שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאת מרב סריג
מאת מרב סריג

בטרמפיאדה של רכבת צפון, לכיוון ירושלים, אוספת נורה גרינברג, טרנס-סקסואלית ששינתה לפני כשלוש שנים את מינה, את ליאור מנצ'ר, מנכ"ל אגודת ההומואים-הלסביות-הבי-והטרנס, ואת שאול גנון, מרכז נושא המיעוטים באגודה. נוסעים לפגישה ראשונה עם עוזר שר הפנים החדש לענייני מינהל אוכלוסין, גיא בן גל. על סדר היום: בעייתם של הומואים פלשתינאים שבורחים מתחומי הרשות ומבקשים מחסה בישראל מכיוון ששם הם בסכנת חיים. לכאורה, שום דבר שקשור לטרנס-ג'נדרים, אך לדברי גרינברג המאבק הוא אותו מאבק: הטרנס-ג'נדרים (אנשים שיש בזהותם מרכיב של המגדר השני אך אינם מעוניינים לשנות את מינם) הם חלק בלתי נפרד מהקהילה ההומו-לסבית, והקהילה היא חלק בלתי נפרד מהטרנס-ג'נדרים.

חבושה בשני הכובעים, כנציגת הטרנס-ג'נדרים בוועד האגודה וכמי שמרכזת את הלובי הפוליטי מטעם כל ארגוני הקהילה, דאגה גרינברג שהנוכחים בפגישה ישאירו לה לפחות רבע שעה להצגת הבעיות המיוחדות של הקהילה הקטנה שלה; כשחרגו הדוברים מהזמן שהוקצב להם על חשבונה, העירה להם שעכשיו תורה.

גרינברג פתחה בתלונה על כך שמשרד הפנים לא מאפשר גישה למידע על מספר האנשים שעברו בישראל ניתוח לשינוי מין, כך שאי אפשר לאמוד את היקף התופעה. אחר כך ניגשה לבעיות אקוטיות יותר: "הבעיה העיקרית של הטרנס-סקסואלים בישראל היא המעמד האישי שלהם", אמרה. "רוב הטרנס-סקסואלים שחיים בזהות מגדר שאתה הם מזדהים לא עוברים ניתוח לשינוי מין. כ-80% מהטרנס-סקסואלים מגבר לאשה, ויותר מ-95% מאשה לגבר, לא עוברים ניתוח לשינוי מין. עם זאת, משרד הפנים מאפשר לשנות את המין בתעודת הזהות רק עם הצגת תעודה שמאשרת שעברת ניתוח. הזכויות הבסיסיות של מי שלא עבר ניתוח מופרות מדי יום, שעה שעה. בכל פעם שהם צריכים להציג מסמך רשמי סודם נחשף".

כשסיימה להציג את הבעיה, הציעה רעיון לפתרונה: "כדי לשנות את מינו בתעודת הזהות על האדם להצהיר על עצמו בבית משפט שהוא חי באופן קבוע בזהות המגדר הרצויה לו, שהוא מזדהה עם זהות המגדר הזאת ומוכר בסביבתו ככזה". עוזר שר הפנים הבטיח שהעניין ייבדק וגרינברג מיהרה להעלות בעיה נוספת, נגזרת של הבעיה הקודמת, והיא רישום שמו של אדם בתעודת הזהות. משרד הפנים מסרב לשנות שם של טרנס-סקסואל שלא עבר ניתוח בטענה שיש בכך משום הטעיית הציבור. לדברי גרינברג "יש לא מעט טרנס-סקסואלים שסורבו על ידי משרד הפנים לשנות את שמם וביקשו מאתנו עזרה בעניין, ואחרי פניות חוזרות ונשנות הצלחנו לסייע להם. אך מה קורה עם אלה שלא פונים ונתקלים בסירוב?" עוזר השר הסכים שאכן יש לעדכן ולרענן את הנהלים, לחץ ידיים וסיכם את הפגישה. גרינברג היתה שבעת רצון: "קודם כל הבן אדם עשה שיעורי בית. הוא הבין מהר וראיתי שיש לו כוונה אמיתית לעזור".

החריגים של החריגים

מאז שינתה את מינה, בגיל 50 - לפני שלוש שנים, כשהיא נשואה ואם לשניים ובעלת משרה מכובדת בחברת היי-טק גדולה - גרינברג מנהלת מאבק פוליטי-ציבורי למען זכויות הטרנס-גנ'דרים בישראל. בידיעה כי אין דרך אחרת, "זה או לחיות תחת דיכוי נורא או להיאבק בו", כפי שהיא אומרת, היא החלה את המאבק שלה בבית, בקהילה ההומו-לסבית. היא התמנתה לחברת ועד באגודה כנציגת הטרנס-ג'נדרים ודאגה שיכירו בהם כחלק בלתי נפרד מהקהילה.

זה לא היה מובן מאליו. "הטרנס-ג'נדרים הם החריגים של החריגים", אומר מנצ'ר, "הם נתפשו על ידי ההומואים והלסביות כזונות והיוו בעבורם איום, לכן שמו לנורה לא מעט רגליים והתייחסו אליה בחשדנות: מי זה העוף המוזר הזה? אבל מכיוון שנורה היא נודניקית, לטוב ולרע, היא הצליחה לחנך את הקהילה ולקשור בין המאבק ההומו-לסבי למאבק הטרנס-ג'נדרי. בעקשנות רבה, תוך שהיא דואגת בכל הזדמנות לומר את השם המלא והארוך של האגודה, היא גרמה לכך שכשאומרים 'קהילה' מתכוונים גם לטרנסים ומי שיגיד אחרת חוטא לפוליטיקלי קורקט. אם מישהו מעז היום לומר רק 'אגודת ההומואים והלסביות' הוא מיד יראה בדמיונו את פרצופה של נורה, שמוסיפה 'הבי והטרנס'. אבל היום איש לא יעז להתראיין בלי לומר את שמה המלא של האגודה, ואפילו יש לנו בדיחה פנימית, וכשמישהו שוכח להגיד חלילה, אומרים 'אותך לנורה'".

"המהפך שנורה חוללה בתוך הקהילה קשור לשינוי השיח", מוסיף גנון. "היא אירגנה אירוע אקדמי פתוח על זהות מגדר, שבו טרנס-ג'נדרים עלו לראשונה לבמה וסיפרו על חייהם בצורה מכובדת. זאת בדיוק המהפכה: השיח של הטרנס-ג'נדרים הפך משיח של זונות, של מסכנות ושל דראג-קווין, לשיח של אנשים שהם חלק מהאוכלוסייה". חברת מועצת העיר תל אביב, מיכל עדן, אומרת שגרינברג "העלתה את סדר היום הטרנס-סקסואלי לא רק בתוך הקהילה אלא גם בפורומים מקצועיים ופוליטיים, דוגמת הכנסת".

לצד הבעיות מבית, גרינברג התפנתה לטפל בבעיות פרטניות ובבעיות פוליטיות של כלל קהילת הטרנס-ג'נדרים. קו הטלפון שלה פתוח 24 שעות כדי לספק מענה לבעיות אישיות; היא נפגשת עם הורים של טרנס-ג'נדרים צעירים; יחד עם ד"ר אילנה ברגר, עובדת סוציאלית המתמחה במיניות ובזהות מגדר, ואלון שפיר, מטפל סיעודי, היא מנחה קבוצות תמיכה של טרנס-ג'נדרים; היא חברה בארגוני טרנס-ג'נדרים וטרנס-סקסואלים רבים בעולם ומפרסמת מאמרים בפורומים שונים של טרנס-ג'נדרים ברשת. בימים אלה היא מקימה אתר אינטרנט מקומי המציע מידע על טרנס-סקסואליות, תיאוריות מגדר ותרבות טרנס-ג'נדרית. כמו כן, וזה חלק חשוב בפעילותה, היא נחשפת בתקשורת ומרצה לפני קבוצות אוכלוסייה שונות ומגוונות - תלמידי בתי ספר, צוותי בתי חולים ועורכי דין - כדי לשנות גישות ועמדות בנושא.

הרצאה אחת שהיא לא תשכח התקיימה בחודש אוקטובר, מול ציבור שהיא כועסת עליו במיוחד - פסיכיאטרים. היא עמדה לבדה על הבמה כשעשרות הנוכחים באולם חיכו למוצא פיה. "הם ציפו שזה יהיה מפגש רגיל עם טרנס-סקסואלית: היא תעמוד על הבמה ותספר על עצמה, והם ישימו אותה תחת מיקרוסקופ ויחקרו אותה כמו אובייקט", היא נזכרת. במקום זאת, הם קיבלו אשה דעתנית, משכילה, ללא רגשות אשם ונחיתות, שאינה מתביישת לומר מה היא חושבת על המקצוע שלהם. "גרמתם לנו הרבה סבל ונזק", היא הטיחה בקהל שומעיה.

"רוב הפסיכולוגים והפסיכיאטרים הם בורים ועמי ארצות בעניין הטרנס-סקסואליות", היא מנמקת את מקור הכעס. "פסיכולוג ממוצע לא מקבל שום הכשרה בנושא. הפסיכיאטריה בכלל לא מודעת לכוחות התרבותיים והחברתיים שפועלים עליה, מה שלא מפריע לה לתפוש את עצמה כתחום ידע שנמצא מעל ומעבר לכל דבר, עם אמת נצחית וא-היסטורית. הפיכת הטרנס-סקסואליות לבעיה רפואית-פסיכיאטרית היא חלק מהפיקוח שהחברה מטילה כדי להגן על התבניות המגדריות השמרניות, והממסד הפסיכיאטרי הוא חיל החלוץ של הפיקוח החברתי הזה - שמכוון נגד אנשים כמוני, למרות שאני, אישית, מעולם לא הייתי בטיפול ולא נתקלתי בפסיכיאטר. אבל אני יוצאת דופן".

ציבור הבלתי נראים

למעשה, גרינברג יכלה להמשיך לחיות את חייה בשקט, באנונימיות שאיפיינה אותם טרם שינוי המין. בעבודה קיבלו את השינוי שעברה "בצורה היפה ביותר שניתן לצפות לה", רעייתה לשעבר החזיקה לה את היד בניתוח וילדיה, שעדיין קוראים לה אבא, קיבלו אותה בדיוק כמו שקיוותה. לטענתה, היא לא סובלת משום אפליה שהיא על רקע זהות מגדר והיא עצמה אינה זקוקה לכל המאבקים שהיא מנהלת. מבחינה זו, חייה הם סיפור הצלחה. "אבל יש בי אש שבוערת מבפנים", היא אומרת, "ולמרות שזה נורא מתסכל לעשות את מה שאני עושה, לפעמים זו ממש עבודה סיזיפית, חשוב לי לעשות את זה מכיוון שאני רואה את הפעילות שלי כחלק מהמאבק על זכויות אדם.

"סוגיית הטרנס-ג'נדר היא סוגיה פוליטית מאיפה שלא מסתכלים על זה. ציבור הטרנס-ג'נדרים הוא אחד הציבורים המדוכאים ביותר, וברגע שההבנה הזאת קיימת, ההחלטה לפעול היא אמנם אישית אך בלתי נמנעת. במיוחד אם יש לך את הכלים. לצערי, חלק גדול מהטרנס-ג'נדרים עדיין חיים במצב שלא מאפשר להם לפעול ולשנות את הדברים. זה חלק מהדיכוי שהם חיים בו, ולא רק בגלל שרבים מהם חיים בארון.

"אחת הרעות החולות שמהן סובלים טרנס-ג'נדרים היא חוסר הנראות שלהם", היא אומרת. "את לא רואה טרנס-ג'נדרים. לכן קשה להזים כל מיני סטריאוטיפים ודעות קדומות, וזה מאפשר לאנשי הרפואה לשלוט בנו. כך הם יכולים לטעון שטרנס-סקסואליות היא עניין לרופאים, גם אם הם לא מבינים בזה שום דבר. לכן אני אומרת שחובה על כל טרנס-ג'נדר, לא רק על מי שגמר אוניברסיטה, לצאת החוצה ולנסות להשפיע".

בפיגור של עשר שנים אחרי ארה"ב ואירופה, וכעשרים שנה אחרי המהפכה ההומו-לסבית בישראל, פרצה גם פה המהפכה הטרנס-ג'נדרית. "קשה לדבר על מהפכה, היא עדיין בשוליים", אומרת גרינברג. "המושג טרנס-ג'נדר הומצא בשנות ה-80 וקיבל תאוצה בשנות ה-90 בעקבות שינויים תרבותיים קיצוניים בתרבות המערבית, דוגמת המהפכה המגדרית ושינויים במבנה התעסוקה; כל זה הגיע לכאן באיחור. ישראל היא מדינה מיוחדת בגלל המבנה החברתי הייחודי שלה, כך שאני יכולה לדבר על התעוררות ואפילו על היענות מסוימת לתרבות הטרנס-ג'נדרית. אבל זה עדיין לא מספק".

גרינברג מודה שלהנהיג את קהילת הטרנס-ג'נדרים בישראל זה דבר די מסתכל, בעיקר משום שקשה מאוד לסחוף אחריך את הציבור הזה. "טרנס-ג'נדרים הם אנשים שמרגישים לא טוב עם זהות המגדר שנולדו עמה. חלקם עוברים תהליך של מעבר, או שינוי, ואחר כך כל מה שהם רוצים זה להיעלם ולחיות את חייהם בשקט", היא אומרת. "המצוקה שלהם גדולה כל כך שקשה לה להתגבש לכלל כוח ציבורי קהילתי. טרנס-ג'נדרים חווים המון בדידות והקהילה אמורה לתת מענה לדברים האלה, אבל אני רואה את בנייתה אחרת, במבט פוליטי יותר, תרבותי יותר. אני לא טובה בלארגן מסיבות".

עילה לפיטורים

במסגרת הפעילות הציבורית שלה גרינברג מובילה כמה מאבקים ציבוריים גדולים. אחד מהם הוא נגד אפליה על רקע זהות מגדר. "למעסיק אסור להפלות אדם על רקע מיני", מסבירה גרינברג, "אבל הוא כן יכול לסרב לתת עבודה לאדם ששינה את מינו, או אדם שמודיע על שינוי מין או שנראה נשי מדי, וכבר היה לנו מקרה כזה: טרנס-סקסואלית מגבר לאשה שסיימה את הבגרויות ובתמיכת הוריה החלה לעבור טיפול הורמונלי. היא חיפשה עבודה ברשת מזון מהיר. לאחר שעברה את המבחנים ומילאה את הטפסים הרלוונטיים, קבעו לה מועד לתחילת העבודה. שלושה ימים לפני שהיתה אמורה להתחיל לעבוד גילתה מנהלת המשמרת שהיא עוברת תהליך לשינוי מין ובאותו יום הודיעה לה כי אין צורך שתתייצב לעבודה".

בימים אלה דנים בקהילה מהי הדרך הטובה ביותר לפתרון הבעיה. לכאורה הדרך הטובה ביותר היא שינוי החקיקה, אלא שלא בטוח שהמחוקק יסכים להרחיב את החוק. אפשר גם לפנות לבית המשפט, מתוך הנחה שאם העניין יגיע לשם, בית המשפט ירחיב את פרשנות איסור האפליה על רקע מין ונטייה מינית גם לזהות מגדר. "הבעיה היא שבמשפט מאוד קשה להוכיח אפליה על רקע זהות מגדר", אומרת גרינברג.

נושא אחר שחשוב לה לקדם נוגע לבריאות. "לטרנס-ג'נדרים יש בעיות בריאות ייחודיות להם", היא מסבירה. "מצד אחד, טרנס-ג'נדריות נחשבת להפרעה נפשית, למחלה; מצד שני, הטיפול בה אינו חלק מסל הבריאות. אדם שרוצה לקבל הורמונים לא יכול לקבל אותם אלא באישור של פסיכולוג או פסיכיאטר, שלא תמיד מבין את הצורך בכך. לכן הרבה טרנס-סקסואלים לוקחים הורמונים באופן פיראטי, מה שפוגע בבריאות שלהם ועולה בסופו של דבר למדינה הרבה יותר. יש צורך בפיקוח על עצם מתן הטיפול, ולא על החלטתו של האדם לקחת את ההורמונים".

גרינברג משוכנעת שהמדינה חייבת להשתתף גם במימון הטיפולים הקוסמטיים שהטרנס-סקסואלים עוברים. "זה לא מותרות", היא מתעקשת, "זה חלק מהצורך הנפשי של האדם וכלי הישרדותי בעבורו. כשטרנס-ג'נדר עושה ניתוח לשיטוח החזה (בתהליך שינוי המין מאשה לגבר) הוא לא עושה את זה מטעמים אסתטיים, זה צורך קיומי, זו בריאות".

למה היה צריך לחכות כל כך הרבה שנים עד שתופיע פה נורה גרינברג?

"כי נורה גרינברג היתה מלאה בפחדים שהחדירו לה מגיל מאוד צעיר", היא אומרת על עצמה. "בתקופה שגדלתי בה, בשנות ה-50, טרנס-סקסואליות היה דבר מפחיד ובזוי שהוצא מחוץ לחברה הלגיטימית, וחוסר הלגיטימיות הזאת שודרה לי בין השורות כל הזמן. שואלים למה בנות טרנס-סקסואליות מגיעות לזנות? בדיוק בגלל זה. זהו המרחב היחיד שמשאירים להן כדי לשרוד. כך שלהשתחרר מצורת המחשבה הזאת זה נורא קשה. אבל בסוף המצוקה היתה כל כך גדולה שלא יכולתי שלא לעשות את זה".

כמה זמן יחלוף עד שעוד הרבה טרנס-סקסואלים יהיו מוכנים להיחשף?

"קשה לומר, משום הקהילה הזאת כל כך בארון. האיום של זהות מגדר בלתי נורמטיווית על החברה הרבה יותר גדול מהאיום של מיניות בלתי נורמטיווית, ואנשים פשוט לא יכולים להתמודד עם התגובות של החברה מפני האיום הזה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ