שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאת אריאל הירשפלד
מאת אריאל הירשפלד

ביום שישי שעבר נודע כי קול המוסיקה עתיד להיסגר וכי מינואר הקרוב הוא יאוחד עם רשת א', לערוץ רדיו אחד של "תרבות". בעיניהם של מנכ"ל רשות השידור, יוסף בראל, ומשרד החינוך ובוודאי גם בעיני רוב הציבור הרחב - נראה הדבר כקיצוץ של ייעול בתחנות בעלות רייטינג נמוך; תחנות "אליטיסטיות" הפונות רק לחלק קטן מן הקהל. אבל מה שנסתר מעיני הקהל הרחב אסור שייסתר מעיני קברניטי רשות השידור ובמיוחד לא מעיני משרד החינוך והממשלה: קול המוסיקה איננו, ולא היה מעולם, ערוץ שנועד לתצרוכת הפנאי והבידור של קהלו, אלא הוא המדיום שבו מתרחשת התרבות המוסיקלית הישראלית.

המוסיקה, כלומר המוסיקה האמנותית - המוסיקה הליטורגית היהודית לעדותיה, המוסיקה הקלאסית האירופית, וזו הנוצרת בישראל, השיר הישראלי האמנותי העדתי וה"עממי" - היא מן היצירה הישראלית המשמעותית ביותר בעידן האחרון, והערוץ העיקרי שבו נפגשות עדות ישראל פגישה רצינית, עמוקה, לא כוחנית ולא פוליטית. ומקום המפגש הוא קול המוסיקה.

קול המוסיקה הישראלי אינו דומה, ולא דמה מעולם, לערוצי מוסיקה בארצות אחרות. אין זה גל לשידור קונצרטים גרידא. הוא מיוזמיה העיקריים של היצירה האמנותית בארץ והוא המדיום העיקרי שאליו היא מכוונת; הוא הקונצרט עצמו. קול המוסיקה הוא המקום העיקרי, ופעמים רבות היחיד, שבו נשמע ברבים פיוט תימני שנתגלה, שיר אמנותי חדש על פי אבן-גבירול או יצירה חדשה לחליל של מלחין צעיר.

בשונה מכל ערוץ תקשורתי אחר בארץ, קול המוסיקה היה והינו מפעל ציוני לאומי במובנים הרציניים, המעמיקים והמקוריים ביותר. הוא פיתוח והעמקה של פעילותו החשובה של קול ישראל בתחום המוסיקה מאז קום המדינה. המתבונן במפעל הזה במשך 20 שנותיו עשוי להשתאות מאוד על הדיספרופורציה האדירה בין קומץ האנשים שפעל בו ומעט המשאבים שעמדו לרשותם, לבין ההשפעה, עומק הרושם, הזיכרון והידע שהוא נטע במאזיניו. קול המוסיקה הזמין יצירות, יזם את ביצוען, חקר את המוסיקה העדתית לסוגיה, יזם את ביצועה, הקלטתה, הנצחתה ושידורה ויצר גוף חינוכי מרתק ויחיד במינו בעולם, שנועד לסכם את ההיסטוריות המוסיקליות למען התרבות הישראלית העברית.

עבודתו היתה כה עקבית וכה אמינה, שלא רק "חובבי מוסיקה" האזינו לו, אלא כל הקהילה המוסיקלית הישראלית - מכל ערוצי היצירה המוסיקלית ומכל העדות. לא יהיה מוגזם לומר כי מרכזה התקף של הזהות המוסיקלית הישראלית הוא קול המוסיקה.

מאזיניו של קול המוסיקה אינם מעטים כלל ואינם מזוהים עם באי הקונצרטים בערים הגדולות. קול המוסיקה מביא את התרבות האמנותית אל הפריפריה ואל חסרי האמצעים. אין בסיס צבאי שאין בו איזו מחתרת המאזינה דווקא לו.

מקומו המיוחד, החד-פעמי, של קול המוסיקה לא היה נוצר ומתאפשר אלמלא נעשתה בו עבודה יוצאת מן הכלל ברמתה התרבותית והמקצועית. הבקי בהתרחשות התקשורתית המוסיקלית באירופה ובאמריקה, יודע כי רק מעטים מאוד מגיעים לרמתם של ישראל דליות בתחום הפולקלור המוסיקלי, של זמירה לוצקי ושלמה ישראלי בתחום המוסיקה העכשווית ו"מוסיקת עולם", של ציפי ויצטום בתחום מוסיקת הרנסנס והבארוק, או של רם עברון בתחום ההיסטוריה של הקלטות המוסיקה, וזו רשימה חלקית. המדובר באנשי רוח במלוא מובן המלה, הפועלים מתוך תחושה של מעורבות ציבורית טוטלית ולהט אמיתי, שלא נשמע כמותו בשום ערוץ רדיו אחר בארץ. קול המוסיקה רואה עצמו, כפי שראו עצמם משוררי תל אביב בימי שלונסקי ואלתרמן, כמשמר תודעה ויוצרה.

זה כמה שנים מצמצמים את פעילותו של קול המוסיקה, אך עדיין המתבונן במדריך השידורים שלו רואה לפניו מערכת דחוסה, מובנית, מרתקת, כלל וכלל לא קופאת על שמריה. רק מיעוטה הקטן משרת פונקציה של "בילוי" מוסיקלי; והנה, אם יקוצץ המדיום הזה ויצורף לרשת א' - זה בלבד כל מה שייוותר ממנו.

גם מושג הקונצרט יסורס כליל: תוכנית האיחוד עם רשת א' תותיר לקול המוסיקה שלוש שעות מוקדם בבוקר ועוד שעתיים מאוחר בלילה, והן צפויות להיקטע בכל חצי שעה במבזקי חדשות. האם מדינה שאינה יכולה לשדר לתושביה ברדיו הממלכתי שלה סימפוניה של בטהובן או שיר של אום כולתום במלואם ראויה לראות עצמה כמדינה נאורה?

לפעמים קולו של הרדיו הוא קולו של המקום, קול-תקוה של לאום. כזה היה קולה של גאולה כהן ערב קום המדינה, וכזה הוא קול כינורו של גיל שחם כשהוא מנגן בסדרת הקונצרטים "צעירים במרכז". הטלוויזיה אינה יכולה למלא את מקומו ואין ערוץ אחר למעשיו. יש בעולם דברים שאין להם תחליף.

נשיא מדינה, שרת חינוך ומנכ"ל רשות, שבזמן כהונתם סגרו את קול המוסיקה, שתקציבו דומה לתקציב בית ספר זעיר - ייזכרו לדיראון עולם כמי שהחניקו את הקול של המוסיקה בארץ הזאת.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ