בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בארץ הענקים ובממלכת המלים

פרנסואה רבלה משתכר לא רק מיין, אלא גם ממלים, מצירופיהן, מצליליהן ומן השפות הקיימות והדמיוניות. והמתרגם עידו בסוק הפך את "גרגנטואה ופנטגרואל" ליצירה עברית חיה ונושמת, בועטת ומצחיקה, מתוחכמת וגסה, כפי שהיתה במקורה, לפני כמעט 500 שנה

תגובות

גרגנטואה ופנטגרואל, כרך א': גרגנטואה הגדול, פנטגרואל מלך הצמאנים; כרך ב': הספר השלישי והספר הרביעי של עלילות פנטגרואל הטוב, מאת פרנסואה רבלה, הערות והקדמה: עידו בסוק, דביר, המפעל לתרגום ספרי מופת, 854 ,2003 עמודים

התרגום השלם של יצירת פרנסואה רבלה לעברית, בליווי איוריו המקסימים של גוסטב דורה, הוא חג לשפה העברית ולתרבותה. עידו בסוק המתרגם-היוצר עשה מעשה שלא ייאמן. הוא נטל יצירה קלאסית מן המאה ה-16, תערובת של סאטירה ברוח הרנסנס ההומניסטי, עם מעשיות פרועות בהשראת ימי הביניים, כתובה בשפה שצרפתי בן זמננו מתקשה לא פעם להבינה, גדושה רמזים להווי רחוק ואזוטרי, והפך אותה ליצירה עברית חיה ונושמת, בועטת ומצחיקה, מתוחכמת וגסה, כפי שהיתה במקורה לפני כמעט 500 שנה. את העקרונות שהנחו אותו בתרגום רבלה מסביר בסוק במבוא משלו. מי שרוצה להתחקות אחר הטקסט המקורי, יפנה להערות השוליים המרובות. אך קורא המבקש לעמוד על רוחה של היצירה יעקוב אחר התרגום רב ההמצאות, המצליח "לגייר" את רבלה. המתרגם נהנה לחפש ולמצוא שווי ערך בעברית להשתוללותו הלשונית של רבלה, למשחקי המלים, לרשימות הפארודיות, לשמות המצחיקים ולגסויות האינסופיות, והנאתם הכפולה - של רבלה ושל המתרגם - מדביקה את הקורא המשתאה והמשתעשע, וכפי שמלמדנו רבלה בפתח יצירתו: "הצחוק הוא מותר האדם מהבהמה".

איננו יודעים הרבה על האיש פרנסואה רבלה. שני המבואות המאלפים הנוספים לספר, מאת פרופ' אילנה זינגר ומאת ד"ר נדין קופרטי-צור, מציגים לפני הקורא את הרקע ההיסטורי והביוגרפי ואת מורכבותה של היצירה. אפילו תאריך הלידה של רבלה שנוי במחלוקת: 1483 או 1494. שנת המוות היא כנראה 1553. שני הספרים הראשונים ראו אור בליון, שהיתה אז מרכז ספרותי והומניסטי חשוב, בשנים 1534-1532, הספר על פנטגרואל הבן מופיע לפני הספר על גרגנטואה האב. בשני הספרים הראשונים עומדים במרכז סיפורים גרוטסקיים על שני הענקים, שדמויותיהם שאובות מהמסורת הצרפתית העממית. כעבור עשר שנים הופיעו שני הספרים הנוספים, שבהם נשכח גודלם של הגיבורים. ב"ספר השלישי" יוצא חברו של פנטגרואל, פנורז' הערמומי, למצוא תשובה לשאלה המטרידה אותו: האם עליו להתחתן. ב"ספר הרביעי" יוצאת חבורתו של פנטגרואל למסע בין איים דמיוניים.

כשיצאו לאור שני הספרים הראשונים שימש רבלה רופא בבית חולים בליון. הוא היה איש כנסייה ונותר כזה עד סוף ימיו, אף שהקריירה הכנסייתית שלו היתה רחוקה מן המקובל. הוא התחיל כנזיר פרנציסקני, ויש חוקרים הרואים בסגנונו השפעות מנוסח הדרשות העממיות שהיו מקובלות על מסדר זה. הוא עבר למסדר הבנדיקטינים שהיו אנשי ספר מלומדים, אך נקלע לעימות עם הצנזורה בשל קריאתו בספרים יווניים שהכנסייה לא ראתה בעין יפה. הוא עזב את המסדר, חי עם אשה אלמנה והוליד שלושה ילדים. הודות לפטרונים בעלי השפעה שמצא לו לימים, הצליח להשיג מן האפיפיור הכרה חוקית בילדיו, וגם זכה למחילה על לימודיו ועבודתו כרופא (לנזיר אסור היה לקבל תשלום על טיפול בחולים). הוא שהה ברומא וראה מקרוב את השחיתות שפשתה בכנסייה. אך עם כל ביקורתו על הדת ועל נציגיה, אנשי הפקולטה לתיאולוגיה של הסורבון, שנואי נפשו, שביקשו להחרים את ספריו, לא חצה רבלה את הקווים, כרבים מבני דורו, ולא נעשה פרוטסטנטי.

האם האיש שעשה חוכא ואיטלולא מנציגי הדת, היה אתאיסט נסתר? על כך נשפך דיו רב. אך אין לשכוח שהמאה ה-16 בצרפת ידעה צירופים מוזרים של אמונה דתית עם התנהגות מופקרת ולעג לכנסייה, כפי שעולה גם מן "ההפטאמרון" של מרגריט מנאוואר, בת תקופתו של רבלה. מה שברור הוא רצונו של רבלה ההומניסט לשחרר את האדם מכבלי הסכולסטיקה והאמונות הטפלות של ימי הביניים, ולהציע אידיאל של חיים טובים יותר. האוטופיה של רבלה מתגשמת במנזר תלם, אותו מקים הענק הטוב גרגנטואה. המנזר עומד בניגוד קוטבי למוסדות הדתיים. לא עוד הפרדה בין המינים, לא עוד תקנות וסייגים. גברים ונשים יבלו בצוותא ובנעימים, וכלל יחיד יהיה נר לרגליהם: "עשה מה שברצונך".

מן האמור לעיל מצטייר רבלה כאיש רנסנס מלומד, השולט בלטינית, ביוונית ובעברית, וספריו גדושים התייחסות לספרות הקדמונים. אגב עברית: איים אחדים במסע הדמיוני של פנטגרואל נושאים שמות עבריים, "חנף" הוא אי הצבועים, "גנבים" הוא אי הגנבים, וישנם גם האיים "רוח" ו"שלי". גם בפגישתו הראשונה של פנטגרואל עם הסטודנט פנורז' משמיע האחרון את דבריו בעשר שפות שונות, ביניהן עברית. ברוח הומניסטית מובהקת לועג רבלה למלחמות. מלחמות פורצות, כמו מלחמת הרקיקים, מסיבות זניחות. שליט נאור, כמו גרגנטואה, יעשה הכל כדי לפייס את האויב ולהימנע מקרב, וייצא למלחמה רק באין ברירה. בשוך הקרבות יגלה גרגנטואה נדיבות וגודל נפש, כיאה לשליט למופת. בדורות האחרונים נטו החוקרים להדגיש את הפן ההומניסטי המלומד באישיותו רבת הפנים של רבלה. אך במאות הקודמות מקובל היה לזהות את רבלה עם גיבוריו הסובאים והזוללים, ולראות בו נזיר מתהולל ושתיין, כמו האח ז'אן היוצא למלחמה לעזרת גרגנטואה. גדולי סופריה של צרפת העריצו את רבלה, אך נרתעו מפני גסויותיו. ז'ורז' סאנד, שכתבה על רבלה במכתב משנת 1847, היטיבה לבטא יחס דו-משמעי זה: "מורה אלוהי, אתה חזיר נורא!" היא הטיחה לפני רבלה. שבחי היין ושיח שיכורים תופסים מקום נכבד ביצירה.

ב"ספר השלישי" וב"ספר הרביעי" יוצא פנטגרואל עם חבר מרעיו לחפש אורקל שיורה להם את האמת. פנורז' מבקש לדעת אם כדאי לו לשאת אשה, למרות חששותיו שתצמיח לו קרניים, ואילו פנטגרואל מבקש הנחיות כלליות יותר. הם משחרים לפתחה של האורקל "בקבוק האלוהית", La dive Bacbuc במקור של רבלה, ההופכת בתרגומו של בסוק ל"חבקבוקה האלוהית", צירוף יצירתי של המלה "בקבוק" עם הנביא חבקוק. ב"ספר החמישי", שפורסם אחרי מותו של רבלה (ספר זה אינו כלול בתרגום מפני שרק חלקים ממנו נכתבו כנראה על ידו וגם הם בגדר טיוטות), מגיע המסע לקצו, וחבקבוקה משמיעה רק מלה אחת: "שתה!", וזו כל התורה על רגל אחת. אכן, המלה הראשונה שמשמיע גרגנטואה התינוק היא :"לשתות!" ואין כוונתו לחלב אמו אלא ליין של ממש.

רצה המקרה והספר של רבלה יצא לאור בעברית סמוך לחג הפורים, אותו יום יחיד של קרנבל בשנה, שבו גם היהודי הסגפן ביותר נדרש להישמע לציווי של חבקבוקה האלוהית ולשתות עד אובדן החושים והאבחנה. על הקשר בין הקרנבל ליצירתו של רבלה עמד המבקר הרוסי מיכאל בחטין, שראה בסיפורי הענקים הסובאים ומפרישים ביטוי מובהק לרוח החתרנית של הקרנבל העממי. לא סאטירה שכלתנית יבשושית כתב רבלה, אלא גרוטסקה עממית, מלאת חיוניות והתחדשות, שרוח של "נהפוך הוא" שורה עליה. לא הראש והאינטלקט שולטים בעולמו של רבלה אלא חלקו התחתון של הגוף, אברי המין ובעיקר אברי ההפרשה. שתן וצואה מלווים את הספר מראשיתו ועד לפסקה האחרונה, שבה שר פנורז' את שבחי החרא: "מה זה, לעזאזל, הדבר הזה? בעיניכם זה צואה, קקה, חרא, גללים, שלשול, זבל, פלט, חומר צואתי, לשלשת, פרש, צפיעים, טינופת חרקים או חלאת עזים? בעיני זה זעפרן ריחני מספרד". גם שפתו של רבלה, מעיר בחטין, מתפלשת בעולם הפוך: היא נהנית מפארודיות, מגסויות לשמן ומקללות מגוונות ורבות דמיון. בכך ממשיך רבלה את מסורת ימי הביניים הפרועה, והוא שונה מן ההומניסטים המשכילים בני דורו. ביצירה הענקית הזאת אפשר למצוא עולם ומלואו, גם את המלומד המתווכח עם הוגי הסכולסטיקה, וגם את השתיין העליז המנבל את פיו בהנאה גלויה. מי מהשניים הוא פרנסואה רבלה האמיתי? דומה שגם אלה וגם אלה הם דברי אלוהים חיים.

ואולי יותר מכל, רבלה הוא איש הלשון, המשתכר לא מיין אלא ממלים, מצירופיהן, מצליליהן, מן המכתמים והשמות, מן המבטאים השונים, ומן השפות הקיימות והדמיוניות. מעט מהשיכרון הזה חש הקורא ברשימת הקטלוג הדמיוני של ספריית סן ויקטור, השם ללעג את פלפולי הסכולסטיקה, ברשימת משחקיו של הילד גרגנטואה או בכינויי החיבה שמרעיפות המיניקות על אבר מינו של הענק התינוק. אוזנו של רבלה כרויה לכל סוגי השיח, מן הסלנג של התלמיד מאזור לימוזן, המתהדר בלטינית קלוקלת, ועד להופעתו הווירטואוזית של הסטודנט היחפן פנורז', הפונה אל פנטגרואל בעשר שפות שונות ומבקש בהן אוכל. רבלה מתענג על שקלא וטריא של תלמידי חכמים, על נאומים מטופשים ופטפטת יומרנית של משפטנים. ב"ספר הרביעי" הוא מתאר אפיזודה סוריאליסטית של דיבורים קפואים, הדומים לשקדים מסוכרים בשלל צבעים, הנופלים משמים על סיפון האונייה של פנטגרואל, אך כשהם נמסים אי אפשר להבינם משום שנאמרו בלשון פראים.

את יינו המשכר של רבלה, הנתון עתה בקנקנו של בסוק, לא כדאי ללגום בבת אחת. אין זה רומאן מודרני שיש לקוראו בנשימה אחת כדי לעמוד על גדולתו והתפתחות דמויותיו, אלא יצירה אפיזודית, שאפשר לקרוא בה קטעים-קטעים. כל פרק יזמן לנו הפתעות ושעשועי לשון לרוב. כך, למשל, ילמד אותנו פרק ל' בספר השני מה עלה בשאול בגורלם של גדולי ההיסטוריה. אלכסנדר הגדול הפך למטליא מכנסיים ישנים, אחשוורוש רוכל בחרדל, אכילס הגיבור הוא מוכה-שחין פושט יד, דריווש - מנקה מחראות, חניבעל - מוכר עופות לכפרות, נירון קיסר היה לכנר במסיבות של כפר, ועוד ועוד, כיד דמיונו של רבלה הטובה עליו. פרקים משעשעים רבים צפונים בתוך שני הכרכים המפוארים, בין אם נסתפק בפשט, הרצוף דברי היתולים, כמו שמציין רבלה בהקדמת המחבר, ובין אם נחפש את הסוד, הרמז והדרש היצוקים בתעלולים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו