בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אצולת השכל

לקראת כינוס המחזורים הגדול של התיכון ליד האוניברסיטה בירושלים משרטטים בוגריו, תלמידיו ומוריו את דמותו השנויה במחלוקת של המוסד היוקרתי, שראה את עצמו תמיד כבית היוצר לאליטה האינטלקטואלית בישראל, שילם על כך בתדמית אשכנזית-סנובית-יהירה, והוציא מתוכו נשיא (ספרדי) אחד, חתן פרס נובל, חתני פרס ישראל, שופטים עליונים, מדענים ידועים, רופאים בכירים, סופרים, אמנים, עיתונאים, מיליארדר אחד, שני שרים, חברי כנסת, אבל אף מלכת יופי

תגובות

הצגת סיום השמינית שהעלו לפני שבועיים בוגריו הטריים של תיכון ליד האוניברסיטה (ליד"ה) היתה לא שגרתית. במקום קטעי הווי והומור פנימי הם בחרו להעלות סאטירה, מפתיעה בצלילותה, על מאפייני המוסד הירושלמי הוותיק והיוקרתי, המצטייר בה כבועה בלב ההוויה הישראלית, נאמנה לעצמה, מנותקת. מאפיינים שלפחות על פי הכותבים לא השתנו מיומו הראשון של התיכון ועד היום, 66 שנים אחרי הקמתו.

הקטע החריף ביותר הוא זה שהציג את ועדת הקבלה לתיכון: שתי מורות ומורה, שמיהרו לקבל את התלמיד החנון, לבוש מכנסיים משוכות אל על ("יש לי הורים אקדמאים וידע באסטרופיסיקה"); ששמחו לסייע לתלמידה אתיופית שלא דיברה עברית (מיד סומן וי על בריסטול גדול ליד הערך "אתיופי"), קלטו שלושה רוסים כמקשה אחת כי "ביה"ס מחויב לקליטת עלייה" (ואחר קשרו אותם זה לזה בחבל). בסוף הסצינה מגיע תורה של החוליה החלשה ביותר בתולדות בית הספר: תלמידי "הפרויקט", השם שניתן למסגרת שבה למדו ילדים שהגיעו מאוכלוסיות חלשות, מזרחים בדרך כלל, שחלקם יצאו מצולקים ורובם יצאו עם בגרות, ושעוד ידובר בהם בהמשך. גם הם התקבלו.

בקטע אחר בהצגה, הנקראת "אבל יש מלחמה בחוץ", מגיעים לתיכון פלמ"חניקים מיוזעים, היישר מהקרב על הקסטל, ומבקשים עזרה. בטח בטח, עונים התלמידים במקהלה, ואחד אחד מוצאים תירוץ ומשתמטים. טוב, אומר בהצגה המנהל לשעבר שפירא, חינכנו אותם לחשיבה, לא למעשים.

נויה כוכבי, תלמידת שמינית, השתתפה בכתיבה. "זו ביקורת על התיכון והתוצר שלו. איך זה שבחוץ משתוללים אינתיפאדה, כיבוש, בלגאן ביטחוני וחברתי, ואנחנו מתעסקים בעצמנו. לא מתוך כעס, בהרבה הומור עצמי. התיכון מעולם לא התיימר להיות מוסד עממי, ולא זה מה שחיפשנו כשבאנו להתקבל אליו. גם אנחנו חנונים אשכנזים".

ביום חמישי הבא יתכנסו החנונים האלה, בוגרי הבועה, לכנס מחזורים. אלפי הזמנות נשלחו לבוגרים, בהם דמויות ידועות שם בכל תחומי החיים בישראל (ראו מסגרת).

הערה על יוהרה

כבר חודשים עובדים בתיכון על האירוע, שבכלל תוכנן להתקיים בשנה שעברה, במלאת לתיכון 65. אבל השילוב של אינתיפאדה, מצב ביטחוני מפוקפק וירושלים גרמו למארגנים לחשוש מנוכחות מדולדלת, והוא נדחה. לא שמשהו השתנה במקשה הזאת של העיר והפיגועים אבל הפעם זה נראה סופי, והדשאים הירוקים של עין חמד, פארק במבואותיה המערביים של העיר, יישטפו בגל נוסטלגיה. בוגרים עם כוסית ביד יסתובבו בין בריכות המים, יבחנו וייבחנו, יחייכו אחד אל השני בחום, ישוו רזומאים ויציגו קבלות. זו את? אתה? מה את עושה, ואיפה אתה, לאן התגלגלתם, האם מולאה ההבטחה שנטמנה אי שם, לפני עשר, עשרים וחמישים שנה, בין כותלי המוסד שפעם נקרא תיכון בית הכרם, ולאחר מכן, בגלל המיקום החדש ובמעין הצהרת כוונות, "התיכון שליד האוניברסיטה" או בקיצור התיכון שליד"ה (במלעיל), עד שנשמטה ההקדמה והוא הוכר בשם ליד"ה, סתם ליד"ה, ואף אחד כבר לא שאל ליד המה.

הציפייה לכנס מעוררת רטט של התרגשות בחלק מהבאים. רבים נושאים איתם, שנים אחרי שבגרו, תחושת השתייכות ליחידה נבחרת. "עד היום יש איזה סוג של גאוות יחידה", אומר הפרופ' לחקר ביצועים גור מושייף, בוגר 72', "מתאים לי מאוד שילדי יילכו לשם". "נתנו לנו להבין שאנחנו הכי טובים", אומר מאיר שלו, בוגר 66', "וזאת למרות שגימנסיה רחביה, גם היא סוג של אצולה, ניצחה אותנו דרך קבע בספורט". אוהד שרב, מנהל כוח אדם שסיים ב-87' אומר שבית הספר "תמיד ידע לטפטף לתלמידיו שהם חבורה נבחרת", ואיה מייזל-אדמון, ציירת ומנהלת משרד פרסום, בוגרת מחזור 69', נזכרת שהשיעור הראשון שלה נפתח בהכרזת המחנך "אתם שמנה וסלתה של ירושלים" ואומרת שעד היום, 35 שנים אחרי, היא "מתנפחת בגאווה כשמוזכר התיכון ומרגישה מיוחדת".

"התיכון שליד האוניברסיטה נחשב לבית הספר הכי טוב", הוא אומרת, "ומעבר לכך שהיה בו סטטוס הוא יצר בנו גם מחויבות לחיים. לא יכול להיות שתצא ממנו סתם מוצלח, אתה צריך לצאת מוצלח במיוחד. עד היום כשאני אומרת שאני מהתיכון שליד האוניברסיטה יש איזה וואו". לכנס היא תלך בסקרנות גדולה כדי לדעת מה קרה לאנשים, לזה ולהוא, "לחתיכה וליפיוף של המחזור", ועוד יותר כדי לבדוק מה קרה לאמביציות. "יש כאן גם חשבון נפש, לבדוק אם הצדקנו את הציפיות, אם צעדנו במסלול ההישגי, מסלול המצוינות, שהותווה לנו".

ציניקנים יאמרו שהמצוינות נובעת לא מהמוסד אלא מתלמידיו, אומר פרופ' להיסטוריה מיכאל הד, בוגר ובעבר גם מורה. מבחני מיון וסינון קפדניים, הכוללים בחינה פסיכומטרית, ציוני תעודות קודמות וראיון ("דיברו איתי על הסקס של קלינטון", אומר אבנר עופרת, שביעיסט, דור שלישי בתיכון), הותירו בפנים רק את אצולת האינטלקט. ילדים חושבים, אינטליגנטים, סקרנים ורהוטי דיבור, תאבי ידע, חלקם מחוננים בהגדרות משרד החינוך. "יום אחד חבר מצא אותי קורא את סידהרתא ואת ייסורי ורטר הצעיר", מספר מנהל יחידת הכאב של תל השומר, ד"ר איתי גור אריה, בוגר מחזור 77', "באמת זה היה די משעמם, אבל קראתי כי חשבתי שזה מה שירשים את בת המחזור שאיתה רציתי להתחיל". כדי להתקבל לתיכון, הוא קרא את "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" של ויליאם שירר.

התדמית האליטיסטית של התיכון ליד האוניברסיטה היתה לשם דבר בירושלים ומחוץ לה ורודפת אותו עד היום, כשאליטות אינטלקטואליות הפכו לשק אגרוף, כשהבון טון הוא להשמיץ את ההשכלה. רבות נכתב על הסנוביזם, היוהרה וההתנשאות האשכנזית של המוסד ותלמידיו. אבל אליטיזם ומצוינות, אף שאינם פוליטיקלי קורקט, הם לא מושגים מגונים, וגם לא בהכרח מלווים ביוהרה. זו צמחה, אולי, מדמותו הפרוסית משהו של מי שניהל את המוסד קרוב ל-30 שנה, מאיר שפירא, ד"ר לפיסיקה שדורות על דורות התחנכו על ספרי הלימוד שכתב.

דוד טרטקובר, בוגר 62', מספק אנקדוטה: "בשביעית היו לי בעיות בבית הספר, כנראה שהפעם הן היו חמורות כי אבי התייצב. תוך כדי שיחה, הוא קרא למנהל מר שפירא. שפירא תיקן ואמר 'ד"ר שפירא'. אבי השיב לו 'אם כך אני ד"ר טרטקובר'. 'או', אמר שפירא, 'עכשיו נוכל לנהל שיחה על בסיס אקדמי'".

"היינו קבוצה הומוגנית, בית הספר היה אליטיסטי ואשכנזי", ממשיך טרטקובר, "אבל מה היתה ירושלים אז? אוניברסיטה, ממשלה וסוכנות, ובניהם של עובדי המוסדות האלה הגיעו לתיכון. הסתכלתי לא מזמן על צילומי המחזור שלי. ילדים על טהרת הרחביה, ואולי שלושה מזרחים, גם הם סמך-תטים".

התיכון ליד האוניברסיטה, כמו הריאלי בחיפה, האמין בעליונות האשכנזית, אומר תום שגב, עיתונאי וד"ר להיסטוריה, בוגר מחזור 63'. "התיכון שם לעצמו למטרה להכשיר את הדור הבא של האליטה האינטלקטואלית של המדינה, וטעה לחשוב שזאת תהיה גם האליטה המנהיגה. הם עשו שתי שגיאות: אחת כשחשבו שההנהגה הולכת דרך האוניברסיטה, השנייה כשהאמינו בעתיד האשכנזי של המדינה. אמרו לנו יום וליל שאנחנו הדור שינהיג את המדינה והדרך לעשות זאת עוברת בבגרות ובאוניברסיטה. לא עלה על דעתם שאוניברסיטאות יהפכו למחלקה מורחבת של משרד החינוך. בית הספר התאפיין בקולוניאליזם אשכנזי, שכבר אז היה היו סימנים לכך שאין לו עתיד".

לדברי מנהלת בית הספר, חנה לויטה, "התדמית האשכנזית נובעת היסטורית מזה שביה"ס היה תיכון עיוני סלקטיווי, והעלייה של שנות החמישים לא עברה את מבחן הסקר, שחלקים ממנו עוגנו בתרבות אירופה". התדמית נשארה כזו, לדבריה, בגלל שיש מי שעדיין מוצא לנכון לעשות בכך שימוש, ח"כים למשל, ולך תוכיח שאין לך אחות.

לשפר את הטעם הטוב

התיכון שליד האוניברסיטה נוסד ב-1935 כמעבדה אנושית לתכני חינוך, דרכי הוראה והכשרת מורים ליישוב המתהווה, בשיתוף החוג לחינוך של האוניברסיטה העברית. כבר כשהוקם הוחל עליו המודל האירופי של תיכון שש שנתי. הוא היה בית הספר הראשון בארץ שפעל לפי המודל הזה. אחד המייסדים ומנהלו הראשון של התיכון, ד"ר אליעזר ריגר, כתב שהמחשבה היתה שגיל 12 הוא סוף הילדות "וחינוך תיכוני הוא מושג של גיל ההתבגרות, והוא אינו מושג מכני או אדמיניסטרטיווי אלא פסיכולוגי, המקביל לגיל הנסער ביותר בחיי אדם, גיל הסער והלחץ, הסכנות ומיטב הסיכויים".

האסכולה המנחה היתה של החינוך הפרוגרסיווי האמריקאי על פי התיאוריות של ג'ון דיואי, אומרת אפרת בלברג, מורה ובוגרת. לכן צומצם מספר מקצועות הלימוד השנתיים, שהצורך בשינונם האינסופי, כתב ריגר, מביא "לטמטום או לשטחיות. אישיות התלמיד נמעכת, ומתפתחים בו כוחות סבילים של צייתנות רוחנית". קו נוסף שהנחה את המייסדים, בהם גם הפרופ' לחינוך אלכסנדר דושקין, שבוגריו הראשונים של בית הספר זוכרים בהערצה ממש, היה הבינתחומיות, איזון בין המדעים המדויקים למדעי הרוח, וחיזוק המגמה ההומאניסטית במטרה "להפרות את הספרות העברית", "לשפר את הטעם הטוב", ו"לחנך את האדם המודרני שיידע להעריך ערכים אנושיים וחברתיים". ואכן, התיכון היה המוסד הראשון בארץ שהנהיג מגמה משולבת, שאליה הלכו בעיקר החרשנים, ובה תוגברו, במקביל, המקצועות ההומאניים והריאליים.

העשורים הראשונים היו אלה של המורים המיתולוגיים. פרופ' עקיבא ארנסט סימון לימד פילוסופיה יוונית, מרדכי ארדון גויס ללמד אמנות, ישעיהו ליבוביץ' לימד ביולוגיה ורמב"ם, קצת מאוחר לימד יוסף בן שלמה מחשבת ישראל, ואחר הצהריים הזמין לביתו את התלמידים והשמיע להם את הרקוויאם של הנדל ומוצרט. מלכה שקד מוזכרת כמורת מופת לספרות, וכשילדה ויצאה לשנת חופש החליף אותה בעלה, גרשון. גם א"ב יהושע לימד ספרות ויצחק שלו.

בימי שישי התפתחה מסורת שנשמכה עשרות שנים. כל בית ספר התכנס לדיון, הרצאה, סרט או קונצרט. בשנים הראשונות ניגנו המורים והמנהלים. יצחק נבון, בוגר המחזור הראשון, כתב בעבר כי נפעם מכך, ועוד יותר מזה שלמד אצל מורה, ד"ר הלמן, "שהכיר אישית באודסה את ביאליק ואת מנדלי".

כל דור והאגדות שלו. טרטקובר זוכר בחיבה את יונה מך, צייר ירושלמי ואת מלכה שקד "שגרמה לי לאהוב את עגנון". מאיר שלו זוכר את מיכאל נהוראי שלימד אותו תלמוד - "חוויה עצומה, למרות שמהבית הנושא זר לי", ושאחר כך ניסה לשכנעו לעבור לישיבה, את תמר שילה ומאיה פרנקל בתנ"ך, ו"מתרגלת נהדרת בביולוגיה - אלישבע ברק". פרופ' אירי ליברגל זוכר את פרופ' דוד הד שלימד אפלטון וסוקרטס. ד"ר יורם פרי זכר בין היתר את בן שלמה, "דמות מרתקת", שעליה אומר שגב "שכבר אז הוא היה זקן נרגן ומגדף". שגב מעלה על נס את "בולי, שהיה מורה נפלא, דמות אח גדול ומבריק, ומלכה שקד מורה נהדרת לספרות, וגם פנינה בודק לאנגלית. בהחלט היו דמויות אבל כולן היו קצת גדולות מהחיים, וזה היה מלחיץ".

מחזורי שנות השבעים והשמונים זוכרים את לאה שקדיאל, שלימדה מחשבת ישראל, את בתיה גור, מחנכת סוערת ואלופה בספרות, ועשור אחר כך את אריאל הירשפלד, יוכי ברנדס והמשוררות צביה ליטבסקי וליאת קפלן, שאחת לחודש, מספר עיתונאי שסיים ללמוד בשנת 95', ערכה לתלמידים מפגשים בביתה בנושא אוכל וספרות, למשל הפילוסופיה של הסושי.

חטאי הפרויקט

מתחילת ימיו היה התיכון בית ספר פרטי, שבחר לעצמו את מוריו ותלמידיו, וידע לתת מענה למתבגרים החושבים ששטפו את מסדרונותיו. לפתח בהם את הסקרנות, להעמיק, לקיים דיונים לא שגרתיים, לאתגר את מוחם, לפתוח להם את הראש. הוא פיתח תוכניות לימודים ייחודיות ושיטות לימוד שמבוססות על עבודה עצמית רבה, דבר שהפך את המעבר לאוניברסיטה, המובן מאליו, לחלק. עד היום הוא כותב לעצמו את בחינות הבגרות בתנ"ך והיסטוריה (משרד החינוך, שנלחם בבתי הספר היחודיים, מאיים עתה לבטל זאת) וכך מצאו עצמם השנה שמיניסטים מתמודדים לבד עם 300 עמודי ביבליוגרפיה, תרים אחר משמעות הכותרת "בנייתה של חברה חדשה, ישראל וסין 1974-1947, תפקידו הלא צבאי של הצבא בשתי המדינות".

בתיה גור, שלימדה וחינכה בשנים 93-'76', אומרת שנתקלה בילדים אינטליגנטים, "היה נעים", אבל יותר מדי אמביציוזים ולחוצים. "מדי פעם הייתי צריכה לעשות סקנדל מזה שאם מישהו לא יהיה עורך דין או רופא - גם טוב. אמרתי תקראו זה וזה, אמרו לי לא. יש לנו פיסיקה. אמרתי יותר חשוב החטא ועונשו. אמרו לי בשביל הבגרות. ואני הייתי אומרת, באירוניה גדולה: רגע, ואם לא תוציא 100 בבגרות בפיסיקה לא תהיה עורך דין או רופא? זה באמת מאוד חשוב. בחדר המורים נחשבתי לאדם חתרן, במובן זה שאמרתי שהישגים בלימודים הם לא הקריטריון בחיים, והצלחה גם היא לא העיקר. להיפתח כבני אדם ולהיות קשובים לזולת זה יותר חשוב בעיני".

פרופ' הד אומר כי כתלמיד נפתח לפניו עולם מרהיב ומרתק, שנותן בו אותותיו עד היום. את השורשים לנושאים שהוא חוקר הוא מאתר אי שם בין כותלי הכיתה, בדיונים שהתנהלו, במקרה שלו, על מקום הדת בעולם המודרני. גם תום שגב, עם כל הביקורת, אומר שכיוונו למחקר, לביקורתיות, לקריאת ספרים ולגישה אינטלקטואלית לחיים. ד"ר רן שטיינברג, כירורג ילדים וסגן מנהל מחלקה בשניידר, בוגר 78', זוכר שיעור שלם בספרות שבו הציג את התזה הסהרורית כי שירה של רחל, שם הרי גולן, הוא שיר ארוטי. זה התקבל. "אפשר היה לטעון כל טענה, מופרכת ככל שתהיה, ובלבד שנימקת אותה כהלכה".

איש אינו מטיל ספק בעצמאות המחשבתית שהתיכון הקנה לתלמידיו. כולם, בוגרים ותיקים וטריים, תלמידים והורים, מלאים תהילתו בתחום. הביקורת, חוצה דורות כשהיא קיימת, נוגעת לתפקידו כמחנך בתחום החברתי. ההתנשאות והאטימות, עליהן הצביעו הבוגרים הטריים במסיבת הסיום, מצאו את ביטוים קודם כל בין כותלי המוסד, במשך עשרות שנים, ביחס אל תלמידי "הפרויקט": ילדים שהגיעו מאוכלוסיות חלשות, ששוכנו בכיתות נפרדות, ושהרבר היחיד שהיה משותף להם ולתלמידי הכיתות האחרות, "הנורמליות", היו המורים ושיעורי הספורט. בבית הספר הם נקראים תלמידי שפ"ר (שיטת פרנקנשטיין) על שם מייסד השיטה, פרופ' קרל פרנקנשטיין, שהאמין שהשקעה לימודית מקסימלית בבעלי יכולת מסביבה חלשה תקדם אותם להישגים. האינטגרציה החברתית, חשבו בבית הספר, תתאפשר כבר בצבא ואחריו.

חיים בוזגלו, במאי (זינזנה, עונת הדובדבנים, צלקת ומרחב ירקון), סיים בשנת 70' את המחזור הראשון של מעבדת הניסיונות האנושית. "הכאילו אינטגרציה", הוא אומר. "זה היה הדבר המטומטם ביותר שנעשה אי פעם. אספו מכל מיני בתי ספר בעיר ילדים טעוני טיפוח עם פוטנציאל, שנקראו אבוטבול ואבועזיז עם עוד שני אשכנזים, והפכו אותנו לכיתה ניסיונית בבית הספר הכי סנובי בארץ. כולם למדו עד אחת. אנחנו עד ארבע. היתה לנו מסעדה רק שלנו כדי שיוכלו לספק לנו סנדוויץ', כיתה נפרדת, שום דבר לא היה נורמלי. סימנו אותנו והסתכלו עלינו במיקרוסקופ. יצרו מעמדות בתוך בית הספר, היינו סוג ב'. משחק כדורגל מול הנורמלים היה דרבי סוף העולם. באתי מבית שחשף אותי לדברים רבים וטובים, אבי היה חבר הנהלת העיר מטעם רפ"י, בתיכון פתאום הצמידו לי פסיכולוגית כי אני בוזגלו. זה יצר נחיתות ונזקים רגשיים ארוכי טווח. המפגש עם הצבא והאוניברסיטה היה סוג של שיקום. התקופה שאמורה להיות הכי כיפית - בגרות, שמחה, תמימות, פגישות עם נערות, היתה אצלנו מעוותת לחלוטין. גנבו לנו את הילדות. עד היום כשאני שומע ליד האוניברסיטה נופלת עלי מועקה".

אפשר היה לחשוב כי הדברים השתנו מאז, אבל לא. ירון סיון, שמיניסט, מכותבי הצגת הסיום, אומר שהמפגש הראשון שלו עם תלמידי הפרויקט היה בעבודה על המחזה, כשביקש לשמוע אם הקטע שעוסק בקבלתם משקף את המציאות. וזו הסצינה שהומחזה: שתי מורות ומורה, שולחן, חדר קבלה. נכנסים שלושה מרוקאים. המורות נסות מתחת לשולחן, הם מסוכנים הן צווחות. המורה מתעשת ופונה אליהם, לכאורה בשפתם. הייתי במרוקו, אני אוהב מופלטה. סליחה, שואלת אחת המועמדות, נוכל להצטרף לכיתת המואצות (כתות לימוד מתוגבר בנושא בחירה)? בוודאי, אומרים לה. במה? בספורט. ובמה עוד? בחינוך גופני.

המפגש של סיון עם התלמידים עמם חלק אותם מסדרונות שש שנים בלי לדעת עליהם דבר היה פורה. נשפך בו תסכול בשפע. פתאום שמע, לראשונה, איך נראים הדברים מהצד השני, של אלה שחווים בידוד, נחיתות, על רקע שנתפס כמוצא שונה. איך זה לשמוע בטיול שנתי "הנה הפרחות משפ"ר בשיחים", איך הבטיחו להם, עם קבלתם, שיוכלו לקחת מקצועות מתוגברים, שיעורי בחירה, אבל האופציה היתה חסומה.

הפרויקט בוטל לפני שנתיים בעקבות תהליך אמיץ, אם כי אטי, של הפקת לקחים ולאחר שמורים כמעט קרסו מהנטל. עדיין קולטים תלמידים משכבות חלשות, אבל אחרי שלוש שנות לימוד מואץ הם אמורים להשתלב בכיתות הרגילות. עכשיו הם כבר לא "פרויקט" אלא "התוכנית החדשה".

הביקורת על החינוך החברתי לא נעצרת בתלמידי הפרויקט. "בית הספר עושה את עצמו מחויב לנורמות חברתיות של אינטגרציה אבל זה משחק", אומר סיון. "קיבלתם תלמידים ערבים, יופי. אבל איך זה שהם בדיוק שלושת הבנים של הערבים הכי עשירים בארץ? יש כאן תלמידים שאכפת להם, רבים עוסקים בפעילות התנדבותית, יוצאים לשנת שירות, אבל זה לא ביוזמת בית הספר. יכול להיות שזה לא תפקיד בית הספר לחנך למעורבות חברתית, אבל בית הספר הזה הניף את הנושא על דגלו". לויטה אומרת שהיא שומעת בדברים קצת פינוק. תארגנו לי, תעשו לי, ושבית הספר מעודד מעורבות חברתית.

הניתוק מהמציאות הישראלית

בוגרת צעירה מספרת על תלמידים מצטיינים בשיעורים, בעיקר במדעים, שבהפסקות מסתובבים לבד במסדרונות ולא יוצרים קשר עם איש. בת 23, בת למורה, אומרת שהיא מאוד מוקירה את התיכון על מה שנתן לה אבל "מושג הביחד היה דפוק. טיפוח המצוינות האישית היה כה דומיננטי, עד שהחינוך לביחד וסובלנות לאחר, לשונה, אבד. אולי האחר שלא בא מהבתים האלה ומליד"ה הוא לא פחות מעניין, למרות שהמעטפת שלו פחות קורצת והוא מתנסח בפחות פלצנות?". למרות המפגשים הספורים עם העולם שבחוץ, למשל המפגש השנתי עם ילדי בית הספר מוטראן בנצרת, היא אומרת "שרק כשיוצאים מהמערכת המפגש עם האחר הוא אותנטי".

מאיר שלו מנסח זאת קצת אחרת. "מאוד הופתעתי במעבר מהליד"ה לגולני", הוא אומר, "מזל שאני בן אדם סקרן, וזה מה שהכתיב את התרשמותי ממגוון הטיפוסים החדשים. לא נסעתי אחר כך לדרום אמריקה, כמקובל, כי כבר הייתי שם בטירונות". רבים מציינים את המעבר לצבא כהלם תרבותי.

יואל בריידמן, מוסיקאי וארכיטקט בוגר 84', היה חריג בתיכון. "הייתי קצת עב"מ. הגעתי מרקע לא טיפוסי. אמא תימנייה, לא אינטלקטואלית גדולה, שבכלל רצתה שאלמד מקצוע. אותי עניינה נגינה. תופפתי אז בטירוף, בכל התעודות הוכתרתי כבעל פוטנציאל לא מנוצל, המורה אפרת בלברג היתה היחידה שהתעניינה בי מעבר לציונים. הורי עברו להתנחלות אז גרתי אצל סבתי. איש לא שאל. בכמה נקודות הליד"ה פישל. לא ידעו להתייחס למישהו שבא מעולם אחר. התיכון לקח את המסגרת והביא אותה לרמה של אידיאה. לימודים, הצטיינות, אוניברסיטה. הוא טיפח את הצדדים החזקים אבל התעלם מהחולשות. אינלטקט זה חשוב אבל זה לא הכל. אולי צריך לפתח תחום לימוד חדש, הכר את עצמך וסביבתך, דווקא בגיל הזה שנערים כה מתעסקים בעצמם, באגו, במי אני ומה אני".

לפרופ' אירי ליברגל, מנהל החטיבה האורתופדית בהדסה, בוגר 72' ואב לבוגר, יש ניסיון שונה. בנו, הוא אומר, עשוי היה להיפלט מכל מסגרת אחרת, אבל "התיכון, עם המון פתיחות לכאלה שלא הולכים בתלם ורצון אמיתי להתמודד עם בעיות חברתיות, נתן לילד תמיכה וביטחון, פיתח את צדדיו החזקים והתעלם מהחלשים". ליברגל, עם זיכרונות טובים מעברו כתלמיד והכרת תודה בהווה, פעיל היום בעמותת הידידים של התיכון (ר' מסגרת).

לויטה, שתרמה לא מעט להתפוגגות הפוזה הנפוחה של בית הספר ושבמהלך השעתיים שבהן שוחחנו פרצו לחדרה, בחוסר פורמליות מוחלט, לא מעט תלמידים, אומרת שהיום יש יותר דגש על יחס אישי. "בית הספר מתייחס לאדם בהיבטים הרחבים, הרבה מחשבה מושקעת באיך לגרום לילד שייכות למקום. בית הספר כמקום שבו אתה גדל. בית".

למה לנו פוליטיקה

יותר מ-8,000 בני אדם סיימו את התיכון. מיהם האנשים האלה? האם יש להם מכנה משותף? שחר אילן, עיתונאי, בוגר 80': "כבר בשנות השבעים היה התיכון מוסד יאפי שהכשיר יאפים צעירים, אף שהמושג לא הומצא אז. מה שיצא ממנו זה המון בעלי מקצועות חופשיים עם יכולות מקצועיות מאוד גבוהות". ובאמת, עיון ברשימת הבוגרים מגלה אותם בהמוניהם ברפואה (ליברגל מנה יותר מ-70 רופאים בוגרים בהדסה), במשפטים, באוניברסיטאות ובתקשורת. רבים בתפקידי מפתח. מנהיגות חברתית או פוליטית לא יצאה משם. כשהשאלה עולה נזכרים כולם בנשיא ובשר החינוך לשעבר לשעבר יצחק נבון. אחרי הרהור, נוספים לרשימה שר התשתיות יוסף פריצקי, והח"כים יובל שטייניץ וגדעון עזרא. אורנה אנג'ל, בוגרת 80', פעילה במטה ברק שהתמודדה באחרונה במחוז ירושלים על מקום ברשימת מפלגת העבודה לכנסת, אומרת שהפעילות הפוליטית שלה לא נולדה בתיכון.

אילן, שאיתו במסלול החברתי למדו יו"ר נוער הליכוד הארצי, יו"ר נוער העבודה, יו"ר נוער של"י ויו"ר נוער לנוער, והוא עצמו היה פעיל מרכזי בנוער הליכוד, אומר שלמרות הפעילות הפוליטית הענפה במחזור שלו, הוא לא רואה איך יכול לצאת מהליד"ה מישהו שמקצועו הוא עסקנות ושיצליח להשתלב במנגנון מפלגתי, וש"בית הספר הזה מכשיר אליטות, לא מנהיגות". לויטה מעלה את האפשרות שעסקנות פוליטית אינה נתפסת כעשייה, אחרים מדברים על הלכלוך שבפוליטיקה.

אפשר, אולי, להסביר את העובדה שבית הספר לא הצמיח פוליטיקאים רבים ביחס אל השירות הצבאי - המקפצה הגדולה לפוליטיקה בישראל. רבים מבוגרי בית הספר הלכו למסלולים קרביים ולקצונה, רבים מאוד הלכו ליחידות כמו 8200 ותלפיות, שראו בהם יעד טבעי, אבל מעטים בלבד הגיעו לדרגות קצונה בכירות. תום שגב נזכר בהתלבטות שהיתה בכיתה אם ללמוד צרפתית או ערבית. מישהו בהנהלה אמר להם "כדאי לכם ערבית כי יהיה לכם ג'וב טוב בצבא, במודיעין. תשבו במשרד ותעשו עבודה אקדמית. זאת היתה התפיסה. תהיה מזרחן טוב במודיעין ואל תרוץ על הג'בלאות בגולני". ולויטה מסכמת בכך שמנהיגות בעיניה היא לאו דווקא פוליטיקה, ויכולה להתבטא בכל תחום שבו בוחר האדם לעסוק.

מה עם מנהיגות חברתית?

"בית הספר הולך בכיוון. עובדים היום הרבה על עשייה חברתית, מעורבות ושותפות בפרויקטים חברתיים. זה הכיוון".

גם אחרי כל השנים האלה, מעורר התיכון בבוגריו קשת מגוונת של תחושות ותגובות. "בית ספר מצוין, עם אתגרים אינטלקטואליים בלתי רגילים", אומר פרופ' הד; "בית ספר מלחיץ, עם אווירה שאנחנו מכירים מסרטים על בתי ספר אנגליים כמו איטון", אומר שגב; "בית ספר לא תובעני, לא לחצני, שנתן לתלמידיו המון חופש פעולה", אומר טרטקובר; "רק בדיעבד הבנתי כמה אהבתי אותו", אומרת מיקי שושן, בוגרת 69', שעכשיו, כשהיא רואה אותו דרך עיניה של בתה, תלמידת שישית, "יותר פתוח והרבה פחות פלצני", אוהבת אותו אף יותר; "איטליגנטי מאוד, קר ומנוכר", אומר אילן.

אני אהבתי אותו. בגלל הפתיחות, וססגוניות המחשבה, זה שלא עשו עניין מציונים, בגלל המבנה השונה עם חלונות הענק שנשקפו אל הוואדי והחצרות הפנימיות, ואת החופש שנתנו לי בבחירה אם להגיע או לא. בדרך כלל לא.

מה מעצב תחושת חוויה כה שונה אצל הבוגרים, לפעמים בני אותו מחזור וכיתה? אולי המקובלות החברתית בתיכון, האישיות ואופן התמודדות עם החיים בכלל, הצלחה עם בני המין השני ובלימודים, יחס המורים, המשך החיים שמקרין אחורה. אולי ההורמונים שמשתוללים בגיל הבגרות. רוב הבוגרים דיברו על בית הספר בהערכה, בחיבה, רבים נושאים עמם זיכרונות טובים. חלק לא אהבו. מעטים שנאו. נויה כוכבי וירון סיון, שכתבו את הסאטירה הנוקבת עליו, אהבו. רק יש להם ביקורת. לפני שבועיים אמרו להם להתכונן עם הסצינה על ועדת הקבלה להצגה בכנס הבוגרים. אחרי יומיים, בלחץ ההנהלה, הגיעה הודעת הביטול. לימדו אותנו להיות ביקורתיים, אומרת כוכבי, אבל לא התכוננו לכך שהגולם יקום על יוצרו. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו