בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כהן ועורך

ספר מקבים

תגובות

הוצאת בבל (כיס) תרמיל. 64 עמ', 29 שקלים

פעמים, יש שיעיף המבקר עין לאחור, יתבונן ברשימותיו, יבחן את הדברים אחרי אשר יבשו עליהם הדיו ונטפי ארס הביקורת שמהל בהם בשום-שכל, כך הוא מקווה, למען ייטיב לדגדג את חיך הקוראים ולסקרנם פורתא, ויפטיר לעצמו, בינו לבינו: הנה ניסיתי לכתוב דברי אמת, ודומה שעלו הדברים מבוררים יפה, עזקתי, עישבבתי וקירסמתי, ואעש אך טוב למען כרם ספרותנו. אבל יש אשר יארע ההפך: קורא הוא בדברים, מתבונן בספרים שלפניו, וערפילי קדרות יורדים עליו, ואומר הוא בלבו בעוגמה - אך שירות דוב עשיתי, ולא זו בלבד, אלא שדוב עקום-כפותיים, כמאמר הרוסים.

אכן, קדרות מעין זו אפפתני כאשר נטלתי לידי את "ספר מקבים" שיצא עתה-זה בסדרת "בבל (כיס) תרמיל", כלול בהדר הכותרת הפנימית ה"מקורית" Liber Primus Machabeorum - לגילת-לבבם של לגיונות הלטיניסטים המטיילים בחוצותינו. פרשה עגומה היא פרשת הספרון הזה, וחלק ממנה נעוץ כמדומה ברשימה שהתפרסמה במוסף זה. ומעשה נוגה שהיה כך היה: לפני י"ב שבועות לערך כתבתי, דוב עקום-כפות שכמותי, סקירה על ספרון אחר בסדרה זו, "גברים חיצוניים", שבו כלל העורך שניים מן הספרים החיצוניים, "ספר טוביה" ו"ספר צוואת איוב" ("איוב" סתם ב"מהדורתו"). כתבתי שם, שריח "שוד קברים חוקי" עולה באפי למראה הספרון, שנדפס לפי מהדורת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא (שכבר פקעו זכויות היוצרים עליה), בהשמטת הניקוד, ההערות ובעיקר - שמות המתרגמים. אפשר שהתלהלהתי קצת יותר מדי בצירוף מלים זה האחרון. על כך השיב עורך הסדרה, חיים פסח, במכתב נמרץ אף נחרץ למערכת. בשורותיו קבע פסח חיץ ברור בינו, בין חזונו ופועלו המו"ליים, לבין "כוהני האקדמיה": הללו עניינם מהדורות מדעיות עמוסות הערות, ואילו הוא, עניינו לעמול להשיב למדפי בית ישראל קלאסיקה שכוחה, לשם הנאת הקריאה של קוראים מן השורה. נוסף לזה ציין פסח באותו מכתב אף מאמר מאת שניים מאותם "כוהנים", המוכיח שמה שפורסם ממהדורת כהנא לא תורגם בידי המתרגמים שציינתי אני את שמותיהם. על דברים אלה נחלצו והשיבו לו שני קוראים באותו מדור של מכתבים למערכת, שכתבו לו, פחות או יותר, כי מוטב לו כי יודה ויעזוב, וירוחם.

ספר "מכבים" (או "מקבים") הראשון מגולל את שהתרחש במשך כ-40 שנה, מיום עלותו לכס של אנטיוכוס אפיפאנס, הוא "אנטיוכוס הרשע", בשנת 175 לפנה"ס, ועד מותו של שמעון, בשנת 134 לפנה"ס. הספר, שכותרתו המקורית היתה אולי "קורות מלכי בית החשמונאים", פותח בתיאור כיבושיו של אלכסנדר הגדול וחלוקת קיסרותו אחרי מותו, מונה את הסיבות שגרמו למרד המכבים ומתאר כיצד פרץ, בהנהגתם של מתתיהו ובניו, וכיצד נתגלגלו המאורעות הסוערים והעקובים מדם הלאה, תחת מנהיגותם של יהודה, יונתן ושמעון. מחברו האלמוני של הספר, יהודי בן ארץ-ישראל, תומך נלהב בבית החשמונאים, היה כנראה צדוקי מתון. מכלל ספרי מכבים שהגיעו לידינו ביוונית, ספר זה, שמגמתו היסטורית שקולה, נכתב קרוב לוודאי עברית במקורו.

והנה אני מעיין במבוא הקצר ל"ספר מקבים", ולעיני נפרשת פסקה שכזו: "(...) בהקדמה לספר זה במהדורת אברהם כהנא אין כל אזכור לשמות המתרגמים לעברית של אף אחד מן 'הספרים החיצוניים' וכל שנאמר הוא שהם 'נערכו' - לא 'תורגמו' - בהשתתפות כמה למדנים. גם בהקדמה לספר זה עצמו ('מקבים' - ע"ד) מדבר כהנא על המתרגם בגוף שלישי, בלי לציין את שמו". ומה נמצאנו למדים מזה? צדקתי אני (כלומר הוא, שהלוא תמיד הוא צודק) ולעזאזל כולכם, טרחנים שכמותכם.

מדברי המבוא שצוטטו לעיל עולה, שעורך הסדרה נתן כאן לפני הקורא איזה תרגום שהיה אנונימי גם במהדורה הקודמת. ובכן, הבה נעמיד על דיוקו עניין זה של המתרגמים עלומי השם. מהדורת הספרים החיצוניים של אברהם כהנא, בשני כרכים, יצאה בבית ההוצאה לאור שמייסודו, "מקורות", בשנים 1937-1936. בכותרת המהדורה אמנם אין נזכרת המלה "תרגום" בשום מקום; כתוב שם: "הספרים החיצונים לתורה לנביאים לכתובים ושאר ספרים חיצונים (...) עם מבואות ופירושים ערוכים בהשתתפות כמה למדנים ע"י אברהם כהנא". מזה יוצא כמובן שעל דרך הפשט הפשוט מכל פשוט צודק חיים פסח, ולחינם נטפלנו אליו, אני וצמד קוראים אחרים, וגם עכשיו, בדברי אלה, עוסק אני בשפיכת דמו בפרהסיה. דומני שמתבקשת כאן השאלה: מניין בא לעולם אותו תרגום שאני, העורך הממית עצמו באוהלה של מו"לות למען טובת הכלל, מדפיס כאן מחדש מתוך ששון הפטור מטרחת העיסוק בזכויות יוצרים?

לו היה העורך הנכבד משקיע קורט מן המרץ המזומן עמו בכל עת להשקעה בעמידה עקשנית על טעויותיו, היה מגלה אולי כי אברהם כהנא והלמדנים ששיתף במהדורתו היו גם מתרגמי הטקסטים שבמהדורה ההיא.

אבל, אהה, גילוי שכזה נבצר מכוחו של עורך כפסח ועורכים כמוהו. ולא בהם האשמה: פשוט, הדרכים המובילות לגילוי קשה כזה חסומות לפניהם. לשאול בעצת מומחים אין הם יכולים, שהלא הללו "כוהני אקדמיות" הם, ואילו אותם עורכים "ישראל סתם" המה, ואין להם שיג ושיח עם הכוהנים, השקועים בעבודת עגל הדעת במקדשי השן הנישאים שלהם. מצד שני, לקום ולחקור בעניין בעצמם גם כן אין הם יכולים, משום שאם יחקרו, ידבק בהם, חלילה, אבק-כהונה, ועורכי ישראל אסורים בזה באיסור חמור.

אבל נשוב-נא לנושא מחקרנו שבכאן, זיהוי המתרגמים העלומים: ראשית - ראיות מתוך המהדורה ההיסטורית גופא. אינני יודע לאיזו פסקה בהקדמתו של אברהם כהנא כיוון חיים פסח, שם מדובר על המתרגם העלום בגוף שלישי, אולם בפסקה אחרת באותו מבוא כתוב כך: "ואנו, כשבאים אנו להחזיר את הספר מן התרגום היווני ללשונו המקורית ורוצים אנו לעשותו קרוב עד כמה שאפשר לגופו הראשון, אין לנו אלא להיעזר לתכלית זו בלשונו של תרגום הע' למקרא" (עמוד צ'). ואם עדיין לא סלקא דעתנו מכתוב זה, שהרי אין לשון "אנו" כלשון "אנוכי, אברהם כהנא", אפשר לפנות לתרגום ספר מקבים ד' באותה מהדורה עצמה, שם כתב "הלמדן העורך" ד"ר אלכסנדר שור: "ההוצאה הטובה ביותר (...) וגם התרגום הלטיני (...) היו לפני בשעת התרגום" (שם, עמוד רנ"ט); אבל שמא גם זה איננו בגדר ראיה גמורה; או-אז יכול מי שיכול לקרוא את המבוא לספר "מזמורי שלמה", שם כתב "הלמדן העורך" הד"ר מנחם שטיין (ג"כ שם, עמוד תל"ו): "בתרגומי הנוכחי השתדלתי להישאר נאמן למקור כפי האפשר. כל מלה ומלה נשקלה".

ומשטיפלנו, כוהנים דקדקנים שכמותנו, במה שאנו מכנים בעגתנו המורמת-מעם בשם "עדויות פנימיות", נפנה-נא עתה לעדויות חיצוניות. יעמוד על הברכה מורי וידידי כהן האקדמיה (בדימוס) הפרופ' יוחנן גלוקר, שהזכירני כי באסופת מחקריו של החוקר הגאון גדליה אלון ז"ל כונסה רשימת הביקורת רחבת-היריעה שכתב על מהדורתו של כהנא ("מחקרים בתולדות ישראל", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשי"ח, כרך ב', עמ' 169-137, ומקודם: "קרית ספר", טז, עמ' 36-23). ברשימה מופתית זו, הכלולה בחן הידיעה העמוקה והשכל הישר שהיו ממידותיו של חוקר מובהק זה, עמד אלון על פגמי המהדורה כולה, ובייחוד ביקר את התרגומים, ובמקומות רבים הציע נוסח מדויק יותר משלו. בכל המקומות נזכרים ברשימה זו שמות העורכים בתורת המתרגמים, כפי שאמנם היה במציאות.

בזה אין מתמצה, מבחינתי, עניינה של הדפסה זו של "ספר מקבים" בסדרת "בבל (כיס) תרמיל". נשוב ונעיין בדברי המבוא של העורך. בפתחם הוא מציין, בצדק, כי מתמיהה העובדה שמצד אחד ידועים לכל ילד ישראלי מעשי הגבורה של המכבים, ומצד שני, "הטקסט ההיסטורי הזה (...) אסור בכניסה לבתי הספר העבריים". מעניין יותר נוסח הדברים שבהם הוא מסיים: "(...) בינתיים מן הראוי להחזיר עטרה ליושנה, להחזיר סיפורי עלילה אלה, ממיטב הספרות העברית הקלאסית, למחזור הדם של הספרות העברית הקאנונית המתהווה בימינו".

וכל התרועה הגדולה הזו - על הדפסה חדשה של תרגום ישן ואף מיושן מבחינות רבות, תוך ביטול רוב הניקוד ובהשמטת כל ההערות שהיו בו?! אולם אל יצרו ואל יצטערו המוני בני ישראל על ספרותם, שלמחזור הדם שלה מוחזרות עתה בקול ענות גדול שכזה כדוריות פגומות מעין אלה: פרופ' אוריאל רפפורט, איש אוניברסיטת חיפה, כבר השלים כתב-יד גדול של מהדורה חדשה ואמיתית ("כוהנית אקדמית"!) של ספר מקבים א', שתצא בקרוב בהוצאת "יד בן צבי", ואז, מסתמא, יהיה ספרון זה של הוצאת "בבל" כלא היה, כשם שגם היום הריהו בעצם ישנו כאיננו.

ובדרך אגב, אם נפשפש פשפש יפה בתולדותיה של המו"לות הארצישראלית, הרי נגלה כי עורך סדרת "בבל כיס" לא המציא את הגלגל, כמאמר העם, וגם את הקוגלגר לא המציא, כמסתבר: במאמץ להכניס את הספרים החיצונים חזרה למעגל הקריאה קדם לו הרבה המתרגם והעורך י"ל ברוך, שעוד בתרצ"ז יצאה המהדורה השנייה של "דברי כתובים אחרונים" שלו, "ערוכים ומתוקנים לבתי-הספר ולמקרא לבני הנעורים", ובה נכלל מכבים א' כולו, בניקוד ובלוויית פירוש מינימלי. למראית עין יצאו הן פסח והן קודמו ההיסטורי לתקן את מה שכינה ברוך "פגימה ניכרת בספרות ההוראה שלנו", דהיינו, שהספרות החיצונית, שבעיני הגויים היא נחשבת כספרות קודש, "עומדת עדיין אצלנו מחוץ לכותלי בית-הספר ואינה נכנסת בתוכן-הלמודים". אבל איזה הבדל! י"ל ברוך, שנאמן היה על גינונים תקינים, כתב את מבואו בענווה, וקרא לעצמו, כיאות, "המסדר", שבחר את שבחר מתוך תרגומו הקלאסי של י"ז פרנקל (שנזכר שם כמובן בשמו, שחור על גבי לבן). ואילו פסח, שלא חתם על מבואו, הוא, כנאמר (בפיו), מחזיר עטרות ליושנן ומשיב - כוויליאם הארוי ספרותי - קלאסיקות אבודות למחזור דמה של ספרותנו.

יהיו שישתאו, מן הסתם, ויתהו עלי, על מה ראיתי לנכון להוציא לשדה-הטור ארטילריה מילולית כבדה כל-כך, וודאי יהיו שילחשו שאין עשן ללא אש, וכי כרגיל במחוזותינו, יצאתי להיפרע מחיים פסח על איזו מריבה נושנת. ולא היא: לא כנגד חיים פסח האיש אני כותב, אלא נגד מעשיו, ולא כל-כך נגד מעשיו, אלא כנגד הנהגים הנפסדים שהם חלק מהם. חיים פסח הוא עורך ותיק ובעל זכויות רבות, שעבד בהוצאות ספרים מכובדות, סייע בצאתם לאור של ספרים טובים לרוב ועשה הרבה למען ספרותנו, בין היתר כאשר היה אחד מעורכי כתב-העת הוותיק "מאזנים". אבל הנה עתה, למבקר המעיר לו על פגמים כלשהם שנפלו בעבודתו, מתוך תקווה שישפר את שאפשר לשפר, שהלוא בידו הדבר, ישיב מיד בהתנצחות, והעיקר - אם העז מי לומר לו שהשעה עתה שתים-עשרה ביום, ירקע בעטו ויודיע שחצות הליל, ואין לערער. וכפי שאפשר להיווכח ממה שצוטט לעיל, הכל מוכרח להיעשות בתרועת שופר עצמית רמה: אם יוצאת חוברת כלשהי מבית היוצר שלו, הרי זו "השבת עטרה ליושנה", ואם תירגם מתרגם לסדרתו, הרי זה תרגום מופתי שבמופתי, וכה הלאה.

ובזה אין חיים פסח יחיד, למרבה העוגמה: קריית ספר שלנו כולה לוקה בהתנפחות משונה שכזאת.

ספר תרגומיו של עמינדב דיקמן, "דור שלי, חיה שלי - משירת רוסיה במאה ה-20", יצא לאור בהוצאת שוקן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו