים - שרידי אכסניה צלבנית מהמאה ה-12.

עד להחלטה בבג"ץ התנהלה התפילה של נשות הכותל כמבצע צבאי מאורגן היטב. בכל ראש חודש בשעה שבע בבוקר הן היו מתייצבות ברחבת הכותל ומתפללות חרישית תפילת שחרית ותפילת הלל לכבוד ראש חודש, בפינה בעזרת נשים, רחוק ככל האפשר מהמחיצה המפרידה בין נשים לגברים. אחרי התפילה הן היו מניחות את ספר התורה הגדול שלהן בתוך עגלת תינוקות ומטפסות במעלה המדרגות התלולות אל הרובע היהודי, ושם, בחצר מרים, ממשיכות בקריאה בתורה.

על מה ולמה נמנע מהן להתפלל בעזרת הנשים שבכותל המערבי? בגלל שלושה דברים: טלית, תורה ותפילה. נשות הכותל מתפללות כשהן עטופות בטלית, הן קוראות בספר תורה וקולן בעת התפילה עולה ומסתלסל, בדיוק כמו אצל הגברים. ככה הן מרגישות קרובות יותר לאלוהיהן. אבל עם זה בדיוק אין הממסד האורתודוקסי מוכן להשלים. זה פוגע ברגשות המתפללים האחרים, טוענים נציגי הממסד הזה. על פי ההלכה לאשה אסור לגעת בספר תורה, שמא היא טמאה, הם אומרים, אסור לה להרים קולה בתפילה כי "קול באשה ערווה", ולהתעטף בטלית בשעת התפילה פירושו יוהרה, כי "כל כבודה בת מלך פנימה".

המאבק על התפילה החל בדצמבר 88', בכנס בינלאומי להאדרת האשה היהודית שהתקיים בירושלים. לכנס באו נשים מארצות רבות, פמיניסטיות ברובן הגדול, שתיכננו לקיים תפילת הודיה לשלום המדינה ברחבת הכותל. רבקה האט, אחת המשתתפות, הביאה איתה מארצות הברית ספר תורה. "מוקדם מאוד בבוקר", מספרת הופמן, "יצאנו בשני אוטובוסים לכותל והתפללנו שם תפילה חרישית, אבל כשהגיע הזמן לקרוא בתורה התחילה השתוללות רבתי של הגברים. הם ירקו עלינו, סחבו לנו את ספרי הסידור מהיד, איימו על ספר התורה. וכל זה בגלל שהם שמעו את קולנו, בגלל שהיינו עטופות בטליתות, ובגלל ספר התורה".

לדעת הממסד הרבני, נשים יהודיות אמורות להתפלל רק כששפתותיהן נעות וקולן לא נשמע, כפי שעשתה חנה בספר שמואל, מסבירה הופמן. "זה המודל של האשה היהודייה המתפללת. אנחנו באותו יום לא הצלחנו להתפלל, ומיד עזבנו את הכותל. בשעה תשע אמר רב הכותל, מאיר יהודה גץ, ברדיו שאשה בכותל היא כמו חזיר בכותל. באותו יום הקמנו את עמותת נשות הכותל, קבוצה המונה היום כ-110 נשים, רובן אורתודוקסיות".

למה הגברים מתפללים במניין?

נשות הכותל המשיכו להתפלל ברחבה, בעיקר בראש חודש, שנחשב חג של נשים עוד מתקופת התלמוד. ביום הזה, לפי המסורת, הנשים פטורות מכל מלאכה, תגמול על כי לא השתתפו במעשה עגל הזהב. אולם האלימות נגדן לא פסקה. רחבת הכותל המערבי הופקעה על ידי הגברים החרדים ונשותיהם החסודות, המנסים להשליט בכוח את מנהגיהם. "ירקו עלינו וזרקו כיסאות, חטפו סידורי תפילה, קראו בשמות גנאי שאי אפשר לחזור עליהם, וזה מפי אנשים יראי שמים, שברגע שהם ראו נשים שעושות משהו הלכתי, רק לא בהתאם לדרכם, הם הרשו לעצמם לפרוץ כל גבול", אומרת הופמן.

מאשר דברים אלה פסק הדין של בג"ץ, שהתפרסם בשבוע שעבר: "במהלך התפילה החלו מתפללות אחרות, והחרו החזיקו אחריהן המתפללים, להפריע לקבוצת הנשים, לקלל אותן, לשלח בהן דברי בלע, ואף לחטוף את סידורי התפילה מידיהן, להשליך עליהן חפצים ולהכותן... התפילה בתענית אסתר הפכה סוערת במיוחד ולסופו של יום נאלצה המשטרה לפזר קהל מתפרעים אלימים באמצעות רימונים של גז מדמיע".

בגלל המשך האלימות נגדן עתרו נשות הכותל במארס 89' לבג"ץ, כדי שהממשלה תאפשר להן להתפלל מול הכותל בדרכן. בעוד נציגי המדינה שוקדים על ניסוח תשובתה, התערב משרד הדתות והתקין תקנה חדשה למניין תקנות הכותל. "בתחומי המקומות הקדושים אסורה עריכת טקס דתי שלא על פי מנהג המקום, הפוגע ברגשות ציבור המתפללים כלפי המקום", כתוב בתקנה 2 (א1). על התקנה חתומים שני שרים: שר המשפטים דן מרידור ושר הדתות זבולון המר.

"אנשי משרד הדתות אמרו לנו שאנחנו פועלות מתוך מקור טמא בתוכנו, שנקרא 'וומנ'ס ליבריישן'", אומרת חביבה נר-דוד, פעילה מרכזית בנשות הכותל. "על סמך האמור בתקנת משנה זאת", מחזק את הטענה פסק הדין של בג"ץ, "ביקש הרב הממונה על רחבת הכותל המערבי לאסור את כניסתן של נשות הכותל לעזרת הנשים שברחבה". והופמן מעירה: "גבר חרדי שזורק עלי כיסא לא נחשב כמי שפוגע ברגשותי, זאת לא עבירה על התקנה החדשה, כי זה אינו טקס דתי אלא סתם תקיפה".

למה אתן חייבות להתפלל בקבוצה ובקול רם, אלוהים לא שומע תפילת יחיד שקטה?

חביבה נר-דוד: "למה הגברים מתפללים במניין? השכינה נחה על קבוצה יותר מאשר על יחידים, ולכן הערך של התפילה בקבוצה יותר חזק. בגלל זה נשים באות לבתי כנסת בשבת, להתפלל במקום שיש מניין".

הופמן מוסיפה לזה את החוויה האסתטית, ההרמוניה המוסיקלית של הקולות, צלצול הפעמונים, המואזינים והציפורים ברקע. "הביחד הזה מרגש מאוד ומעלה את איכות התפילה", היא אומרת. "ואם נשתוק, נהיה דומות לנשות רמת אביב ג', כי 'תשתקו' אומרים לנשים בזירה הפוליטית, בזירה הכלכלית והביטחונית".

הופמן, ראש המרכז לפלורליזם יהודי, מתנגדת להשתקת נשים, על צורותיה. עד לפני שנה היא היתה חברת מועצת העיר ירושלים מטעם מרצ ובישיבות המועצה ערכה עבודת מעקב פרטית ובדקה כיצד משתיקים גברים את הנשים ואיך הנשים, אחרי כמה ניסיונות להשחיל מלה, מוותרות על זכות הדיבור. "מגיל אפס מחנכים את האשה לשתוק", היא אומרת. "אנחנו משבחים ילדות קטנות על התנהגות פסיווית ומענישים אותן על התנהגות קולנית, כשלגבי בנים זה נתפש כטבעי. 'בנים הם שובבים', אומרות הגננות".

היינו בטוחות שננצח

ב-1994 קבע בג"ץ בהרכב של שלושה שופטים, ובראשם נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, ש"תפילתן של נשות הכותל אין בה פגם הלכתי פורמלי כלשהו". ואולם, בגלל חילוקי דעות בין השופטים, ולמרות העדר הפגם, נמנע בג"ץ לקבוע חד משמעית שהנשים רשאיות להתפלל בכותל הלכה למעשה, והניח את תפוח האדמה הלוהט לפתחה של ממשלת ישראל עם המלצה חמה להקים ועדה שתחליט. ממשלת רבין מינתה ועדת מנכ"לים (משרדי הדתות, הפנים, המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה, כולם גברים) בראשות שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ואליהם צורפה כמשקיפה בלבד ובלי זכות הצבעה, אשה אחת, יועצת ראש הממשלה למעמד האשה, נאווה ארד.

"בתום 22 חודשי דיונים הם הגיעו למסקנה שצריכים לתת לנו שלושה מקומות אלטרנטיוויים לתפילה", אומרת הופמן. "זה הרתיח אותנו, כי 'הכותל המערבי' יש רק אחד ושלושה כתלים זה לעשות מאיתנו צחוק".

ב-95' עתרו שוב נשות הכותל לבג"ץ. הפעם ביקשו 11 שעות בשנה: מתוך 8,760 שעות שיש בשנה הן היו מוכנות להסתפק ב-11 בלבד (שעה בכל אחד מ-11 ראשי חודש, חוץ מראש חודש תשרי שהוא גם ראש השנה). במאי 2000 קבעו שלושה שופטי בג"ץ שיש להן זכות להתפלל ברחבת הכותל והטילו על הממשלה לדאוג להן למקום מתאים במתחם. את פירות הניצחון המתוק חגגו נשות הכותל בדיוק במשך שבועיים. היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, ביקש מבג"ץ בשם הממשלה לחשוב על כל העניין מחדש.

בינתיים הונחו על שולחן הכנסת ה-15 ארבע הצעות חוק פרטיות שעניינן התפילה ברחבת הכותל, בכללן אחת שקבעה קנס של 100 אלף שקל למי שתמרה את פיו של רב הכותל. אבל ההצעה המקוממת ביותר היתה זאת של יעקב ליצמן, משה גפני, שמואל הלפרט ואברהם רביץ מאגודת ישראל, שביקשה להטיל עונש של שבע שנות מאסר על אשה שתתפלל בטלית. ההצעה עברה בכנסת בקריאה טרומית.

בג"ץ נעתר לבקשתו של רובינשטיין והעביר את העניין לבדיקת הרכב של תשעה שופטים. בשבוע שעבר קבע ההרכב הזה, ברוב של חמישה שופטים (בהם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק) נגד ארבעה (בהם שתי הנשים היחידות בהרכב, השופטות דורית בייניש וטובה שטרסברג-כהן), שנשות הכותל יתפללו באתר "קשת רובינסון", לאחר שהמקום יוכשר לכך, בתוך שנה לכל היותר. אם הממשלה לא תכשיר את האתר, קבע בג"ץ, חובתה לאפשר להן להתפלל ברחבת הכותל המערבי.

"זה פסק דין מאכזב מאוד", אומרת הופמן. "היינו בטוחות שננצח. אילו היינו יודעות שזאת תהיה התוצאה, לא היינו עותרות. בשביל להתפלל בקשת רובינסון אני לא צריכה בג"ץ, את זה יכולנו לקחת לפני 14 שנה".

מי שמשתיק אותנו אלה הנשים

במשך 14 שנות מאבקן הוצגו נשות הכותל בחברה החרדית כפרובוקטוריות, רפורמיות, אמריקאיות, למרות שרובן דווקא אורתודוקסיות. עם זאת, לבושן הליברלי וסגנון דיבורן הפתוח עלולים להטעות את המתבונן מן הצד. רובן נשים עצמאיות, בעלות מקצועות חופשיים, שבנוסף לגידול ילדים עובדות מחוץ לבית, לא פחות קשה מהבעלים שלהן. "אנחנו צב עם כנפיים", אומרת הופמן. "אין לנו הורים. אילו היינו פמיניסטיות חילוניות, כל האגף הליברלי היה מאמץ אותנו. אילו היינו אורתודוקסיות יראות שמים, כל האגף החרדי היה איתנו, אבל אנחנו הכלאה שאין לה אבא ואמא ולכן אומרים עלינו שאנחנו רפורמיות אמריקאיות, ואין פה רפורמית אמריקאית אחת לרפואה".

דניאל ברנשטיין, בת 56 מצור הדסה, עלתה לישראל משטרסבורג שבצרפת ב-1975, לא כדתית אלא כהגדרתה "אשה מחויבת להלכה". במקצועה היא מטפלת בתנועה ומאמינה שהאדם הוא יצור של גוף ונשמה, ושהקדושה שורה בגוף ובנפש באותה המידה. יש לה שלושה ילדים ובעל פסיכולוג ומתופף, יליד קליפורניה, שהופיע עם הרב שלמה קרליבך בשנות ה-80. "אנחנו פועלות בחברה שמכניסה אנשים למסגרות, בעוד שאנחנו מקיימות פה קבוצה שלא קיימת באף מקום אחר בחברה", היא אומרת. "אין עוד מקום שבו מתפללות ביחד נשים מכל הזרמים. אני זוכרת שרציתי לדבר באיזה כנס פמיניסטי, אז לא נתנו לי כי אמרו, 'איך את יכולה ללכת בכיסוי ראש ולדבר על פמיניזם?' כולם מנסים להכניס אותנו לקטגוריות חשיבה קיימות, וכשזה לא מסתדר אז אומרים שאנחנו רפורמיות אמריקאיות, וזה לחלוטין לא נכון".

ברנשטיין חושבת שבמאבקן נטלו על עצמן נשות הכותל ייעוד שלא ביקשו מלכתחילה, "להביא בשורה לחברה הישראלית כולה, להיות פורצות דרך. המצב שגברים מחליטים מה נשים רוצות ומרגישות וצריכות לעשות בלי להתייעץ איתן, זה מצב שלא נולד היום. זהו מצבן של נשים בחברה הפטריארכלית, שם האשה היא אובייקט ולא סובייקט, ואני שואלת את עצמי אם מה שבג"ץ אמר זאת לא חזרה לדפוס הפטריארכלי: האבא הגדול החליט בשבילנו. יש בבג"ץ הזה סכיזופרניה גדולה. מצד אחד השופט מישאל חשין מצדד בצרכים הבסיסיים של זכויות הפרט שלנו ומצד שני נותן פסק דין הפוך, מצביע עם הרוב נגדנו כדי לא להפריע לאנשים האלה באמונתם. אבל גם לי יש אמונה. הוא מדבר על רגשותיהם של המתפללים כאילו שלנו אין רגשות".

חביבה נר-דוד מירושלים, בת 34, עלתה לפני שבע שנים מניו יורק עם בעלה ושני ילדים. היום היא בהריון עם ילדה החמישי ומסיימת תואר שלישי בבר אילן בפילוסופיה של ההלכה, מתמחה בנידה. בו בזמן לומדת נר-דוד להסמכה רבנית אצל רב אורתודוקסי בירושלים וכתבה ספר על חוויה של אשה אורתודוקסית פמיניסטית. "אני לא חושבת שזה אוקסימורון", היא אומרת. "זה שהאשה מתפללת בלחש, לקוח מתפישת העולם החרדית. האורתודוקסים הליברלים לא חושבים ככה וגם בהלכה אין לזה התייחסות. כתוב במשנה שאשה יכולה לקרוא ולהחזיק ספר תורה, כי ספר תורה לא מקבל טומאה".

היא יודעת שיש למתנגדיהן מספיק חומר לשלוף נגדן מהמקורות. "היחס לנשים נובע מכך שאת התלמוד כתבו גברים ושם יש מסכתות שלמות עם פרטים על גוף האשה ומה עובר עליה ואיך היא צריכה להתנהג בזמן הנידה", אומרת נר-דוד. "כך גם החליטו הגברים שקול אשה מפריע להם להתרכז בזמן התפילה, אבל הגברים בכותל בכלל לא שומעים אותנו. אנחנו עומדות רחוק מהם. מי שמשתיק אותנו אלה הנשים. הן באות אלינו ואומרות: 'אולי אתן לא יודעות, אבל אסור לנשים להתפלל בקול רם'".

גם לחיילות אסור

רחל וסקוב, בת 37, באה לישראל ב-91' מניו יורק, מ"בית חילוני תרבותי". מגיל חמש בערך היא כבר הרגישה צורך להיות חלק מהיהדות. "שמעתי שירי שבת והשתגעתי מרוב התרגשות", היא אומרת. עוד בארצות הברית היא שמעה על נשות הכותל. כשעלתה לארץ, באופן טבעי הצטרפה אליהן.

וסקוב עובדת בתרגום תקצירי חדשות לאנגלית מהעיתונות העברית והיא גם זמרת בשעות הפנאי, הוציאה תקליטור שירי שבת שנקרא "מנוחה". היא לא נשואה ואין לה ילדים. לפני שנתיים הקימה אתר אינטרנט שבו רשימה בינלאומית של קבוצות תפילה לנשים. "הגברים בכותל", היא אומרת, "הופכים להיות אלימים רק אחרי שנשים מסיתות אותם לכך. אומרים לנו שאנחנו מפריעות לסדר לציבורי. זה הכל נובע מפחד, ויש בזה חוסר יושר אינטלקטואלי. גם אני מפחדת מהרבה דברים בחיי, אבל אני לא לוקחת את הפחדים האישיים שלי ואומרת לאנשים אחרים מה לעשות או לא לעשות בגללם".

בפברואר 2000, נזכרת וסקוב, הן ניסו להתחכם לשיטה: קראו בתורה ברחבת הכותל ושום דבר לא קרה. "היה שם רק שוטר אחד אבל הוא היה מארצות הברית וירד גשם נורא חזק, אז שאלנו אותו: 'תגיד, יורד כזה גשם, אכפת לך שנקרא כאן בתורה?' אז הוא אמר, 'שום בעיה'".

ענת הופמן מירושלים, בת 49, היא הרפורמית שבחבורה, "מיעוט מבוטל בין נשות הכותל", היא אומרת. היא היתה חילונית, אלופת ישראל בשחייה, שהיתה לאחר נישואיה לאשה דתית. יש לה שלושה ילדים, והקשר שלה אל נשות הכותל התחיל בגלל שולחן. כאשר רבקה האט באה מארצות הברית היא ביקשה מהופמן, שהיתה פעילה בשדולת הנשים, שולחן מתקפל כדי להניח עליו את ספר התורה ברחבת הכותל.

בבדידותו של השחיין רואה הופמן מקבילה לבדידות של נשות הכותל בחברה הישראלית. "אנחנו מרגישות בודדות מאוד. פסק הדין השאיר אותנו עם מעט מאוד תקווה". ובכל זאת, נעים לה להיזכר עכשיו בהישג חשוב של התנועה הפמיניסטית. "לפני שלושים שנה מרשה פרידמן עמדה על במת הכנסת ואמרה שיש נשים מוכות בישראל ואמרו לה שהיא מעלילה עלילה על היהודי, שלא מרים ידו על אשתו. ח"כ שלמה לורנץ אמר, שבמקלט שהיא מקימה בחיפה לנשים מוכות היא מונעת מהאשה את חדוות הפיוס. קראו לה בתקשורת 'האמריקאית מרושלת המראה'. היא היתה לגמרי לבד, ועכשיו יש 26 מקלטים לנשים מוכות".

בתיה קלוש, בת 46, נולדה בבוסטון למשפחה רפורמית. הוריה הם דור שלישי באמריקה. קלוש באה לראשונה לישראל בגיל 15 עם תנועת נוער רפורמית ואחר כך חזרה לכאן כדי ללמוד באוניברסיטת תל אביב. אבל רק ב-91' היא עלתה לישראל, עם תואר שני במנהל בתי חולים ומדיניות בריאות הציבור. היא באה לכאן כדי ללמוד יהדות ולשפר את העברית, הכירה את בעלה מנחם ונשארה.

היום קלוש היא מנהלת המענקים של קרן אברהם לדו-קיום בין אזרחי ישראל יהודים וערבים. "עוד לפני שהגעתי לארץ שמעתי על נשות הכותל ונדלקתי על הרעיון", הוא אומרת. "בשבוע הראשון כבר התייצבתי בשבע בבוקר בכותל ומאז אני פעילה בהנהלה". דמוקרטיה, לפי תפישת עולמה של קלוש, נבחנת לא רק ביחסה למיעוט הערבי, בכיבוד זכויות האדם והשוויון, אלא גם ביחסה לנשים דתיות שרוצות להתפלל בכותל.

היום מקיימת קלוש אורח חיים אורתודוקסי והמוטיווציה שמניעה אותה ואת בעלה, מלבד קיום מצוות שבין האדם למקום, היא היחסים שבין אדם לחברו. "אנחנו מתקרבים אחד לשני על רקע נושאי תיקון עולם וצדק חברתי. היחסים בין אדם לחברו הם מבחינה דתית יותר חשובים מאשר קיום מצוות".

לזוג יש ילד בן חמש, ובנוסף לעבודתה בקרב האוכלוסייה הערבית ("אני מסתובבת יום ולילה בכפרים ערביים, מנסה לקרב לבבות"), היא גם גזברית של עמותת קרליבך, שאותה הקימו היא ובעלה לאחר מותו של הרב. "הפחד בא מבורות", אומרת קלוש. "מי האנשים שפועלים נגדנו? זה כמה בריונים שיש להם מידה לא מבוטלת של בורות".

הופמן: "לא פעם אמרו לי החרדים בעירייה, שבעונת המלפפונים אנחנו טרף קל לכל אותם בריונים מוסתים. הם עושים קצת רעש ויוצאים גדולים, מגינים על הכותל מפני הרפורמיות האמריקאיות. אז אנחנו יכולות להתחכם. כמו האנוסים, אנחנו יכולות לתפור טליתות שקופות שמבחוץ לא ייראו כמו טלית אמיתית, כי אנשים רואים את מה שהם מצפים לראות. אפשר לעשות ספר תורה שמשקלו 500 גרם, יש אחד כזה, אבל מחירו 25 אלף דולר, ואז יהיה אפשר לקיים את כל הטקסים מתחת לאף שלהם. זה הכל עניין של חתרנות ונחישות".

הופמן אומרת שמרוב דיבורים על הדת שכחנו לדבר על הישראליות, בהקשר לכותל. "אילו הייתי באה לכאן מהמאדים והיו שואלים אותי מה חריג במראה של הכותל, לא הייתי אומרת שאלה הנשים העטופות בטליתות, הייתי אומרת שזה הנשק: השבעת החיילים, הפורקן הגדול של המאצ'ו הישראלי, זה מה שנראה לי לא סביר. אילו הייתי מסתכלת מהמאדים על מקומות קדושים אחרים בעולם, הייתי אומרת שאנשים בכל אותם מקומות מתפללים בשלום עם פרחים וחרוזים, אבל בשום מקום כזה אין נשק. זה לא מתקבל על הדעת. זה הפך לביג-ביזנס של הצנחנים, ולחיילות אסור לשיר שם מאותה סיבה שלנו אסור להתפלל. לא בגלל שלחיילים זה מפריע. לכותל זה מפריע. יש לו אוזניים. בין ההייררכיות הפטריארכליות המרכזיות של מדינת ישראל - החיילים והרבנים - אין מקום לנשים".

למרות שטיעון זה נשמע "שמאלי", השמאל הרדיקלי בחר להתנער ממאבקן של נשות הכותל. בשבוע שעבר כתב הפובליציסט חיים ברעם בשבועון הירושלמי "כל העיר" כי רחבת הכותל, על פי תפישתו, בחטא נולדה, ולכן כל שימוש בה הוא נפשע ובלתי מוסרי. "השוויון שאליו חותרות נשות הכותל איננו אלא יעד כוחני, שבא להתחלק בשלל הנובע מהכיבוש", כתב ברעם. "כדאי להזכיר להן שהשטח ליד הכותל הוכשר על ידי הצבא מיד לאחר כיבושו ביוני 1967, וששכונה מאוכלסת נהרסה לצורך זה בתוך כמה שעות ותושביה גורשו".

בתיה קלוש: "אני באופן כללי מוצאת את עצמי בתוך השמאל וחושבת ששטח כבוש הוא לא לגיטימי. גם לדעתי כיבוש הכותל היה אקט כואב ואני לא הולכת בכלל להצדיק את גירוש המשפחות שחיו שם, אבל זאת טענה שצריכה להיות מופנית כלפי כל אחד שרוצה להתפלל בכותל המערבי. אני מסכימה עם חיים ברעם שאנחנו חייבים הסדר, ואני הראשונה שהייתי מוכנה לתמוך בזה ולוותר על השטחים, אבל זה לא הוויכוח שלנו. הוויכוח שלנו הוא שנוכל להתפלל בכותל כמו שכולם מתפללים. זה לא רק הכותל: אנחנו, כל תושבי ירושלים, חיים על עובדות בשטח שיצר הצבא הישראלי ביוני 67'".

מוכנות לשבת בכלא

כל המשפטים שהעמותה ניהלה במשך השנים עלו לה רבע מיליון דולר, שכר עורכי דין שמומן ממכירת טליתות שקנו נשים בארצות רבות תמורת 250 דולר, במטרה לתמוך בהן. גם הקרן החדשה לישראל נתנה לנשות הכותל מענק חד פעמי.

אז המאבק נגמר?

הופמן: "אני חושבת שביום שני הקרוב יעלה בכנסת מחדש חוק ליצמן. בידוק הריגה. שבע שנות מאסר לאשה שמתעטפת בטלית. אין לי ספק שהחוק יעלה מחדש ואחד הדברים שנצטרך לחשוב עליו זה אם אנחנו מוכנות לשבת בבית הסוהר. בקישלה בירושלים יש רק שתיים-שלוש מיטות לנשים שהן לא זונות ולא גנבות או מחבלות, אז השאלה מי מאיתנו תזכה במיטה שם". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו