בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטיפול בטיפול

המתקפה על הפסיכותרפיה מתגברת, והפעם מהכיוון האתי. עוצמת התלונות החוזרות של מטופלים על כשלים טיפוליים ונזקים נפשיים דוחפת את בכירי הפסיכולוגים בארץ לחשבון נפש אישי ומקצועי. האם המהפכה האתית בפתח?

תגובות

אף על פי שחלפו עשר שנים, י' זוכר את הפגישה הטיפולית הראשונה שלו כאילו התרחשה אתמול. "נכנסתי לחדר לא גדול בדירה בבניין מגורים בתל אביב", הוא משחזר. "הפסיכולוגית ישבה על כורסה והזמינה אותי לשבת מולה. היא עישנה, ונשפה את העשן לעברי. אני לא סובל סיגריות, הייתי די המום, אבל לא העזתי להגיד משהו. הייתי במין שיתוק. היא שאלה אותי מי אני ומה הביא אותי אליה. ואני התחלתי לדבר. סיפרתי על עצמי ועל המשבר שלי. היא הקשיבה ולא אמרה מלה. מדי פעם השתתקתי, ציפיתי שהיא תגיד משהו, אבל היא לא שאלה שאלות.

"השיחה נמשכה כחמישים דקות. ואז היא אמרה טוב, סיימנו להפעם. אף מלה על עצמה, על הטיפול, מה הולך לקרות, מה דעתה על מצבי. כלום. אני זוכר שהייתי נסער והשתדלתי לא להראות את זה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שפתחתי ככה את הלב לפני מישהו זר, וחוסר התגובה מצידה שיתק אותי עוד יותר. לא היה לי צל של מושג מה עובר לה בראש. התפלאתי שהיא לא מסבירה לי כלום, מה זה בעצם טיפול, איזה סוג טיפול אני אקבל אצלה, אמרתי לעצמי, היא בטח חושבת שאני יודע".

אבל י', היום בן 50, לא ידע. היה לו מושג קלוש על פסיכותרפיה. הוא חווה אובדן גדול באותה תקופה והיה נתון בדיכאון ובחרדות. הוא סבל מלחצים בחזה, סחרחורות, נדודי שינה, סיוטי לילה. הוא נבדק אצל רופא המשפחה. כשהתברר שאין לו בעיה פיסיולוגית, החליט לפנות לסיוע נפשי. מכר המליץ עליה. "מטפלת מצוינת" הוא אמר לו. י' הלך ונקש על דלתה.

היום, ממרחק עשר שנים, הוא צוחק: "אני פשוט לא מאמין איזה דפוק הייתי. עב"מ מושלם. שלוש שנים ישבתי מול האשה גסת הרוח הזאת, שאמרה לי מדי פעם המממ או אהמממ. שלוש שנים שפכתי את קרבי לפניה. המידע שהיה לי עליה ועל הטיפול ביום שהוא נגמר, לא היה שונה ממה שידעתי ביום הראשון. כך גם רמת האמון והקירבה בינינו. באותה מידה יכולתי לשבת ולדבר אל סלע. שלוש שנים היא עישנה לי לתוך הפרצוף. לא נכנסה אתי לשום אינטרקאציה. לא אמרה שום דבר חכם מעניין, מועיל, תומך. ואני כמו דביל משלם, יוצא, מחכה שבוע, בא עוד פעם, וחוזר חלילה. הייתי בטוח שככה זה טיפול.

"היום אני יותר חכם, אני יודע שיש פסיכותרפיה ופסיכואנליזה, ואני יודע שמה שהיא עשתה אתי היה לא זה ולא זה. היא היתה סתם מטפלת לא מוצלחת, מקצועית ואתית. היום אני יכול להרשות לעצמי לראות בזה שיעור, ראי שמראה לי מי אני הייתי אז. כמה פאתטי. כמה מעט היה דרוש לי אז, מישהו, אפילו אנטיפת ולא קשוב כמוה, העיקר שיישב מולי ויתן לי להוציא. אני רואה באיזה מצב פסיווי הייתי, בלי שום יכולת לכעוס עליה או אפילו סתם לתהות מה לעזאזל קורה כאן. אז בסדר. אני לוקח אחריות על החלק שלי. אבל הרי הייתי בזמן הכי חלש שלי. באתי לקבל סיוע. הייתי פגיע. אז, קיבינימאט, איפה החלק שלה? מה היא היתה? מטפלת? פסיכולוגית קלינית? סוציופתית קלינית. למה היא נתנה לזה להימשך ולהימשך? זה היה כנראה אחד הטיפולים הכי דפוקים שנעשו אי פעם בהיסטוריה".

התלונות

עולם הפסיכותרפיה עובר טלטלה. מצד אחד, הפרוזאק וקרובי משפחתו נוגסים בו מכל עבר והטיפול התרופתי הולך וכובש את מטופלי העולם. מצד שני, הפסיכולוגים מוצאים את עצמם במגננה בלתי פוסקת מול תלונות חוזרות ונשנות של מטופלים על כישלונות מקצועיים וליקויים אתיים. המקרה של י' הוא מינורי יחסית לעומת דיווחים חמורים הרבה יותר, אבל דווקא משום כך הוא חשוב. הדוגמאות הקיצוניות יותר, שבהן חציית הגבולות מצד המטפלים ברורה לכל, לא טעונות דיון. כולם יודעים שהן פסולות. הבעיה היא בתחומים האפורים, הגבוליים, שבהם הנזק למטופל אינו מובן מאליו, אבל ממשי לא פחות.

לפני כשבועיים עלו לירושלים מאות פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים לכנס בנושא "דילמות מוסריות בפסיכולוגיה ובפסיכותרפיה". הכינוס שהתקיים במרכז לאתיקה במשכנות שאננים, היה השישי בסדרת מפגשים של סמינר על אתיקה מקצועית. היוזם והמנהל האקדמי הוא פרופ' גבי שפלר, ראש המגמה לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטה העברית. יחד איתו תיכננו את המפעל הזה פרופ' שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה וד"ר יהודית אכמון מאוניברסיטת תל אביב.

החדשות הטובות הן שהפסיכולוגים הישראלים מתעוררים ומעלים את נושא האתיקה המקצועית לצמרת סדר העדיפויות שלהם. כמה ממשתתפי הכנס מכים עכשיו על חטא ומודים (אם כי לא לציטוט) שרוב מוחץ ממי שנחשבים ל"מטפלים סבירים" בארץ עוברים עבירות אתיות על ימין ועל שמאל. הם גם מאשרים שעד לפני זמן לא רב לא התייחסו כלל לקיומו של קוד אתי מקצועי (שמופיע במתכונתו הראשונית כ'חוק הפסיכולוגים' משנת 1977) ומביעים נכונות מקצועית ואישית להיטיב את דרכיהם. זה קורה גם באופן ממוסד: הסתדרות הפסיכולוגים הארצית העניקה למנהלי הסמינר הזה מנדט לקיים דיון אתי מעמיק, שבסיומו יתוקן ויעודכן הקוד האתי של הפסיכולוגים בישראל.

לפני שנה, בהשראתם של שפלר, אכמון ורובין, התקבצה חבורה של מטפלים קלינים ואנשי אקדמיה בכירים מתחומי הפסיכולוגיה והפילוסופיה בארץ וקיבלה החלטה לקדם את תהליך השינוי. הם חיברו ספר לימוד אקדמי בנושא אתיקה מקצועית שיילמד כקורס חובה באוניברסיטאות שבהן מלמדים פסיכולוגיה. הספר, בעריכתו של שפלר, ייצא לאור בעוד כחודשיים וייכנס ככל הנראה למערכת הלימודים של השנה הבאה. הסמינר במשכנות שאננים בא להשלים אותו.

רבים ממשתתפי הכנס הביאו מעל הבמה דוגמאות לכשלים אתיים של מטפלים. פרופ' דני סטטמן מהמחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה סיפר על פסיכותרפיסט שקיבל מטופל במצב נפשי קשה. האיש ישב מולו נסער, בוכה, מיואש. המטפל הודה כי חש צורך לנחם אותו, להגיד מלה טובה, אבל לא עשה את זה. למה? כי הוא דבק בשיטת טיפול שמגבילה את תפקידו להקשבה ולהשמעת הערות ענייניות. אסור לו לומר דבר ערכי, לתת עצה, לעודד, בטח שלא לגעת פיסית. התוצאה לדעת סטטמן: המטפל "תקע" את המטופל עמוק יותר בבדידותו, הגביר את יאושו, לא סיפק לו מוצא ותקווה. המטפל נצמד לדוקטרינה שסותרת את ערכי המוסר שלו ואת הקומונסנס שלו כאדם.

ד"ר אבשלום אליצור מאוניברסיטת בר אילן הביא מקרה מסוג אחר. מטופלת פנתה לפסיכיאטר, המטפל גם בפסיכותרפיה, דיווחה על חרדות ודכאון וביקשה שירשום לה תרופה. היא ענתה על הקריטריונים לקבלת טיפול תרופתי והוא אכן רשם לה תרופה. לעומת זאת לא העלה כלל את האפשרות של טיפול פסיכולוגי בשיחה. ד"ר אליצור סבר שהמטפל בחר בפתרון הקל, המהיר, ולאו דווקא הנכון. האם באמת פעל על פי העדפת טובת המטופלת, או שמא העדיף את טובתו שלו?

את הדוגמה השלישית סיפר פרופ' ישראל אור-בך מאוניברסיטת בר אילן. צעירה עם נטיות אובדניות הגיעה למפגש טיפולי ראשון אצל פסיכולוגית. היא אמרה לה כבר ברגע שנכנסה שהיא רוצה למות ומתכוונת להתאבד. המטפלת, שכנראה עוד לא נכנסה למוד טיפולי, אמרה לה בהומור, "רק לא אצלי בדירה". אחר כך נפנתה מהמטופלת כדי לחפש משהו במגירת השולחן שלה. כשהחזירה את פניה ראתה את הצעירה רצה אל החלון וקופצת. היא התאבדה לנגד עיניה.

זהו כמובן מקרה חריג ביותר. אבל גם כשלא מדובר בטרגדיות כאלה או בדרמות גדולות מדווחים מטופלים שוב ושוב על סיטואציות בלתי אתיות שחוו במהלך הטיפול שלהם. ומדובר באנשים שביקרו אצל פסיכולוגים מהשורה הראשונה, בעלי מוניטין מצוינים, עתירי המלצות ויקרים ביותר. הנה כמה עדויות מתומצתות:

* א' הגיעה לטיפול במכון ידוע ומוכר כשהיא סובלת מדיכאון ונטייה להיכנס למערכות יחסים נצלניות. הפסיכולוגית שטיפלה בה הפכה תוך כמה חודשים לידידה קרובה שלה והיחסים בין השתיים גלשו לניצול ששיחזר בדייקנות את בעייתה של המטופלת.

* ל', צעירה בשנות העשרים לחייה, הגיעה לטיפול אצל מטפל שמוכר כמומחה לגילאי עשרים-שלושים. אחרי כמה פגישות היא חשפה לפניו את בעיותיה, אי היכולת שלה להחזיק מעמד בקשר עם גבר. כשסיפרה לו שקיימה שלוש מערכות יחסים שונות בתקופה של כמה שבועות, הגיב בתדהמה ובשיפוטיות: מה גורם לך לקפוץ ממיטה למיטה, שאל אותה. יותר לא חזרה אליו.

* זוג הגיע לטיפול זוגי אצל מטפל שנחשב לאחד מטובי המטפלים בארץ. הם סיפרו שהקשר ביניהם החל בהתאהבות גדולה, אבל אחרי כמה שנים הם חשים שהם תקועים בקשר עוין ואינם מסוגלים לפרוץ את מעגל הריבים והמתחים. אחרי שעה של שיחה הכריז המטפל הבכיר: חבל על הזמן שלי ושלכם. אתם לא בעניין של אהבה אלא בעניין של למרר אחד לשני את החיים. אין טעם לעשות טיפול. אתם צריכים להיפרד. היום, עשר שנים אחרי, הם חיים יחד באהבה גדולה.

* אם לשתי בנות קטנות סיפרה לפסיכולוגית הקלינית שלה שהיא מתעללת בבתה, כמו שאמא שלה התעללה בה בילדותה, שהיא נוהגת לצעוק על הילדה ומפעם לפעם גם להכות אותה. הפסיכולוגית לא דיווחה על כך לאיש, אלא החליטה לטפל בעצמה באשה עד שהיא "תצא מזה". בכך עברה על החוק, מדעת או שלא מדעת.

* פסיכולוג קליני קיבל לטיפול גבר בשנות הארבעים שסבל מחרדות. הוא שלח אותו אל רופא המשפחה עם פתק ובו שם התרופה הפסיכיאטרית שעליו לקבל, למרות שאין זה בסמכותו. רק פסיכיאטר יכול להמליץ על תרופה לאחר בירור מקצועי עם המטופל.

מלה של מטפל

מה שהיה סוד גלוי בקרב המטופלים יוצא עכשיו לאור באופן רשמי: למרבית הפסיכולוגים בארץ אין הכשרה בכללי אתיקה בסיסיים. הם לא התמודדו בצורה רצינית עם דילמות אתיות בשלבי הלימוד האקדמי והם סומכים יותר על האינטואיציה שלהם. ברוב המקרים הכוונות שלהם טובות, אבל הם עלולים להזיק למטופלים.

פרופ' ישראל אור-בך, המתמחה בטיפול באנשים עם נטיות אובדניות, סיפר על חוויה מזעזעת שעבר כמטפל. הגיעה משפחה, הורים עם נער שדיבר על כוונותיו להתאבד. ההורים ישבו בחדר ההמתנה. הוא שוחח כמה שעות עם הצעיר. "היה לו כאב נפשי עצום. הוא דיבר ודיבר, ואני שקעתי יחד איתו אל סבלו, כפי שאני נוהג לעשות במצבים כאלה. גיליתי שזוהי השיטה היעילה ביותר - לא להתנגד. לא לחפש מיד סיבות למה עליו כן לחיות. קודם להיות איתו בתוך הגיהנום הפרטי שלו. לראות דרך העיניים שלו, למה באמת אין יותר טעם לחייו".

בשלב מסוים של המסע המשותף הזה חש אור-בך שהצעיר בעצם מחפש אישור, שמישהו בר סמכא יגיד לו, אוקיי, לך על זה. הוא שיתף את הנער בתחושתו. "ואתה מאשר לי?" שאל המטופל בתחינה. אור-בך השיב בשלילה. "לא מיצית את כל האפשרויות", ענה לו, "לא התאשפזת, לא ניסית טיפול תרופתי. יש עדיין תקווה". "ואתה מאמין שאשפוז יעזור לי?" שאל הבחור. "כן" ענה לו אור-בך.

כעבור שבועות ספורים הנער התאבד. ההורים השכולים הביאו אל אור-בך את אחד המכתבים שהוא השאיר אחריו. בין השאר נכתב שם:"...בשיחה עם פרופ' אור-בך הבנתי שאלה החיים שלי, זאת החלטה שלי, ושאני לא זקוק לאישור של אף אחד כדי לסיים את חיי".

האירוע הזה לא נותן לאור-בך מנוח. "אני הופך בזה והופך בזה, מתנצל בפני עצמי, מזכיר לעצמי שאמרתי לו לא לעשות את זה. שהמלצתי על אשפוז. אבל משהו שקרה במפגש אתי, משהו שאמרתי, שיחרר אותו מהבלם האחרון שהיה לו".

לשם האיזון צריך לומר שהרבה מאוד מטופלים מדווחים על חוויות חיוביות במהלך הטיפול, מייחסים לו פריצות דרך חשובות וסבורים שיצאו ממנו במצב טוב מזה שנכנסו אליו. ועדיין, בטיפול פסיכולוגי, מעצם מהותו, יש פוטנציאל גדול של נזק וטעויות. זה מתחיל מהמפגש הלא טבעי בין שני אנשים שרק אחד מהם חושף את עולמו הפנימי ופגיעותו, בעוד השני נשאר עלום, נייטרלי ומוגן. מצד אחד, הטיפול מתנהל ברמה גבוהה של אינטימיות רגשית; מצד שני הוא מתקיים במסגרת פורמלית עם גבולות נוקשים של חלל וזמן, ללא בסיס אמיתי של חברות וקירבה. ישנו עניין התשלום ומשך הטיפול - איך המטופל יכול להיות בטוח שהטיפול מתארך בגלל סיבות מקצועיות ולא בשל חמדנותו של המטפל? ומי קובע את משך הטיפול והגדרת הצלחתו?

פסיכולוגים אמורים לגשת אל המטופלים שלהם בלי דעות קדומות וללא שיפוטיות. אבל האם זה מעשי? גם מטפלים הם בני אדם. לכל אחד ואחת מהם מערכת ערכים, אמונות ותפיסות משלו ועמדת הכוח שלהם בטיפול היא עצומה. במקרים רבים המטופל מפתח תלות רגשית במטפל ומעניק לו כוח רב שלא תמיד קל לדעת מה עושים איתו. מי ערב לכך שהמטפל לא ישתמש בכוחו לרעה, במודע ואולי אפילו שלא במודע?

המלצות המומחה

בישראל אין הרבה מומחים לאתיקה מקצועית. המוביל שבהם הוא פרופ' אסא כשר, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. כשר הוזמן בידי הצוות המנהל ללוות את הפרויקט וחיבר את הפרק הראשון הפותח את ספר לימודי האתיקה המקצועית לסטודנטים לפסיכולוגיה.

"קיים בלבול קבוע בין מוסר לאתיקה", הוא אומר. "'מוסר' מדבר על כללים שבין אדם לאדם ואילו 'אתיקה' עוסקת בהתנהגות שהיא כבר בתוך תחומי המקצוע. בתחום הפסיכולוגי, כמו בכל התחומים המקצועיים בארץ, רמת המודעות לאתיקה המקצועית אינה מספקת, בלשון המעטה".

מהן הבעיות העיקריות שאיתרת כשבדקת את הנושא?

"הבעיה הראשונה היא העדר זהות מקצועית ברורה. כששואלים רופאים, מהנדסים או אנשי צבא מהי זהותם המקצועית, בתוך אותו תחום, יתקבלו תשובות די דומות. לא כך בפסיכותרפיה. מתברר שישנן תשובות רבות ושונות. יש מודלים שונים. מטפלים רבים רואים את עצמם כמעין רופאים. והמודל שלהם הוא מודל הרופא. המטופל בא אליהם לטיפול עם בעיה, והם 'ירפאו' אותו. לעומתם ישנם מטפלים שהמודל שלהם הוא בכלל 'מודל הגנן'. אלה רואים את תפקידם כמי שיסייעו למטופל 'לצמוח'. לפתח את עצמו. ישנו מודל 'החבר למסע' (מונח שטבע הפסיכיאטר ארווין ד. יאלום, מחבר רבי המכר "כשניטשה בכה" ו"מתנת התרפיה"). וישנן עוד זהויות מקצועיות רבות".

תחום הפסיכולוגיה סובל, אם כך, מפיצול אישיות.

"כן. אפשר לומר אפילו מתופעת ריבוי האישיויות. ישנם פערים גדולים ומהותיים באופן ההגדרה העצמית, והשאלה היא איך ניתן בכלל להציב קוד אתי לקבוצה מגוונת של אנשים שרואים בצורה שונה כל כך את תפקידם, שיטותיהם ומטרותיהם. מי שרוצה לקחת את העסק ברצינות, חייב להתחיל בנושא הזהות המקצועית. הפסיכולוגים צריכים לדעת להתמודד עם זה. עליהם לשבת בתוך תתי התחומים שלהם - אנליטיקאים, תרפיסטים, ביהביוריסטים - וכל קבוצה תבהיר לעצמה מי היא ומהי ומהי תפיסתה המקצועית. בשלב הבא, כל קבוצה תגזור את הנגזרות האתיות שנובעות מזהותה היחודית. הרי לא יתכן שלמטפל ה'רופא' ולמטפל ה'גנן' ולמטפל ה'חבר' יהיו אותן מסקנות מעשיות ואותה אתיקה מקצועית. אם יש לך זן מיוחד של טיפול נפשי, צריך שיהיה לך זן מיוחד של אתיקה מקצועית תואמת. שיקיימו דיון מעמיק בזהותם המקצועית. כל זן יגדיר את עצמו. ואז יישבו וינסחו מחדש את הקוד האתי הכללי יותר.

"ההמלצה השנייה מופנית אל המוסדות האקדמיים בארץ. שיאמצו את הספר הזה ושיתחייבו לתת שיעור באתיקה מקצועית של פסיכולוגיה קלינית. העובדה שהדבר הזה לא התקיים עד היום בתחום כל כך חשוב וכל כך רגיש של טיפול בנפשם של אנשים, היא ממש בלתי נתפסת".

בשורת המהפכה

לזכותם של הפסיכולוגים ייאמר שהם מודעים למצב. פרופ' גבי שפלר אומר בגילוי לב מרשים: "המצב בתחום האתי לא טוב. אני שומע על כל הדוגמאות האלה ונעצב מאוד. כל מקרה חמור בפני עצמו. וגם אני עשיתי טעויות. אני שש שנים בוועדת האתיקה, בשלוש האחרונות אני יו"ר. ואני מודה שעד לפני שש שנים לא ידעתי שיש קוד אתי לפסיכולוגים בארץ".

איך אתה מסביר את זה?

"אין לי הסבר טוב. פשוט לא ידעתי. אבל אני מתנחם בעובדה שאני בחברה טובה - 45 איש ואשה, מבכירי המטפלים והפרופסורים בארץ, חברו לפרויקט שלנו. וכמעט אף אחד מהם לא ידע שיש בישראל קוד אתי לפסיכולוגים. בדיונים המקדימים, אנשים שאלו שאלות מההפטרה".

האם זה אמור לנחם גם את המטופלים שלכם?

"לא, אבל זה היה המצב. אין טעם להסתיר את זה. כעת עולם הרפואה בכלל ועולם הפסיכולוגיה משתנים. הגישה הפטרונית עוברת מן העולם. החולה שואל שאלות ויודע שמגיע לו לקבל הסברים. גם המטופל של היום שונה מהמטופל של לפני עשר שנים. הוא יודע שישנם סוגי טיפול שונים. הוא תובע מידע. עד לא מזמן, התחום האתי בארץ נתפס באופן שלילי על ידי מטפלים. שררה בורות רבה. או שלא ידעו שיש בכלל דבר כזה או שהניחו שזאת מעין מסגרת מוסרנית מטיפנית שמענישה פסיכולוגים סוררים. כמעט כולם התקשו לראות באתיקה המקצועית חלק מכלי עבודתם המקצועית. ולכן נדרשת פה ממש מהפכה".

מהי בשורת המהפכה? מה יגלה מי שיקיש מחר בבוקר על דלתו של פסיכולוג קליני?

"זה לא יקרה ביום אחד. אנחנו נעדכן ונפיץ לכל הפסיכולוגים בארץ את הקוד האתי, והטקסט ללימוד אתיקה מקצועית ייכנס למערכת הלימודים האקדמית. הציפייה שלנו היא שרמת המודעות תעבור קפיצת מדרגה אמיתית. הדגשים הם על שקיפות מירבית, הקפדה על כבוד האדם, שמירה על האוטונומיה של המטופל, מניעת אי ודאות באשר להליך הטיפולי. ביטול העמימות שהיתה בעבר. ניסוח חוזה טיפולי בהיר ומובן שעומד ברף אתי ומוסרי גבוה".

אם בכל זאת מטופל ייתקל בבעיה אתית אל מי הוא אמור לפנות?

"מטופלים מוזמנים לשלוח תלונה מפורטת בכתב אל ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, ת"ד 11497 תל אביב 611114".

אתה לא חושש שתיבת הדואר שלכם תקרוס בשבועות הקרובים?

"לא. אל תשכחי שמרבית הפסיכולוגים הם טובים ומקצועיים, והקליינטים שלהם בדרך כלל שבעי רצון מהטיפול. עד היום, את מספר הפסיכולוגים שספגו נזיפה או הרחקה אפשר לספור על כף יד אחת".

יכול להיות שמטופלים לא התלוננו, או שהתלונות לא טופלו כמו שצריך.

"יכול להיות. ויתכן שכשרמת המודעות תעלה, יותר אנשים יפנו. אני אקדם את הפניות בברכה. כל תלונה תטופל במלוא הרצינות והמקצועיות".

מהן הסנקציות שיש לכם נגד פסיכולוגים שבצעו עבירות אתיות?

"אזהרה, נזיפה, השעיה זמנית והרחקה לצמיתות מחברות באגודה. אם יש סיבה להניח שהפסיכולוג עבר גם על החוק, אנחנו מעבירים את זה לוועדת תלונות במשרד הבריאות, ואם הם מוצאים לנכון, הם מפנים אל ועדת המשמעת, והיא במידת הצורך מוסרת את הטיפול לידי המשטרה. אלה מקרים נדירים מסוג אלי פלח, לא משהו שנתקלים בו בשגרה. רוב המטפלים הם בסדר ורוב המטופלים יגידו את זה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו