שוב נדרש אומץ להחליט - כללי - הארץ

שוב נדרש אומץ להחליט

על ההנהגה בישראל לקבל החלטה אסטרטגית, כמו בן-גוריון ובגין בשעתם

מאת גד יעקבי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאת גד יעקבי

הקמתה של הממשלה הפלשתינית בראשות אבו מאזן, בעקבות לחציהן של ארה"ב, אירופה ומצרים, מקרבת את ההחלטה האסטרטגית הנדרשת מישראל: האם נמצה או נחמיץ את המפנה האפשרי.

הזמן הוא גורם מכריע בסיכויי מיצוי המהלך. למדנו על כך פעמים רבות בעבר, לטוב ולרע. לכן אין לדחות את ההחלטה. מעבר לכך, הסכנות שבאי החלטה הן קריטיות.

החל מהשנה שעברה, היהודים הם מיעוט באוכלוסיית ארץ ישראל המערבית. עובדה זו, שתחריף ותלך בעתיד, בצד ההכרה הגוברת שעם אחד אינו יכול ואינו צריך לשלוט בעם אחר, גרמו כבר לפרידה מתפישת ארץ ישראל השלמה, גם אצל רבים שדגלו בה בעבר.

אין כמעט עתה בעולם כולו מקרה אחד נוסף של שלטון כפוי, לאחר סיומם של המשטרים הקולוניאליסטיים באפריקה ובאסיה, והסובייטיים במזרח אירופה. גם בישראל, הצורך להכיר בזכותו של העם הפלשתיני למדינה עצמאית-ריבונית הוא נחלת הרוב המכריע כבר זה זמן, בין שהיתה הודאה ציבורית בכך ובין שלא.

הצורך במהלך מהיר ומיידי למימוש התפישה הזאת הוא כחוט השערה, במיוחד לרגל יוזמת ארה"ב להסדר הסכסוך הישראלי-הפלשתיני. אם נחמיץ אותו נשלם על כך מחיר כבר בעתיד: באורח חיינו, ביכולתנו להתפתח עקב ערעור יחסינו עם ארה"ב והעולם המערבי ועקב הצורך להשקיע משאבים בביטחון ובהגנה על התנחלויות במקום בחינוך, במדע ובתעשייה.

ישראל והיהודים התנסו כבר בהכרעות היסטוריות שהיוו מפנה חיובי, והתנסו גם בהחמצות טרגיות, שהיו גורם להידרדרות ואסון.

אחת הבולטות ביותר לחיוב היא הכרעת הקונגרס הציוני ה-20, שנערך באוגוסט 1937 ובו התקבלה ההצעה לחלוקת הארץ בהנהגתו של דוד בן-גוריון. בעקבות החלטה זו יכול היה האו"ם להחליט ב-1947 על הקמת מדינת ישראל על חלק מארץ ישראל ולצדה מדינה פלשתינית. החלטה זו היא שאיפשרה למועצת העם הזמנית בראשות בן-גוריון להחליט ב-14 במאי 1948, ברוב של קול אחד, על הקמת מדינת ישראל.

ב-1937, הופיע בן-גוריון בפני ועדת פיל ואמר: "מטרתנו היא לעשות את העם היהודי אדון לגורלו שלו... לעשותו דומה לכל עם חופשי אחר... אולם איננו מבקשים לשלוט בזולת כלשהו... לערבים יש זכות שלא להיות נתונים לחסדי היהודים..."

עמדה זו היוותה את הבסיס להמלצת ועדת פיל על חלוקת הארץ, למרות חילוקי דעות בתוכה, התנגדות הערבים והמחלוקת הקשה גם בקרב היהודים (וכך כתב ז'בוטינסקי לצ'רצ'יל ב-16 ביולי 1937: "היהודים מעוניינים יותר מכל במרחבים להתנחלות וארץ קודש שהיא ארץ קודש". חלוקת הארץ, לדעתו, "קוטלת את כל תקוותיהם").

החלטה בולטת נוספת היתה הכרעתו של מנחם בגין בזכות הסכם השלום בין מצרים לישראל ב-1979. כידוע, במסגרת זו ויתרה ישראל על שליטתה בכל מרחב חצי האי סיני. לעומת זאת, הוחמץ סיכוי להסדר ביניים בין מצרים לישראל ב-1971, בגלל חולשת הממשל האמריקאי בראשות הנשיא ניקסון ועמדותיה של ישראל. לאחר כמה חודשים הסיכוי פג ומאוחר יותר פרצה מלחמת יום הכיפורים, שלא רק היתה מקור לאבל ולמשבר ביטחוני, מדיני וכלכלי אלא שהביאה לחילופים פוליטיים בישראל.

מבחנה של מנהיגות הוא ביכולתה להגדיר את יעדי המדינה, להבחין באפשרויות לשינוי ולקבל את ההכרעות במועד שבו עדיין אפשר להשפיע. זאת כדי שההתפתחות שתתרחש בפועל תהיה קרובה, ככל האפשר, למטרות הרצויות.

דומה שהזדמנות זו נקרית עתה לסכסוך הישראלי-הפלשתיני, בעקבות יוזמת ארה"ב והשינוי ברשות הפלשתינית. בין שהיא תוביל להסדר ביניים ארוך טווח ובין שהיא תאפשר הסכם שלום, אסור להחמיצה.

גם עתה ראוי לזכור, שהעתיד תמיד מתחיל עכשיו. או כמו שכתב נתן אלתרמן בספרו "המסיכה האחרונה": "אומץ וחימה צלולה פותחים דלתי הפיכחון". האם הם יעשו זאת הפעם?

הכותב היה שר, חבר כנסת ושגריר ישראל באו"ם

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ