בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דילמת השבוי

האם מדינת ישראל מעדיפה חייל הרוג על חייל שבוי? דורות של חיילים משוכנעים שכן. משך שנים הם תודרכו לבצע את נוהל "חניבעל" - הוראת פתיחה באש במקרה של חטיפתחייל, שהסעירה את צה"ל ונשמרה בסוד עד ששונתה לאחרונה. איך נולדה הפקודה? האםהיתה חוקית? מתי הוצאה לפועל? ואיך ינהג צה"ל בפעם הבאה?

תגובות

בקיץ 1986 התיישבו שלושה קצינים בכירים בפיקוד צפון וניסחו את אחת הפקודות המבצעיות השנויות ביותר במחלוקת בתולדות צה"ל. השלושה היו אלוף הפיקוד, יוסי פלד, קצין האג"ם הפיקודי אל"מ גבי אשכנזי וקצין המודיעין הפיקודי, אל"מ יעקב עמידרור. הפקודה שניסחו עסקה בהוראת פתיחה באש במקרה של חטיפת חייל: "בזמן מחטף הופכת המשימה העיקרית חילוץ חיילינו מידי החוטפים גם במחיר של פגיעה או פציעת חיילינו. יש לבצע ירי נשק קל על מנת להוריד את החוטפים לקרקע או לעצור אותם. אם לא עצר הרכב או החוטפים, יש לירות לעברם ירי נשק קל (ירי צלפים) בבודדת, במכוון, על מנת לפגוע בחוטפים גם אם המשמעות פגיעה בחיילינו. בכל מקרה ייעשה הכל על מנת לעצור הרכב ולא לאפשר בריחתו". המחשב הצה"לי בחר לפקודה שם מקרי, אקזוטי במיוחד - "חניבעל". מפקדים בשטח העבירו לחיילים את התורה שבעל פה מאחורי נוהל "חניבעל": מבחינת הצבא טוב חייל הרוג מחייל שבוי שסובל בעצמו ומאלץ את המדינה לשחרר אלפי שבויים.

הפקודה חוללה סערה בשורות הצבא. לפחות מג"ד אחד סרב להעביר אותה לחייליו בטענה שזוהי פקודה בלתי חוקית בעליל, בכמה יחידות ניהלו חיילים ויכוחים ערים בשאלת מוסריותה של הפקודה והיו חיילים שאמרו שהם יסרבו לירות על חבריהם. חייל דתי אחד אף פנה לרב שלו, וזה הורה לו לסרב פקודה. חיילים אחרים פנו לעיתונאים לחברי כנסת ולאנשי ציבור וביקשו מהם לפעול לשינוי הפקודה. ואכן, בשנה האחרונה שונה נוסח הפקודה ועתה היא קובעת שיש לירות רק בגלגלי הרכב החטוף בלי לסכן את חיי החטוף. אבל חיילים טוענים שגם בשנה האחרונה, לאחר השינוי, תודרכו ברוח הנוהל הישן.

במשך שנים הכחישו בצבא את דבר קיום הפקודה והצנזורה עשתה הכל לבלום את פרסומה. פה ושם היו ניסיונות לפרסמה בתקשורת תוך עבירות צנזורה, אבל בגלל מסך האיפול לא התפתח דיון ציבורי ראוי. עד שלפני שבועיים נפל דבר. ד"ר אבנר שיפטן, רופא בבית החולים פוריה, כתב למוסף "הארץ" כי נתקל בפקודה בעת שירות מילואים בדרום לבנון, וניסה לפעול לביטולה. הפעם התירה הצנזורה לפרסם את הדברים. בעקבות הפרסום במוסף זה נפתח דיון תקשורתי עירני ברשת ב' ובתוכנית הטלוויזיה "ערב חדש" שעורר מיד תגובות סוערות בקרב חיילים בהווה ובעבר. עשרות מהם התקשרו אל שלושת כלי התקשורת הללו, סיפרו כיצד נתקלו בפקודה בעת שירותם הצבאי והביעו את הסתייגותם ממנה. חלקם העידו כי רוחה עדיין שורה על מפקדים בשטח.

מן העדויות עולה כי נוהל חניבעל הופעל במלוא העוצמה כאשר נחטפו בגזרת הר דב שלושת החיילים, בני אברהם, עומר סועאד ועדי אביטן. ב-7 באוקטובר 2000, בשעה 12:50 בצהריים, תקפו אנשי חיזבאללה את הבט"שית שבה נסעו השלושה בטילים ובאש מנשק אוטומטי, הוציאו את החיילים מהבט"שית ולקחו אותם לשטח לבנון. חצי שעה אחר כך התגלתה הבט"שית הנטושה והוכרז נוהל חניבעל. מסוקי קרב הועלו לאוויר וירו על מכוניות שהצבא העריך שהחטופים נמצאים בהן. "רק אחרי זמן מה הבנתי מה בדיוק קרה שם", אומר חיים אברהם, אביו של בני אברהם החטוף.

אברהם שמע על נוהל חניבעל שבועיים לפני שבנו נחטף. "ביקרתי אותו בצבא והוא סיפר לי על הנוהל. הוא אמר שעל פי הפקודה, אם חוטפים קבוצת חיילים צריך לעצור את הרכב בכל מחיר, אפילו אם זה עולה בחיי החיילים. נחרדתי. שאלתי אותו אם הוא יהיה מוכן לירות על חברים שלו. הוא אמר שזאת הפקודה. אחרי החטיפה אחד הקצינים אמר לי שכדי לעצור את החטיפה הם יירטו 26 כלי רכב שנעו באזור. אני זוכר את המספר הזה בבירור. באותו הרגע לא הבנתי את המשמעות של מה שהוא סיפר לי, אבל אחרי כמה זמן קישרתי את דברי הקצין למה שבני סיפר לי והבנתי שהמשמעות של הנוהל היא שאם בני היה באחד מכלי הרכב האלה, הם היו הורגים אותו חד וחלק".

אברהם אינו מוכן להשלים עם ההיגיון שעומד מאחורי הפקודה. "זה מזעזע לחשוב שחייל מוציא להורג את החבר שלו. נכון שיש בחטיפה דילמה קשה מבחינת המחיר שהמדינה תשלם, אבל ככל שזה קשה אני מעדיף בן שבוי מבן הרוג. ככה יש לי תקווה. מה עוד שאני יודע שבני היה עלול להיהרג מאש חבריו וזאת הרגשה איומה. חייל שמקריב את עצמו למען המדינה זה משהו אחד, אבל איך ירגיש הורה שהחברים של בנו הרגו אותו? ואולי היה נוצר מצב שאחרי כמה דקות כן אפשר לחלץ אותו, אבל הוא כבר מת מאש של חיילינו? הסיבה שיש הוראה כזאת היא שאין בצבא מספיק נחישות להציל חיילים מהשבי. משהו פגום בקוד האתי שלנו".

יוסי רפאלוב, שהיה מפקד גדוד ההנדסה של החיילים החטופים, הכריז על נוהל חניבעל בגזרה. הוא הודח מתפקידו בעקבות החטיפה, והיום הוא בתפקיד ביטחוני בכיר. "זה לא שחור לבן", הוא אומר. "מדובר בהחלטות מסובכות מאוד של מפקדים שנמצאות בתחום האפור, מתי יורים ומה יורים, זה מאוד מסובך. שוקלים כל דבר בזהירות. פגזים לא יורים חד משמעית, אבל מסוקים כן ירו. חניבעל מאפשר ירי מאוד מאוד בעייתי. זה לא שמותר לירות. יורים רק כשאפסו כל הסיכויים ואין שום אפשרות אחרת".

חיים אברהם טוען שיריתם על 26 מכוניות, והיתה אפשרות שבנו היה באחת מהן.

"אל תנסי להבין היגיון של מג"ד. זה מאוד מורכב, מכלול שלם".

עלתה במוחך המחשבה שבירי על המכוניות אתה עלול להרוג גם את החטופים?

"עלתה בראשך האפשרות שאולי כבר כשראיתי את הג'יפ הבנתי שהם לא בחיים? אני לא מכיר מפקדים שיודעים שיש להם ילד חי באוטו והם השמידו את האוטו. זה הרבה יותר מורכב. זה אוסף של החלטות, על חלקן מפקדים בכירים בחיל האוויר דרשו ממני הסבר. לשמחתי הטייסים עשו ולא שאלו שאלות".

למנוע חטיפה בכל מחיר

על הנסיבות שהביאו להוצאת הפקודה אומר יוסי פלד: "הצורך בנוהל התעורר אחרי חטיפת החיילים יוסף פינק ורחמים אלשיך בפברואר 86'. אני הגעתי לפיקוד צפון ביוני 86'. חטיפת חיילים היתה נושא חם בפיקוד והיתה אז הוראה בעל פה שאמרה שצריך לנסות למנוע חטיפה בכל מחיר".

פינק ואלשיך אבטחו שיירה ממונעת שנכנסה לדרום לבנון. מארב של חיזבאללה הרג חייל אחד, פצע שניים ולכד את פינק ואלשיך. בספטמבר 91' הודיעה ממשלת ישראל שהשניים אינם בחיים. ביולי 96' הוחזרו גופותיהם.

"בזמני לא היה שום נוהל כזה", אומר אורי אור, קודמו של פלד בפיקוד צפון (86-'83'). "נאמר רק, שהיות ויש לחטיפה משמעויות קשות ואדירות, כשיש לצד השני חייל חי יש להם כלי מיקוח אדיר וגם למשפחה נגרם נזק, לכן צריך לעשות הכל כדי שלא יצליחו לבצע את החטיפה".

מה זה כולל?

"לחסום צירים ולפגוע במכונית רק בשביל לעצור אותה. התחבטנו הרבה בפיקוד אחרי מה שקרה עם פינק ואלשיך. ניהלנו מרדף גדול מאוד אחרי הרכב שלהם, עברנו אפילו את קו הביטחון פנימה. זה נקרא לעשות בכל מחיר. אולי איזה מ"כ טיפש שחשב שלא טוב שיפלו שבויים אמר את זה, אבל לא היתה הוראה כזאת".

בפיקוד צפון עבדו במשך כמה חודשים על פקודת חניבעל. "ההתלבטות בניסוח הפקודה היתה איך לנסח את זה כך שיהיה סיכון, אבל לא תהיה הריגה", אומר עמידרור. "רצינו להבהיר שאם זה הרג לא עושים את זה, ואם זה סיכון החייל החטוף כן עושים את זה".

הפקודה אומרת שצריך לחלץ את החיילים גם במחיר של פגיעה.

"הייתי אולי מנסח את זה אחרת, במקום 'גם אם המשמעות פגיעה בחיילינו' הייתי כותב 'גם אם המשמעות היא סיכון חיילינו'. נגיד שרכב נוסע ואני יכול לפגוע בנהג, אבל אז הרכב מתדרדר - הייתי עושה את זה. זה בדיוק ההבדל בין סיכון ראוי לסיכון לא ראוי. על העיקרון של סיכון אני מוכן להגן בכל מקום. השאלה היא עד כמה רחוק ללכת כדי למנוע את החטיפה".

עד כמה?

"לא הייתי מוריד על הרכב פצצה של טון, אבל הייתי מוריד עליו פגז של טנק שעלול לעשות חור גדול באוטו, אבל מי שזה לא פגע בו באופן ישיר והרכב לא התפוצץ יכול לצאת שלם. הרי גם במארב החיילים סיכנו את חייהם. חלק מהמסתערים שבים בארונות, אז מה, לא יסתערו? מוכרחים לקבל החלטות שמסכנות את החיילים, לפעמים אין ברירה. הצבא אמור לשמור על ביטחון המדינה בעדיפות ראשונה, ולא על חיי חייליו".

כשחייל נופל בשבי לא חלים עליו כללים אחרים?

"לכן לשוביו אסור לירות בו".

ולך מותר לסכן אותו?

"בוודאי. שירות בצבא זה לא כתיבה בעיתון 'הארץ'. בכל החלטה חלק מהאנשים חוזרים בארונות. בהחלטות צבאיות יש סיכון שאנשים ימותו, השאלה מה האלטרנטיווה. אני הייתי מעדיף שיירו בי כדי שלא אקלע לשבי החיזבאללה".

מה היית אומר להורים של בני אברהם אילו הוא היה נהרג מירי על המכונית שבה הוא נלקח בשבי?

"ניסינו, נכשלנו, אנחנו מצטערים".

אם זה כל כך הגיוני, למה הפקודה חוללה סערה כזאת בצבא?

"כי חיילים לא חושבים לעומק ומסתכלים על זה בצורה שטחית. הנוהל מחייב אותם לפעול כאילו הם מסכנים את חבריהם, אבל הם מסכנים את חיי חבריהם כל הזמן. בצבא פקודות מובילות לכך שבחלק מהמקרים חיילים מתים. בעינינו זאת היתה עוד אחת ממיליון החלטות שמקבלים כל יום בפיקוד".

יוסי פלד אומר, שבזמן ניסוח הפקודה הוא התעקש על כך שאמנם יהיה שימוש בנשק, גם אם זה מסכן את החיילים, "אבל רק נשק קל. אסור להשתמש בתחמושת טנקים, לא בתחמושת נ"ט ולא במסוקי תקיפה, מפני ששימוש בזה הוא גזר דין מוות לחטופים".

גם ירי מנשק קל הורג.

"אז מה לעשות? לעמוד ולהסתכל ולהגיד 'לקחו אותם' בלי לעשות כלום? לדעתי, מצאתי את הדרך המתאימה שיש בה סיכון לחיילים אבל לא הרג".

יש גבול להפקרות

במשך השנים עודכנה הפקודה כמה פעמים. על פי אחד השינויים, "יופעל שיקול דעת מפקדים לירי טנקים". הפעלת מסוקי קרב, כפי שנעשה אחרי חטיפת שלושת החיילים בהר דב, היתה חלק מהנוהל. עמוס לפידות, שהיה מפקד חיל האוויר כשהנוהל התמסד והשתרש, אומר ש"אף פעם לא קראו לנו להפציץ מכונית שיש חשד שיש בה חייל חטוף. בפרינציפ אני חושב שאין חיה כזאת, ואם היה עולה דבר כזה הייתי מביע את דעתי העקרונית".

"זה נראה לי עורבא פרח מארץ הפרחים", אומר איתן בן אליהו, מפקד חיל האוויר שפרש מהתפקיד כמה חודשים לפני החטיפה בהר דב. "בחיים שלי לא שמעתי שמישהו דרש שנדפוק מכונית שבה יושב חייל שלנו. יש גבול להפקרות".

בעת הכנת הפקודה, אומר עמידרור, התייעצו המנסחים עם אנשי מטה בפיקוד ועם מפקדי אוגדות, אבל לא עם הפרקליטות הצבאית. "הפרקליט הצבאי הראשי לא רלוונטי לעניין", הוא אומר. "לפצ"ר אין פה יד ורגל ומוטב שיתרחק מזה ת"ק ות"ק פרסה. מה זה עניינם? הפרקליטות לא יכולה להתערב במתן פקודות בשדה הקרב. אם אני יוצא לפעולה ואני יודע ש-40% מהחיילים עלולים למות, אני צריך להתייעץ עם הפצ"ר שיגיד לי שרק אם 38% מתים זה בסדר לצאת לפעולה? בשדה הקרב אין פרקליטים".

העניין לא מוכר לי, אומר אמנון סטרשנוב, שהיה הפצ"ר באותה תקופה. "כפי שאת מציגה את הדברים הנושא נראה בעייתי. מוטב היה שהמפקדים יתייעצו עם הגורמים המשפטיים המתאימים לפני הוצאת הפקודה".

"אני תוהה היכן היתה הפרקליטות כשהפקודה הזאת נוסחה", אומר פרופ' עמנואל גרוס מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה. "פקודות כאלה צריכות לעבור את מערכת הסינון של הפרקליטות ואם הפרקליטות לא היתה שותפה זה חמור מאוד".

למה?

"מפני שפקודה שיש בה כדי להתיר ביודעין גרימת מותם של חיילים, גם אם הכוונות אחרות, נושאת על פניה דגל שחור והיא פקודה בלתי חוקית בעליל שפוגעת בערכים המרכזיים ביותר של ההסכמה החברתית שלנו. הפקודה הובנה ככזאת שאומרת שגם אם הפתיחה באש יש בה כדי לסכן את חייו של האדם, גם אז יש לפתוח באש. פקודה שלוקחת בחשבון סכנה ודאית וברורה לחיי החיילים מתירה את דמם".

זו היתה גם תחושתם של חיילים ומפקדים בשטח, בעיקר בפיקוד צפון, משם יצאה הפקודה, אבל גם בדרום ואפילו בשטחים שבשליטת פיקוד מרכז, שגם בהם הפקודה חלה. מג"ד בצפון במחצית שנות ה-90 סירב להעביר את הפקודה, בטענה שלא רק שהנוהל אינו חוקי בעליל, אלא שאין לו אפשרות מוסרית לדרוש מחייליו להרוג את חברם. סירובו עורר ויכוח גדול בגדוד, מקצת הקצינים תמכו במג"ד, אחרים חשבו שזאת פקודה ראויה.

שניר אילן, מ"פ במילואים במערך ההגנה הקרקעי של חיל האוויר ומרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, אומר שהוא פתר את הבעייתיות של הפקודה בכך שהוא לא מעביר אותה לחייליו כלשונה. "אני מעביר רק את השלד הרעיוני של הפקודה, מדבר על חסימת צירים וסגירת יישובים על מנת למנוע אפשרות של שינוע ממקום למקום, אבל לא מדבר על ירי על הרכב. במצב אמת אני לא יודע איך החיילים שלי היו מתנהגים, כמה מהם היו פותחים נצרה ויורים על אחרים, לכן אני אומר שיפנו אלי בזמן האירוע ואני זה שאחליט. בהוראות פתיחה באש הניסוחים תמיד מבלבלים ומתחמקים והעיקרון הוא למזער נזקים. מה קורה, למשל, אם הרכב שבו החטוף שועט לעבר מחסום? האם חיי החיילים במחסום פחות חשובים מחייו של החטוף? זה עניין של החלטה שנופלת בשבריר שנייה".

במשך השנים שבהן חלה הפקודה, חיילים רבים הסתייגו ממנה. יוסי מימי מחיפה, נהג משאית ומוביל טנקים, נחשף לגרסה מוקדמת של הפקודה כבר בשנת 82'. "במשך תשע שנים, משנת 82', נכנסתי מאות ואפילו אלפי פעמים ללבנון ובכל פעם לפני הכניסה היה תדרוך והמפקדים תמיד אמרו שכשיש חטיפה של חייל - יורים על מנת לעצור את הרכב החטוף, גם אם זה במחיר פגיעה ביושביו. שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים שאני כבר זוכר את הפקודה בעל פה. בהתחלה זה נראה לי מאוד מוזר, לירות בחייל שלנו? הרי אי אפשר לפגוע רק בחוטפים. דיברנו על זה בינינו. חלק אמרו 'לא נירה', אחרים אמרו 'כן נירה'. אנשים התקשו לעכל את זה, אבל אחרי ששיננו את הפקודה מאות פעמים זה נהיה ככה ואין אחרת. כולם הכירו את הפקודה כמו רובוטים ואם שאלו שאלות המפקדים אמרו שזאת הפקודה וזהו ובצה"ל לא שואלים שאלות וקדימה, תעלו על המכוניות".

הרב הורה לסרב פקודה

סרן ליאור רוטברט שהיה יו"ר התאחדות הסטודנטים והיום יועץ תקשורת, שירת בגדוד הנדסה קרבית בצפון הארץ בשנת 89'. "בתדריכים קיבלנו הוראות לירות לכיוון רכב שבו נמצא חייל חטוף על מנת להרוג את כל מי שנמצא ברכב".

גם את החייל?

"ברור. וזה נראה לנו הדבר הטבעי והנכון לעשות, כי לא נעים ליפול בשבי השיעים והובהר לנו שזה גם לא יהיה נוח למדינה אם זה יקרה. זו היתה רוח הדברים הכללית. היה ברור באותה תקופה שחטיפה תגרום נזק מאוד מאוד גדול, קודם כל לאדם שנשבה, אולי הוא יעבור מסכת ייסורים ועד היום לא יידעו מה קורה לו, וזה גם לא טוב למדינה, מפני שאם יהיו לחיזבאללה שבויים הם יוכלו לנצח בפיגוע מיקוח. בפלוגה שלי היו חיילים שהביעו תהיות על נושאים שונים, למשל על היחס של ישראל לפלשתינאים, על זה ניהלנו דיונים מעמיקים, אבל הפקודה הזאת היתה בקונסנזוס. אמרנו שעדיף שהחייל ימות, פיתחנו סביב הנושא הזה הומור שחור, היה ברור לנו שלו אחד מאתנו נחטף - כך ינהגו כלפיו וכך הוא ינהג כלפי אחרים. חיילים נוטים להזדהות עם החשיבה הצבאית ולכן קל לפתור דילמות מוסריות בצורה אבסורדית".

מה אתה חושב על זה היום?

"היום אני מסתכל על זה בצורה שונה. נראה לי מאוד לא מוסרי שחיילי מחסום יקבעו את גורלו של חייל. יש מספיק דרכים לפתור חטיפה של חייל. אי אפשר לחרוץ גורל של אדם כשעדיין אפשר לחלץ אותו. בפרספקטיווה של 14 שנים קדימה, ההיגיון מאחורי הפקודה הזאת לא ייאמן. בלתי מתקבל על הדעת להרוג את מי שנמצא ברכב רק כדי לחלץ אותו מחטיפה".

אלי ליאון, איש שיווק מתל אביב ששירת בגדוד תותחנים בצפון הארץ בשנת 91', קיבל פקודה חד משמעית. "נאמר לנו שהחייל החטוף צריך להתחפר ברכב והחיילים שנמצאים באזור אמורים לירות כדי להרוג. היה ברור שיש אפשרות שהחייל ימות. לנו בתותחנים היה תפקיד להפציץ צמתים מרכזיים ולירות על הרכב אם אנחנו נמצאים באזור, ונאמר לנו שאם נקלענו כחיילים לאירוע כזה אנחנו צריכים לנסות לירות על המכונית ברובה".

איך הגיבו החיילים?

"הרוב קיבלו את הפקודה בהבנה. כל אחד מאתנו הרגיש כאילו הוא יכול להיות החטוף ולו הייתי שבוי הייתי מקבל את זה שירו כדי לחסל את המחבלים ואולי יפגעו גם בי וזה טוב גם לי, מפני שאני לא רוצה לעבור את החוויה של החטיפה".

רונן וייל היה מפקד טנק בחטיבה המרחבית בקרית שמונה ב-98', היום הוא מורה בבית שמש. "בתדריכים נאמר לנו יותר מפעם אחת שהמטרה הצבאית באירוע חטיפה היא מותו של החייל, מפני שלצה"ל עדיף חייל מת מאשר חייל חטוף", אומר וייל. "הבנתי את זה אז כחייל ואני מבין את זה גם היום. לצבא בהחלט עדיף חיילים מתים".

ליניב עקיבא, תושב אלון מורה ששוהה במונטריאול כשליח הסוכנות היהודית, היתה התלבטות מוסרית קשה כששמע את הפקודה. ב-95' הוא שירת בשריון בצפון הארץ. "כבר באחד התדריכים הראשונים אמרו לנו לנסות לעצור את הרכב החטוף בכל דרך אפשרית ואם הרכב מנסה לחצות את הקו האדום לירות לעברו פגז", הוא אומר. "כששאלנו מה יקרה אם החייל ימות, המפקדים אמרו לנו שעדיף חייל הרוג. אמרו לנו גם שאם נחטפנו אנחנו צריכים להשתדל להיצמד לקרקעית של הרכב, מפני שהחיילים יירו לעברנו. הבנתי שלמעשה אומרים לנו להרוג חייל שלנו ולא הבנתי מה יותר נורא, שנהרוג אותו או שהוא יפול בשבי. בהיותי חובש כיפה חשבתי שזאת אמנם דילמה מוסרית, אבל אולי יש לזה אספקט הלכתי שאני לא מודע לו. בחופשה הראשונה הלכתי להתייעץ עם הרב שלי בישיבת כרם דיבנה".

ומה הוא אמר?

"הוא היה המום ואמר שהוא צריך להתייעץ. אחרי זמן מה הוא חזר אלי ואמר שלמיטב הבנתו זה אסור בהחלט ושאני צריך לסרב פקודה ואף לומר זאת למפקדים שלי. חזרתי ליחידה ואמרתי לקצין שניהל את התדרוך שאני אסרב לבצע פקודה כזאת. הוא אמר שאם ככה הוא יעשה את זה. לאף אחד ביחידה שלי זה לא נשמע מטורף. לפעמים דברים הכי מטורפים נשמעים לחיילים הגיוניים. לי ברור שאני לא הייתי יורה ברכב שיש בו חייל ישראלי. היום, אחרי שעברו כמה שנים, אני אפילו יותר מזועזע. הם ציפו ממני שאני אהרוג חייל רק כי למערכת הביטחון קשה להתמודד עם שבוי?"

יש פה ליקוי מאורות

משה פינטו, מורה בתיכון בתל אביב, שמע את הפקודה כששירת במילואים בתותחנים לפני כמה שנים בדרום הארץ. "השערות שלי סמרו", הוא זוכר. "זה לא נראה לי צודק או מוסרי שכדי למנוע אי נעימות או מבוכה ודרישות מצד החוטפים אני אסכן את חייו של החייל החטוף. זה גם פוגע במרקם של היחסים בין החיילים, כי חייל יודע שבמצב כזה חבריו לא יעשו הכל כדי לשמור עליו ואף עלולים להרוג אותו. זה גם פוגע במוטיווציה. חייל שחשוף לנוהל כזה יחשוב פעמיים לפני שהוא מסתכן".

פינטו הנסער פנה לכתב צבאי. "הוא לא עשה עם זה כלום. הבנתי שהצבא חסם את הסיפור". עופר בן מרדכי, היום סטודנט למתמטיקה באוניברסיטת בר אילן, שמע את הפקודה כששירת כאלחוטן ברמאללה בשנים 2000-1997. אסף מיארה, חייל בבסיס שבו שירת, נסע בטרמפ, נקלע להפגנה פלשתינית והותקף על ידי המפגינים. "הוא שימש כדוגמה לארוע שאנחנו לא רוצים שיקרה שוב", אומר בן מרדכי. "ההוראה היתה לעצור את הרכב אבל אנחנו לא חיילים קרביים, אנחנו לא יודעים לכוון נשק וברור שאם אני יורה על אוטו אני הורג שם את כולם. בבסיס ידעו שאנחנו לא יודעים לכוון נשק ולכן ניתנה לנו הוראה שאם חודר אדם חשוד לבסיס, אסור לנו לירות לעברו מחשש שנירה על חברינו, אבל על מכונית שאולי יש בה חייל חטוף מותר לנו לירות".

היית יורה במקרה כזה?

"לא. איך הייתי מרגיש אילו הייתי יורה על חייל ושנייה אחרי זה היה מגיע מסוק שהיה יכול לחלץ אותו? וגם לא הייתי רוצה שיירו עלי. אני הייתי מעדיף ליפול בשבי. יצר ההישרדות שלי חזק מאוד. אבל ברמאללה אתה נפגש עם כל כך הרבה הוראות אידיוטיות שזאת עוד אחת מהן".

מספר האנשים שידעו על נוהל חניבעל הצטבר במשך 19 שנות קיומו לאלפים רבים, אולי אף לרבבות. בכל זאת הצליחה הצנזורה למנוע דיון ציבורי בפקודה ובמוסריותה. רק לעתים רחוקות נחשף דבר קיומה וגם אז בדרך כלל ברמזים. ב-1991, בסרטו "להיות קצין", צילם איתן אורן את סגן ארז אשל אומר לחייליו ש"אחד שמנסים לחטוף אותו מתנגד לחטיפה בכל דרך, ואנחנו מונעים את החטיפה בכל מחיר, אם זה אומר גם כן לפגוע בו. אנחנו מעדיפים חייל שלנו פגוע מחייל שבוי אצלם". ב-99' סיפר קצין מילואים לרדיו "קול חי" על הפקודה. במאי 2001 פורסמה בשבועון "מקור ראשון" ידיעה על חיילים בשטחים וברצועת עזה שקיבלו פקודה לעצור רכב עם חייל חטוף ואף לירות אליו פגזים, "ובלבד שתימנע אפשרות של חטיפה לצורכי מיקוח". דובר צה"ל לא הכחיש ואמר בתגובה שהצבא אינו מפרט את הוראות הפתיחה באש.

ביוני 2001 התנהל בתוכנית הטלוויזיה "פוליטיקה" דיון על הפקודה. במשך שלוש שנים ניסה העורך, איתי לנדסברג, להעלות את העניין לדיון. בצבא טענו שהפקודה שונתה. מקורותיו בשטח התעקשו שאין שום שינוי. הדיון ב"פוליטיקה" היה תיאורטי: האם ייתכן שתינתן פקודה כזאת. המנחה דן מרגלית שב והדגיש ש"זה דיון עקרוני, לא דיון מעשי". אבל שלום בן משה, קצין חינוך ראשי לשעבר, אמר בתוכנית ש"יש פקודה כזו" והסביר שהוא מתנגד לה בכל תוקף. "שווה בנפשך שהיה מגיע מפקד, מזהה שהיתה חטיפה, מנסה להציל אותם, היה נהרג חייל ושני האחרים היו נלקחים בשבי. אחרי שבוע או חודש או שנה הם היו חוזרים והחייל שניסו להציל אותו היה נהרג על ידי חייל צה"ל".

ד"ר אבנר שיפטן, רופא צבאי במילואים, החליט לא לוותר. ביוני 99' הוא שירת בדרום לבנון. "היתה מגמה להכניס לשם רק חיילים סדירים שעושים מה שהמפקדים רוצים, המילואימניקים הכמעט יחידים ששירתו בלבנון היו רופאים", הוא אומר. "בתדריכים לפני הכניסה ללבנון התוודעתי לנוהל חניבעל. הנוהל מאוד מסודר, אין שום מקום לאלתור או פרשנות, הקצינים מקריאים אותו מתוך פנקס. הייתי המום כששמעתי את הפקודה. אמרתי לחיילים הצעירים שיש פה ליקוי מאורות. הם אמרו שאין מה לעשות, זו הפקודה, אבל חלקם אמרו שהם לא יפעלו על פיה, הם לא מתכוונים להרוג חבר שלהם".

אתה לא מבין את ההיגיון הקר של מנסחי הפקודה?

"הפקודה נובעת מכך שלצבא יש בעיה בשמירת חיי החיילים. בלבנון ראיתי מ"פ שבקושי ישן וכל הזמן תפקד ושמר על החיילים שלו, אבל המג"דים עסוקים בעיקר בקידום שלהם, הם מסוגלים לתת פקודה 'תרוצו', בלי לחשוב מה יקרה לחיילים. הבן שלי התגייס לשריון לפני חודש והמג"ד אמר להם שהחיים שלהם פחות חשובים מהחיים של אזרחים. זאת התפישה של הצבא".

שיפטן פנה לדבריו לשר החינוך, יוסי שריד, שאומר שהוא לא זוכר את הפנייה ואת צורת הטיפול שלו, ולזהבה גלאון, שהיתה חברה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. "הבנתי שהנושא נחשב לסודי ביותר ושהפקודה שונתה", אומרת גלאון. שיפטן פנה גם לדן מרידור, שהיה יו"ר ועדת חוץ וביטחון. "דיברתי על זה עם אלופים בצבא", אומר מרידור. "לי זה נראה בעייתי. אתה לוקח סיכון, אבל השאלה היא המידתיות. אם יש סבירות גבוהה שהחייל ייהרג למען הצלתו, זו כבר סתירה פנימית".

שיפטן פנה גם אל פרופ' אסא כשר. "אני ממש הזדעזעתי", אומר כשר. "דיברתי עם גבי אשכנזי, שהיה אלוף פיקוד הצפון ועם מוני חורב, שהיה מפקד אוגדה. התגובה הראשונה שקיבלתי היתה שכנראה זו אי הבנה שולית ושלא צריך להתרגש. אבל מדי כמה שבועות הגיעה אלי עוד אמירה כזאת, חיילים התקשרו וכתבו ואז התחלתי לדבר על הפקודה בהרצאות עם לוחמים ותמיד לתדהמתי היו בקהל אנשים רבים ששמעו את ההנחיה. אחדים חשבו שזה נכון למות כדי להקל על ממשלת ישראל במשא ומתן עם החיזבאללה. ניסיתי לשכנע אותם שזה לא מתאים לשום עיקרון אתי ומוסרי, לערך החברות ולמקצועיות, וכשראיתי יותר ויותר מקרים כאלה הבנתי שזאת לא תופעה שולית ופניתי לפצ"ר, מנחם פינקלשטיין, שהתחיל תהליך של שינוי הפקודה".

המדינה לא אוהבת שבויים

חשיפת הפרטים על נוהל חניבעל הפתיעה שבויים לשעבר ובני משפחות של נעדרים. "אף אמא לא היתה רוצה שיהרגו את בנה במקום שיפול בשבי", אומרת פנינה פלדמן, שבנה, צביקה פלדמן, נעדר מאז הקרב בסולטאן יעקב ביוני 82'. "את מעדיפה לחכות עד שיחזור, גם אם זה נמשך הרבה מאוד שנים".

"מצד אחד אני יכול להבין את הנוהל הזה", אומר מרדכי פינק, אביו של יוסי פינק שחטיפתו גרמה לניסוח הפקודה. "את הסיוט שאנחנו עברנו בעשר שנים אי אפשר לתאר, ולמרות זאת לא הייתי מסכים שחבריו של החייל החטוף ינסו להציל אותו גם במחיר הריגתו. כל עוד יש חיים יש תקווה. אני גם בטוח שהחיילים היו מסרבים פקודה ולא היו הורגים חייל ישראלי. ומה עם השפעת הפקודה על המורל של החיילים? חייל שנופל בשבי צריך לדעת שיעשו הכל כדי לחלץ אותו בלי להרוג אותו".

זה לא הצבא שאני רוצה שיהיה לנו, אומר יאיר דורי, מפיק "המורדים", שנפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה. "אני רוצה שיהיה לנו צבא שיציל חיים בכל מקרה. משהו נורא קרה לנו בצבא שלנו ואני אומר את זה עם הרבה כאב. שרדתי את השבי, יש לי ילדים ונכדים, תמיד יש סיכוי. הגבורה היא להישאר בחיים. כשהייתי שבוי הרגו לנו טייס והרגעים האחרונים שלו בשבי היו קשים, אבל יש כאלה שכן חזרו ועל הסיכוי הזה צריך לתת את הכל. גם לא הייתי רוצה להשאיר את השיקול אם להרוג בידי החיילים שלנו. עוד מעט נתחיל לפוצץ את עצמנו. זו חשיבה ששייכת לארגון טרור ולא לצבא".

"רק פעם אחת בשבי רציתי למות", אומר חזי שי, שנפל בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל ביוני 82' ושוחרר במאי 85'. "זה היה כשהתחילו לדבר על החילופים שלי והבנתי שהמדינה תצטרך לשלם מחיר גבוה תמורת שחרורי, ואז אמרתי לעצמי שאם אתאבד אסדר אותם, כי הם לא יוכלו לדרוש כל כך הרבה תמורת השחרור שלי. אבל מלבד זה הייתי נופל שוב בשבי: עדיף לסבול ולהישאר בחיים מאשר להיהרג".

בצבא אומרים לחיילים שהמחבלים ששוחררו תמורתך ביצעו פיגועים שבהם נהרגו עשרות אזרחים. הצלתך, למעשה, עלתה בחיי אחרים.

"המחבלים יכו בנו אם נחזיר שבויים או לא נחזיר".

"בהסתכלות קרה והגיונית ונטולת רגשות", אומר יוסי גרוף, "אולי הדבר הנכון הוא באמת לנסות ולהציל את החטוף גם במחיר חייו, כי אז אתה חוסך מהחבר שנפל בשבי ומהמון גורמים המון המון מבוכות". גרוף נפל בשבי בספטמבר 82' ביחד עם שבעה חיילי נח"ל. גרוף, חזי שי ונסים סאלם הוחזקו בידי החזית העממית המפקדה הכללית, ארגונו של אחמד ג'יבריל, ושוחרר במאי 85', תמורת שחרורם של 1,150 אסירים פלשתינאים. היום גרוף הוא איש מחשבים, גר במודיעין, נשוי ואב לשלוש בנות.

"לי אישית קשה לקבל דבר כזה", אומר גרוף על נוהל חניבעל. "חייל צריך לדעת שהצבא יעשה הכל כדי שהוא יחזור חי ולא מת. בשבוע הראשון בשבי אתה אולי מעדיף למות, אבל בסופו של דבר יצר החיים גובר עליך ואתה מוכן לעשות הכל כדי לשרוד ואתה עושה הכל כדי לשרוד. אני ישבתי בצינוק במשך כשלוש שנים, מנותק לחלוטין מהעולם, ובכל זאת אני חושב שעדיף ליפול בשבי מאשר שחיילים יירו בי, שזה דבר מאוד ברוטאלי".

גרוף חושב שהפקודה נובעת מהיחס הכללי שיש בישראל לשבויים. "המדינה לא אוהבת שבויים, גם לא אחרי שהם חוזרים מהשבי. אסירי ציון מקבלים מהמדינה קצבה חודשית, אני, כפדוי שבי, לא מקבל כלום. לצה"ל לא מתאים שיהיו לו שבויים והוא לא מביא את זה בחשבון. שבוי נתפש בצבא כחייל שלא נלחם. כשאני חזרתי מהשבי היו קצינים שאמרו שהם היו מעדיפים לקבל ארונות מתים ולא חיילים חיים".

סיכון מול סיכון

בנובמבר 99', אומרים בצבא, בעקבות שאילתה של דן מרידור, דן הרמטכ"ל בנוהל ו"נקבע נוסח נוסף, שאומר שיש לעשות כל מאמץ להימנע מפגיעה בחטופים". בשנה האחרונה הפקודה שונתה שוב. "בזמן חטיפה", נאמר בפקודה החדשה, "המשימה העיקרית הינה לחלץ את החייל החטוף מידי החוטפים". המלים "גם במחיר של פגיעה או פציעה של חיילינו" הושמטו.

בינואר השנה, "אחרי התייעצות עם פרקליטים", פורסמה פקודה מטכ"לית שנוסחה המדויק לא נמסר לפרסום. "פקודות צה"ל קובעות כי יש לעשות ככל הניתן, לרבות הפעלת אש, כדי לעצור את החוטפים ולחלץ את החטופים", נאמר בהודעת דוברת צה"ל. "ואולם, חל איסור מפורש - מטעמים ברורים - לפתוח באש באופן שיביא בוודאי, או קרוב לוודאי, למותו של חטוף. זאת, מתוך הבנה שערך חיי החטוף גבוה ממחיר החטיפה".

כמה חיילים אומרים שגם בשנה האחרונה הם קיבלו את הפקודה בנוסח הישן. בתגובה אומרים בצבא, כי "במידת הצורך ירועננו הנהלים למפקדים ולחיילים". קצין שהשתחרר מהצבא לפני כמה חודשים מעיד שאליו, לפחות, העדכון הגיע. בשנה האחרונה, על פי הפקודה החדשה, הוא אמר לחייליו שבמקרה של חטיפה ברכב הם רשאים לירות רק ירי ממוקד בגלגלים. "גם כשיורים בגלגלים יש סיכון", אומר דן שומרון, שהיה רמטכ"ל בתקופה שהנוהל השתרש (91-'87'), "אבל זה סיכון מול סיכון. מה את חושבת, ששם עומד מישהו עם אמנת ז'נווה או עורך דין שהולך לנהל משפט?"

גם אמנון שחק, שהיה רמטכ"ל בשנים 98-'95' והכיר היטב את הנוהל, חושב ש"כשיורים בוודאי יש סכנה גם לחטוף ועדיין זה נכון לנסות למנוע את החטיפה, מפני שבשבי החיזבאללה מצבו של החטוף עלול להיות גרוע יותר. רוב מקרי החטיפה הסתיימו במוות ולכן נכון למנוע בכל מחיר חטיפת חיילים".

האם הנוהל לא פוגע ברוח הצבא, שהתיימר לעשות הכל כדי להציל חיילים? "הפקודה כל כך הגיונית ומתאימה לרוח הצבא", אומר עמידרור. "היא לא נראתה פקודה יותר אכזרית או פחות הגיונית מפקודות אחרות שניתנו יום יום בפיקוד וסיכנו הרבה יותר חיילים".

"רוח הפקודה מביעה רגישות עצומה לחיי אדם", אומר קובי מרום מנוה אטי"ב, שהיה מפקד הגזרה המזרחית בלבנון בשנים 98-'96'. "כדי שמבחינה לאומית לא נסבול אנחנו מסכנים חייל, אבל זה סיכון סביר. המדינה סוחבת את החטופים כצלקת שלא מגלידה, לכן יש בפקודה היגיון רב. 'בואו נשמור על חייהם והחיזבאללה יתעללו במדינה' - זה מה שאת אומרת? הטראומה שנגרמה לנו מהשבויים גורמת לנו לקחת סיכונים ואני אומר את זה בפה מלא ואמרתי את זה גם לחיילים. זו פקודה שעוררה הרבה שאלות וחיטוטים, החיילים שאלו אם המשמעות היא לירות בחיילים שלנו. אמרתי להם שאני סומך עליהם שיירו על החוטפים, אבל בסוף יש לוחם עם דופק 200 שצריך להתמודד עם הסוגיה". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו