בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חנה ארנדט כמותג

כנס לציון "40 שנה לפולמוס חנה ארנדט" מעורר מחדש את הדיון על דמותה, חייה ותרומתה האינטלקטואלית של הפילוסופית שנחשבת לפוסט-ציונית הראשונה, שנהפכה לאויבת הממסד הישראלי ושהיתה אהובתו וחסידתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר

תגובות

מספר האנשים שנהרו לשמוע את הדיון הפתיע את מארגני הסימפוזיון לציון "ארבעים שנה לפולמוס חנה ארנדט". אולם הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב היה צר מלהכיל את מאות הבאים, ורבים מהם נאלצו לשמוע את הדברים כשהם מצטופפים במסדרונות. בחירת העיתוי לסימפוזיון הזה, ביום השואה, כארבעים שנה לאחר שפירסמה את ספרה "אייכמן בירושלים", לא היתה מקרית. מאז פירסמה הפילוסופית ארנדט את רשימותיה על המשפט ב"ניו יורקר" היא עמדה במרכזו של ויכוח ערני מאוד, שהתנהל בעיקר בארצות הברית ובאירופה. בישראל, לעומת זאת, תורגם ספרה לעברית ויצא לאור רק בשנת 2000.

ארנדט היתה שנואת נפשו של הממסד הישראלי הציוני מאז שהודיעה, לאחר הטבח בקיביה בשנת 1953, שאינה רוצה עוד בשום קשר עם מדינת ישראל ועם מנהיגיה. במשך שנים טענה שדוד בן גוריון עצמו פעל כדי למנוע את פרסום ספרה בישראל. בהעדר מהדורה עברית הצטמצם הדיון בו לאותם אקדמאים ומעוניינים שקראו אותו בשפות אחרות.

לפני שנתיים, כשיצאה המהדורה העברית של הספר בתרגומו של אריה אוריאל, ניסתה ההוצאה ("בבל") לעורר פולמוס סביבו בכל האמצעים היחצ"ניים העומדים לרשותה. אבל מלבד דפי מוסף "ספרים" של "הארץ", שבהם אמנם ניטשו לאורך חודשים קרבות מילוליים בין מתנגדים למצדדים, הפולמוס לא גלש אל הציבור הרחב. ראשית, משום שהספר אכן קשה מאוד לקריאה ושנית, משום שלא רק טענותיה של ארנדט על "הבנאליות של הרוע" נהיו חלק לגיטימי מהדיון בשואה, גם העמדות הפוליטיות שלה ביחס למדינת ישראל ולציונות אינן נתפשות יותר כחילול קודש.

כפי שכתב פרופ' משה צימרמן במוסף "ספרים", ארנדט היתה בעצם מראשוני הפוסט-ציונים, לא גרוע מזה. גם "אהבת ישראל", שעל חסרונה כביכול אצל ארנדט תקף אותה בפומבי חוקר הקבלה פרופ' גרשום שלום, כבר אינה נחשבת מדד לנכונותם או אי נכונותם של טיעונים פילוסופיים ומוסריים, לפחות לא בחוגים חילוניים ליברליים, מה גם שארנדט ענתה לשלום, כשהטיח בה את ההאשמה הזאת, תשובה מוחצת: "אני לא אוהבת או לא אוהבת קולקטיווים, אני אוהבת או לא אוהבת אנשים".

בינתיים נמצא גם שפע הוכחות לעובדה שארנדט דווקא היתה "אוהבת ישראל". היא היתה יהודייה שמעולם לא התביישה ביהדותה, תקופה מסוימת גם היתה ציונית ופעילת עלייה, אלא שלא נטתה אחרי הגישה הציונית-ישראלית השלטת שראתה ביהודי הגולה אבק אדם וסלדה בכל מאודה מהיחס המתנשא של הציונים הישראליים כלפי היהודים המתגוררים בגולה. היא היתה מודעת מאוד למתרחש כאן, אף בטרם הוקמה המדינה, הכירה בנחיצותה אבל חלקה נמרצות על אופן המימוש, ודיברה בשאט נפש על "מדינת לוחמים" ועל גטו עם טנקים ומצעדים.

ארנדט מתה כבר לפני 28 שנים, וכבר מזמן אינה יכולה להשתתף בוויכוח ולהוסיף שמן למדורה. מאז מותה כבר הורגל הציבור הישראלי באמירות מהסוג הזה ואף חריפות מהן בהרבה. נכון, האופן שבו הבינה את משפט אייכמן, והצורה שבה תפשה את את אייכמן - כסתם פקיד אפור ומכוער, בורג במנגנון משומן היטב המנטרל מושגים כגון "טוב" ורע" - אינם מקובלים עדיין על הרוב. ישראלים לא מעטים אמנם רואים היום באייכמן אדם מנוול ומרושע במיוחד, שהיתה לו אחריות ישירה להשמדת עם, אבל גם לדעתם אין הוא חורג ברשעותו מרשעותם של נאצים נלהבים ומסורים אחרים, שלא ניצודו או שלא הזדמן להם להתברג לעמדת ההשפעה שהיתה לאייכמן.

"בעולם בשנים האחרונות יש בהחלט רנסאנס של ארנדט", אומר פרופ' משה צוקרמן, ראש מכון כהן להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, שאירגן את הכינוס. "עד כדי כך שהיא כבר הפכה למעין מותג. מספר הכינוסים, הסימפוזיונים והמחקרים שנעשים בעקבותיה או אודותיה אולי כבר לא פרופורציונלי לחשיבות שלה. כבר נכתב עליה שהפכה לאיקונה פטישיסטית במשמעות הסוציולוגית של המלה, כלומר, כבר מייחסים לה תכונות וסמליות לא בהכרח עם קשר למי שהיתה ולמה שאמרה. גם בארץ ישנה התעוררות של העיסוק בה בשנים האחרונות, והעובדה היא שהכינוס שערכנו, שהיה מבוסס אך ורק על חוקרים ישראליים, זכה לפופולריות כזאת".

צוקרמן חושב שהכינוס הזה אינו סוף פסוק. הוא מאמין (ואלי גם מקווה) שלעיסוק הנרחב בארנדט תבוא בקרוב גם "תגובה ציונית הולמת", בעיקר לאחר שההרצאות שנישאו בכינוס יתפרסמו בספר. "בוודאי יקפצו כל מיני אנשים וידברו בשם הציונות וכנגד האנטי ציונות וינסו להוכיח איך רק הציונות צודקת", הוא צופה. "אנשים מכל מיני מקומות, מבר אילן למשל".

פרופ' משה צימרמן, ראש המרכז להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית בירושלים, מנמיך ציפיות. "לפני חמש שנים עשינו בירושלים כינוס שהוקדש למשפט אייכמן ואחת המטרות של הכינוס היתה להחיות את העניין בחנה ארנדט. באמת הגיעו מאתיים איש, שזה נחשב מספר גדול מאוד של אנשים, בדרך כלל מגיעים חמישים-שישים איש לכינוסים כאלה, ובמשך שלושה ימים כולם היו עסוקים בחנה ארנדט, אבל לא ראיתי המשך לעניין הזה".

למה, בעצם?

"כי ארנדט, כהיסטוריונית, נחשבת על ידי ההיסטוריוגרפיה הציונית מחוץ לתחום. היא פסולה גם בענייני אייכמן בגלל ספרה, שאנשים כלל לא עסקו בו באופן רציני וכל מה שיכלו לצטט מתוכו היה הביטוי 'הבנאליות של הרוע', ולכן גם קל מאוד להיסטוריונים להגיד שהיא לא היסטוריונית מקצועית שצריכים להתחשב בה. את מה שהיא תרמה להיסטוריה כפילוסופית, דחו. כלומר, דרך המלך של ההיסטוריוגרפיה בארץ היא נגד חנה ארנדט, או שהיא מתעלמת ממנה".

בהכללה, ארנדט זוכה כהגדרתו של צוקרמן ל"רנסאנס" גם בישראל, אבל זה רק באותם חוגים המזוהים עם עמדות פוסט-ציוניות או לא ציוניות - או שאינם נרתעים מהתחככות איתם. מעגל זה התרחב אמנם בשנים האחרונות, אך נשאר מיעוט קטן. צוקרמן אומר שהוא רואה בה חלק מ"המסורת הביקורתית היהודית", אבל גם הוא אינו חושב שהיא "גאונית" כמו אדורנו או ולטר בנימין, "אם כי בפירוש היתה חכמה ומוכשרת מאוד".

צימרמן, לעומתו, טוען שהוא בכלל מתקשה לזהות בישראל "רנסאנס" כלשהו ביחס לארנדט. "הצרה היא שהיא די נשכחה", הוא אומר. "קל מאוד להיות נגדה ולהחרים אותה. אבל אף אחד לא מחרים אותה ולא מתנגד לה, כי לאחר שנים כבר אף אחד לא זוכר את תרומתה". ואילו פרופ' גבי מוצקין, דיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, טוען למעשה שאין כלל הצדקה ל"רנסאנס" כזה, משום שחשיבות הגותה של ארנדט לתולדות הפילוסופיה או ההיסטוריה שנויה במחלוקת.

"אני חושב שהיא חשובה, אבל ודאי לא נמצאת בשורה הראשונה של ההוגים", אומר מוצקין. "היא לא חשובה כמו הגל, קאנט, אפלטון או היידגר. היידגר היה איש מכוער ופושע, אדם מתועב ולמרות זאת הוגה חשוב בסדר גודל של אפלטון. היא היתה אהובתו ונשארה אתו בקשרים חמים כמעט עד למותה, אבל נפלה בחשיבותה ממנו. עיקר חשיבותה בעיני היה בקישור שעשתה בין הפילוסופיה למחשבה החברתית והפוליטית, למשל במחקר על יסודות הטוטליטריות".

אהובת הפילוסוף

אילו הצטמצם הוויכוח עם ארנדט לחילוקי דעות רעיוניים, היסטוריים ופילוסופיים בלבד, ייתכן שלא היה מגיע לדרגת חריפות כזאת. אבל חייה הפרטיים, ובמיוחד קשריה עם הפילוסוף השנוי במחלוקת מרטין היידגר, תרמו למתנגדיה עניין נוסף, רגשי, לעסוק בו. ארנדט נולדה בהאנובר שבגרמניה בשנת 1906 להורים יהודים משכילים. מגיל צעיר התעניינה בהיסטוריה, פילוסופיה ומדעים והיתה תלמידה מצטיינת. בגיל 18 התקבלה ללימודים בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת פרייבורג והיתה לתלמידתו של היידגר, שכבר אז נחשב כוח אינטלקטואלי כביר ומורה נערץ.

הוא היה בן 36, קתולי ממשפחה זעיר בורגנית, נשוי ואב לילדים, והיה ידוע בנטייתו לנהל רומנים עם סטודנטיות. במהרה הפכו יחסיו עם הסטודנטית היהודייה הצעירה והנאה לפרשיית אהבים. אחרי שלוש שנים ביקש ממנה היידגר שתעבור לאוניברסיטת היידלברג, כדי להשתיק את השמועות על הרומן שלה עם הגבר הנשוי, וארנדט נעתרה. בהיידלברג היא היתה לתלמידתו של פילוסוף חשוב אחר, קארל יספרס, ובהדרכתו גם כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על מושג האהבה אצל אוגוסטינוס הקדוש.

היידגר, שמוצקין אומר ש"עד היום כולם תוהים איך יכול אדם להיות כל כך מכוער ושפל ובכל זאת איש רוח מבריק כל כך", נהג לנסוע תכופות לבקר אותה בהיידלברג. בספר "חנה ארנדט, מרטין היידגר", שהתפרסם לפני שנים אחדות באוניברסיטת ייל, תיארה המחברת אליזבטה אטינגר את מערכת היחסים בין השניים מתחילתה ולאורך שנים. ארנדט מתוארת שם כמאהבת צייתנית על גבול המאזוכיזם. לכל בקשה של היידגר נעתרה מיד ועד יומה האחרון העריצה אותו. "איש אינו יודע ללמד כמוך, איש לא עשה זאת מעולם כמוך, או אחריך", כתבה לו מקץ 50 שנה להיכרותם, בשנת 1974.

בשנים שבהן התנהלה מערכת היחסים הרומנטיים שלהם נישאה חנה ארנדט לאוגוסט גינתר אנדרס. היידגר כתב באותן שנים את ספרו החשוב ביותר, "יישות וזמן". מה שהפריד בין השניים לא היה משבר באהבה, אלא התערבות חיצונית. בשנת 1933, לאחר שהנאצים עלו לשלטון בגרמניה, נעצרה ארנדט על ידי הגסטפו לחקירה. היא הבינה את הרמז. זמן קצר מאוד לאחר שחרורה מהמעצר עזבה את גרמניה והתיישבה עם אמה בפאריס.

באותה שנה עצמה הצטרף היידגר למפלגה הנאצית. הוא היה נאצי מסור ונלהב, שבין השאר הלשין לגסטפו על עמיתים יהודים לעבודה. לאחר המלחמה ניסה היידגר להתנער מעברו הנאצי ואף טען באוזני ארנדט כי הקריירה שלו נהרסה כתוצאה מהכפשות והשמצות, ושהיא עצמה הוכחה חיה לכך שמעולם לא היה אנטישמי. לא ידוע אם ארנדט אכן האמינה בהוכחה המפוקפקת הזאת, אבל היא סייעה רבות ברהביליטציה של היידגר במערב.

משפט ראווה

מאז בריחתה מגרמניה ועד 1950 לא היה קשר בין ארנדט להיידגר. לא רק פרשת האהבים שלה, גם נישואיה התפרקו כשעזבה את גרמניה. בפאריס היא הכירה את הגרמני הלא יהודי היינריך בלוכר ונישאה לו. בצל ניסיון חייה בצרפת כפליטה פיתחה ארנדט את תפישותיה אודות היהודי "המנודה" לעומת היהודי "המצליחן", או "המנסה להשתלב" בחברה השלטת. האחרון נעשה חלק ממנגנון הדיכוי של היהודי "המנודה", המבסס לעצמו את זהותו העצמית דווקא על ידי כך שהוא מנדה את עצמו מתוך בחירה.

כפי שמראה ד"ר עדית זרטל בספרה "האומה והמוות", שגם פרסומו לפני פחות משנה (בהוצאת דביר) עורר מחלוקת מעל דפי מוסף "ספרים", ההפרדה בין שני סוגי היהודים הללו הניעה את ארנדט כעבור שנים, כשכתבה את רשימותיה על משפט אייכמן, ביחסה חסר החמלה לחברי היודנראטים. ארנדט תיארה את תפקודם בהכללה כשיתוף פעולה של ההנהגה היהודית עם השלטון הנאצי, ולפיכך הטילה על מנהיגים יהודים, בעיניה בני דמותם של היהודים המצליחנים, למותם של אחיהם המנודים.

הדברים האלה, יותר מכל מה שכתבה על אייכמן ואף יותר מהמושג "הבנאליות של הרוע", הפכו אותה עצמה למנודה בישראל. זרטל כותבת שאולי דווקא הדחתה למעמד המנודה והמוחרמת הציבה אותה "במקום שבו רצתה - שבו היתה בוחרת - להיות".

עוד כשהיתה בפאריס התעניינה מאוד בציונות ובהקמת המדינה. היא היתה פעילת עלייה והתקרבה בהדרגה לדעותיהם של אנשי "ברית שלום", שרצו להקים בפלשתינה מדינה דו-לאומית. בתוך המסגרת הזאת, חשבה ארנדט בעקבות אחד-העם, הציונות לא תחתור לרכז את כל היהודים, אלא תסתפק במרכז רוחני ובמקום מקלט לעת צרה. למעשה, התייאשה ארנדט מהציונות רק משהתברר לה חוסר הסיכוי לממשה בנוסח "ברית שלום". לפיכך הגדירה את הציונות ההרצליאנית "מפעל טרנספורט", ואחר כך כתבה גם דברים חריפים אף יותר.

ב-1941 הצליחה ארנדט למצוא מקלט בניו יורק. היא בקושי דיברה אנגלית כשהגיעה לשם ואף על פי כן התערתה בארצות הברית במהירות מפתיעה, היתה לחלק מהאליטה האינטלקטואלית והחלה לכתוב מאמרים רבים ולפרסמם באכסניות יוקרתיות מאוד. ב-1950 היא חזרה לראשונה לאירופה ונפגשה עם היידגר ועם אשתו אלפרידה, שבניגוד לבעלה, שהתנער מעברו הנאצי, החזיקה עדיין בעמדות נאציות מוצקות. ארנדט, משום מה, התיידדה איתה וידידותה עם בני הזוג נמשכה עד ליום מותה.

ב-1952 התפרסם הספר החשוב ביותר שלה, "מקורות הטוטליטריזם", שבו הראתה כיצד מושגים של טוב ורע מאבדים את משמעותם בתוך מערכת המסודרת באופן רציונלי ומבוססת על צייתנות עיוורת. הד להשקפה הזאת נמצא אחר כך בספרה על אייכמן.

בשנת 1961 באה ארנדט לישראל כשליחת ה"ניו יורקר" כדי לסקר את משפט אייכמן. נסיבות לכידתו, חטיפתו מארגנטינה והעמדתו לדין בישראל עוררו סערה עולמית, והיו כאלה שהתנגדו לקיומו של המשפט בישראל. ארנדט דווקא הכירה בכל לב בזכותה של מדינת ישראל לשפוט את אייכמן, לגזור עליו עונש מוות ואף צידדה בהוצאתו להורג. היא ביטאה אמנם הסתייגות מהחטיפה, משום שהיתה כרוכה בהפרת החוק הבינלאומי, אבל כלל לא כפרה בנחיצותו של המשפט ובצורך להעניש את אייכמן.

אבל ארנדט טענה גם שישראל הפכה את המשפט ל"משפט ראווה". המושג הזה עלול להטעות: ארנדט לא חשבה שהנאשם חף מפשע ומשפטו מנוצל לצרכים פוליטיים. לדעתה, כפי שכתבה זרטל, נעשה במשפט הזה שימוש שאינו משפטי: המשפט נוצל כדי להשיג מטרות "אידיאולוגיות, פוליטיות, חינוכיות ותעמולתיות".

התשובה צונזרה

גבריאל בך, שהיה בצוות התביעה במשפט אייכמן, זוכר שדווקא רצה להיפגש עם ארנדט. "אני שמעתי לפני המשפט שיש פילוסופית בשם ארנדט ושהיא באה לכתוב משהו על המשפט, אז אמרתי, אני אשמח להיפגש אתה ולהראות לה מסמכים שהיא זקוקה להם. אבל אמרו לי שהיא לא מוכנה להיפגש עם אף אחד מהתביעה הכללית", הוא אומר. בכך לא מסתכמות טענותיו. "היתה לה גישה לכל המסמכים, מה שלצערי לא מנע ממנה לצטט דברים בצורה הפוכה לגמרי אחר כך. אני חושב שהיא באה עם איזו דעה מוקדמת וכל דבר שלא תאם את האידיאה שלה, היא כבר התאימה אותו אחר כך".

בך נותן לכך דוגמה: "הסניגור סרווציוס כל הזמן רצה להוכיח שאייכמן היה רק בורג קטן, והיא תמכה בגישה הזאת. אנחנו רצינו להזים את זאת והבאנו לדוגמה את העובדה שאייכמן ביטא התנגדות להסכם שנחתם בין אדמירל הורטי להיטלר על כך ש-3,000 משפחות יהודיות יורשו לצאת מבודפשט לשוויץ, מה שמוכיח שאייכמן לא היה רק בורג קטן שממלא הוראות - אפילו על פקודה מפורשת של הפיהרר יש לו מה לומר. אייכמן טען ש-3,000 המשפחות האלה יכולות להיות חומר ביולוגי מסוכן שיכול להגיע לישראל ולהקים מחדש את הגזע.

"מה עשתה ארנדט? סילפה הכל. בספר שלה היא כתבה שהתביעה ייחסה משמעות למסמך מסוים רק כי זה מראה שאייכמן לא היה מוכן למלא פקודה של הימלר, כי היא נגדה את ההוראה של היטלר. זה בדיוק היה הפוך ממה שעשינו, והימלר בכלל לא היה קשור לעניין. היא עשתה עוד כל מיני דברים מהסוג הזה, סילפה עובדות ומסמכים ובעיקר טענה שלא הדגישו מספיק את חלקם של היודנראטים, משום שאילו היינו מזכירים את העניין הזה, זה היה לכאורה מפחית מאשמתו של אייכמן. ואלה, בעיני, דברים איומים".

ספרה של ארנדט "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע" פורסם בארצות הברית בשנת 1963. ארנדט התייחסה לפולמוס שהתעורר סביבה בעקבות זאת כאל "רצח אופי", "מסע השמצות מאורגן" המזכיר התנהגות של אספסוף. גרשום שלום, מוותיקי "ברית שלום", שהיה עד אז ידיד, אישית ורעיונית, החליט לשלוח לארנדט מכתב גינוי. כפי שמראה זרטל בספרה, האופן שבו ניסח את המכתב כבר מראה שכוונתו היתה לפרסום פומבי. ארנדט השיבה לו וביקשה ממנו לא לפרסם את מכתבו מבלי לפרסם בצמוד לה גם את תשובתה. שלום התעלם מבקשתה. עד שראה אור ספרה של זרטל לא פורסמה תשובתה של ארנדט.

שלום תקף את ארנדט על הטון שהיא נוקטת בספרה בדברה על היהודים, על העדר החמלה ואהבת ישראל, אנטי ציונות, ועל חוסר הבנתה את מה שהתרחש בשואה. ארנדט השיבה לו: "מעולם בימי חיי לא אהבתי עם או קולקטיב - לא את העם הגרמני, לא את העם הצרפתי, לא את העם האמריקאי, לא את מעמד הפועלים או כל דבר מסוג זה. אני אכן אוהבת 'רק' את חברי, וסוג האהבה היחיד שאני מכירה ומאמינה בו הוא אהבת בני אדם".

ארנדט טענה ששלום נוטה להתנפל על השליח. "אתה יודע טוב כמוני עד כמה רווח הנוהג להאשים את אלה, שרק מדווחים על עובדות לא נעימות, בהעדר נשמה, בחסרון לב, או בחוסר טקט". על האשמתו שהיא נגועה באיבה לציונות, השיבה שלדעתה ולדעת ידיד ציוני שלה, ספרה "הוא דווקא פרו ישראלי מאוד - כפי שאכן כך הוא. מה שמפריע לך הוא שטיעוני וגישתי שונים מאלה שהורגלת בהם. במלים אחרות: הצרה היא שאני עצמאית. בכך רצוני לומר, שמצד אחד איני שייכת לשום ארגון ואני מדברת בשמי שלי בלבד, ומצד אחר, שיש לי אמון רב במחשבה עצמית".

אשר לביטוי "הבנאליות של הרוע", הבהירה ארנדט: "דעתי עתה היא שהרוע לעולם אינו רדיקלי, ושאין בו לא עומק ולא איזה ממד דמוני. הוא יכול לגדול ולהשתרע על פני העולם כולו דווקא מפני שהוא מתפשט כמו פטרייה על פני השטח. הוא 'מביס מחשבה ודיבור'" - ציטוט שלה מתוך המשפט המסיים את ספרה. "כפי שאמרתי, מכיוון שהמחשבה מנסה להגיע לאיזה עומק, לרדת אל השורשים, ברגע שהיא מתייחסת לרוע היא מובסת מכיוון שאין שם דבר. זוהי הבנאליות של הרוע. רק לטוב יש עומק, רק הוא יכול להיות רדיקלי".

בשירות המלחמה הקרה

מכתב הגינוי של שלום היווה אות להחרמתה. "חרם זאת אולי מלה מוגזמת", אומר מוצקין, "אבל היתה התנכרות גדולה שעברו שנים עד שהתפוררה, אם כי כמובן לא באוניברסיטה; באוניברסיטה לומדים את כל הדעות ואין שום משמעות לחרם".

"כל השנים לא התרחש שום פולמוס בארץ סביב ארנדט", אומר צוקרמן. "אם בכלל התחיל הפולמוס להתרחש זה היה סביב 'הספציאליסט', סרטו של אייל סיוון (על משפט אייכמן) שהתזה על הבנאליות של הרוע מככבת בו, כלומר סיוון אימץ אותה. את הפולמוס בחו"ל עוררו שתי סיבות: העובדה שנראה לעין כאילו ארנדט מאשימה את היהודים בכך שהלכו כצאן לטבח וששיתפו פעולה עם הנאצים, שזה פירוש קצת מוזר של מה שאמרה, והאמת היא שהפולמוס על מעמדם של היודנראטים לא הסתיים בעצם עד היום".

והסיבה השנייה?

"ההיסטוריוגרפיה באותה תקופה היתה זקוקה לדמוניזציה של הנאצים, לראות את הנאציזם והשואה כתופעה שאין לה אח ורע, פלנטה אחרת כפי שאמר ק. צטניק על אושוויץ, אבל ארנדט דווקא חשבה אחרת. על פי הניתוח שלה, הסוציולוגי בעיקרו, מנגנון ביורוקרטי אינו זקוק לתהליך מיסטי או דם בעיניים כדי להפוך למרושע, אלא שמנגנון ביורוקרטי צריך להגיע למיצוי של עצמו כדי להפוך לרע. זה מאוד לא נעם לאוזניים הישראליות הממוצעות, משום שהקונסנזוס הישראלי הלך אז על דמוניזציה, ואילו האפשרות שהשתמעה מהפירוש של ארנדט היתה שמה שקרה בגרמניה יכול לקרות בכל מקום. בכך, לכאורה, היא פגעה בתפישה של השואה כאירוע שאין לו אח ורע וזאת תפישה שהיתה נחוצה גם פוליטית כאן".

ארנדט התנגדה מאוד למה שזיהתה כניכוס השואה על ידי מדינת ישראל. לקארל יספרס כתבה, שמשפט אייכמן נועד להראות שיהודים שאינם ישראלים יגיעו למצבים שבהם יובלו כצאן לטבח. היא התנגדה לתפישה הציונית, שלפיה היהודים היו נרדפים בכל מקום ובכל זמן, וקבלה על כך שהתפישה הזאת משמשת מעין צידוק מוסרי לעשיית "עוול קטן" לערבים, ובסיס לתחושת העליונות של הציונות הישראלית על פני יהודי הגולה. "הציונות מצאה לה מפלט בדוקטורינה של האנטישמיות הנצחית", כתבה.

ארנדט, כך כתב צימרמן במאמר שהתפרסם ב"הארץ", היתה חלוצת הפוסט-ציונות. היא "נהפכה לפוסט-ציונית עוד בימי המעבר מהשואה לתקומה" ובעצם "לא ראתה צידוק לציונות לאחר השואה, משום שהשואה חיסלה את מוקד הקיום של הציונות - יהדות אירופה". בהקמת המדינה היהודית הלאומית ראתה ארנדט חזרה על שגיאות הלאומנות האירופית.

פרופ' יוסף גורני, בתשובה לצימרמן, כתב ל"הארץ" שארנדט דווקא היתה ציונית לגמרי, וציטט ממכתב שלה: "אם מכל סיבה שהיא (תהא זו אף טיפשותה) תיפול קטסטרופה על ראשה של המדינה היהודית, תהא זו אולי הקטסטרופה הסופית של העם היהודי כולו, ואחת היא מה תהיינה עמדותיו של כל אחד מאיתנו בשעה שזה יקרה". במכתב ששלחה לחברתה הקרובה, הסופרת מרי מקארתי, והמצוטט בספרה של זרטל, הולכת ארנדט אף מעבר לזה, וכותבת שאסון כזה יהיה אסון נורא גם בשבילה.

"התחייה של ההתעניינות בארנדט בעולם לא קשורה דווקא ליחסה לציונות או למשפט אייכמן", אומר צוקרמן. "הספר המרכזי שלה, על מקורות הטוטאליטריזם, משווה את הנציונל-סוציאליזם לגולאגיזם, כלומר לשלטון סטליניסטי וקומוניסטי. התזה הזאת שלה זכתה לפריחה בתקופת המלחמה הקרה וכשהחל הקומוניזם לקרוס, משום שהיא שירתה את המטרות של העולם המערבי הנאור. כך קרה שאחרי שנים של דעיכה זכו פתאום דבריה של ארנדט לתגובות שהן מעל ומעבר למה שמצופה מדברים שמגלים אותם מחדש. כתוצאה מזה היא הפכה לאייקון, מותג".

באותו מונח בדיוק, אייקון, משתמש גם פרופ' דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה כדי להגדיר את מעמדה של ארנדט היום. "אני, למשל, מאוד לא מתלהב ממנה", הוא אומר. "עושים בה שימושים מעבר למה שהיא היתה. אפשר, וזה מה שעושים, להתאים אותה לכל הרעיונות ה'פוסטיים', בעוד שהתזות שלה עצמה לא מעוררות התלהבות יתרה. היא היתה אשה מוכשרת מאוד ומרשימה מאוד. היא כתבה המון, היא באה עם כל ההשכלה האירופית שלה לארצות הברית, קלטה את רוח התקופה, השתלבה בחוגים הנכונים וידעה לתרגם את האידיאות שלה לסוג של אקטואליה. היא פעלה בתקופת המלחמה הקרה והספר שנתן לה את הפרסום, 'מקורות הטוטאליטריות', בעצם תירגם את המאבק בפאשיזם למונחי המלחמה הקרה, כלומר למאבק בטוטאליטריזם, והתקבל היטב. במובן זה הכתיבה שלה פנתה למה שהקהל אהב לקבל".

לישראל, אומר צוקרמן, הפריחה שלה הגיעה הרבה יותר מאוחר, ומסיבות אחרות. "כיום מה שהיא כתבה אז כבר לא נחשב כל כך סנסציוני", הוא מסביר. "כל עמדותיה ביחס לציונות ולמדינת ישראל יכולות להיות מאומצות בהתלהבות גדולה על ידי מי שרואים את עצמם פוסט ציונים או לא ציונים".

גוטוויין מוסיף סיבה נוספת: "בעניינים היהודיים היא היתה מן הראשונים, עוד הרבה לפני שדיברו על פוליטיקה של זהויות, שדיברו על טווח העימות שבין תפישה לאומית ציונית לקיום ליברלי בגולה, והתחילה לבנות את היהדות כזהות. אבל לאמיתו של דבר, לפחות בהגות הפוליטית שלה שהותאמה לזמנה, היא היתה קונפורמית מאוד. הדבר המרתק בה הוא שהיא מייצרת ארומה נון-קונפורמית, בעוד שבפועל היא קונפורמית מאוד". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו