בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טיסה אחרונה בשמי בולגריה

תעלומת הפלתו של מטוס נוסעים של אל על שתעה בדרכו, בשנת 1955, מתפענחת במסמכים של משרדי החוץ וההגנה הבולגריים, שנחשפו לאחרונה. ספרו של הקונסול הישראלי בסופיה אז על הפרשה רואה אור עתה בבולגריה

תגובות

"המראה היה מזעזע. במגירות ענק היו מונחים חלקי גופות. רובם מעוותים וקרועים. על שתי אלונקות, מוגבהות על רגלי גלגלים, היו מונחות שתי גופות. היחידות שנותרו שלמות. אחת של אשה נמוכת קומה, צבע עורה צהבהב, כתפיה עדינות, צבע שיערה אדמדם. על האלונקה השנייה שכבה גופתו של גבר. תספורת קצרה, שערותיו הלבינו. גופו רחב. חזהו מנופח. חשת בעוצמה שהוא הקרין".

כך מתאר ניר ברוך בהקדמה לספרו את מה שראו עיניו באחד באוגוסט 1955 בחדר המתים של בית החולים המרכזי בסופיה. אלה היו גופותיהם של 58 נוסעים ואנשי צוות של מטוס אל על שהופל בידי מטוסי חיל האוויר של בולגריה, לאחר שנכנס בטעות לשטחה. שתי הגופות השלמות היו של קברניט המטוס, רדג'נלד סטנלי היגנס, וארוסתו האנגלייה.

מה שלכד במיוחד את מבטו של ברוך היו ציפורני ידיה ורגליה של הארוסה, שהיו משוחות בלק שחור. "זו הפעם הראשונה בחיי שראיתי אשה ששמה לק בצבע שחור", נזכר ברוך, כיום גמלאי של שירות הביטחון הכללי, בן 80. אז, לפני 48 שנים, הוא שימש קונסול והממונה על צירות ישראל בסופיה.

ספרו "טיסה 4XAKC" נכתב במשותף עם העיתונאי ומפיק הסרטים דרגולוב גאז'ב וראה אור בימים אלה, בשפה הבולגרית, בהוצאת "טרוד" מסופיה. בעיקרו הוא נסמך על מסמכים חדשים של משרדי החוץ וההגנה של בולגריה שנחשפו לאחרונה.

המסמכים והספר מטילים אור חדש על הרקע והמניעים שגרמו למשטר הקומוניסטי בבולגריה להורות על הפלת המטוס. הם מתעדים ומאששים, שהפלת המטוס לא היתה מוצדקת. על פיהם, טענותיה והסבריה של בולגריה מיד לאחר התקרית לא היו אלא מאמץ מתמשך של טשטוש, הטעיה וזריית חול בעיני ישראל והקהילה הבינלאומית.

מבחינתו של ברוך, בעצמו יליד בולגריה, שעלה לישראל מיד בתום מלחמת העולם השנייה, התגייס לצה"ל וב-1953 נשלח מטעם משרד החוץ לתפקיד הקונסול - כתיבת הספר היא מעין סגירת מעגל.

"שהיתי אז בחופשה בבית מלון בעיר ורנה", הוא נזכר. "סגני, אבנר בן בסט, התקשר בשעות אחר הצהריים למלון והודיע לי שישראל מחפשת אחר מטוס אל על שהקשר עמו אבד".

מטוס אל על מדגם קונסטליישן המריא בשעה 20:15 (לפי שעון גריניץ') ב-26 ביולי 55'

מלונדון לווינה. על סיפונו היו 51 נוסעים ושבעה אנשי צוות. 15 נושאי דרכונים ישראליים (ארבעה מהם אנשי צוות), 12 אמריקאים, שישה צרפתים, חמישה אזרחים סובייטים, ארבעה קנדים (אחד מהם איש צוות), ארבעה בריטים (לרבות ארוסתו של הקברניט), ארבעה דרום אפריקאים (בהם הקברניט), שלושה מערב גרמנים, פולני אחד, אוסטרי אחד, שוודית אחת (דיילת) ושניים ללא אזרחות.

המטוס בעל ארבעת המנועים נחת בווינה במועד ולאחר כשעה של המתנה לתדלוק המריא בשעה 02:53, אור ליום 27 ביולי, בדרכו לתל אביב. מסלול הטיסה נועד לעבור בנתיב בינלאומי המוכר בכינוי "מסדרון עשר", שעבר מאוסטריה מעל לבלגרד וסקופיה, אז ביוגוסלוויה, ומשם מעל לסלוניקי ואתונה שביוון - לישראל. זו היתה אמורה להיות טיסה רגילה, עוד אחת מני רבות שביצע הטייס הוותיק היגס, שטס כבר לא מעט פעמים בקו.

על פי דו"ח ועדת הבדיקה בישראל שחקרה את נסיבות האסון, יצר המטוס קשר עם מגדל הפיקוח של בלגרד בשעה 04:33. הפקח היוגוסלווי רשם ביומנו, "שמעתי את המטוס חולף מעלי". לאחר שהמריא מווינה התאזן המטוס, הגיע לרום השיוט שלו וטס בגובה של 18 אלף רגל (כשישה קילומטרים). הרוח היתה רגילה, בעוצמה של 20 קשר.

בהגיעו לבלגרד התעצמה הרוח ל-70 קשר, אבל מסיבה לא ברורה לא פעלו מכשירי המטוס כסדרם והצוות לא חש בהתגברות הרוח ולא בשינוי כיוונה. וכך בהדרגה החל המטוס לסטות ממסלולו, בלי שטייסיו ידעו זאת. משום כך הם לא ניסו לתקן את טעות הניווט שלהם. כשהמטוס דיווח לפיקוח בסקופיה כי הוא נמצא בקרבת העיר, למעשה הוא כבר היה הרחק ממנה. ב-05:28, כשדיווח הקברניט למגדל הפיקוח של אתונה כי הוא נמצא על גבול יוגוסלוויה-יוון בדרכו לסלוניקי, הוא בעצם טס בקרבת גבול בולגריה-יוגוסלוויה. זה היה האות האחרון שנקלט מהמטוס.

זמן מה לאחר שאבדו עקבותיו פנתה חברת אל על, במישרין ודרך משרד החוץ בירושלים, לגורמי תעופה בנתיב הטיסה שלו וביקשה את עזרתם באיתורו. ברוך, במלונו על שפת הים השחור, בורנה, המשיך לקבל עדכונים טלפוניים מסגנו. מאוחר יותר, בשעת לילה, קיבל הסגן אישור רשמי ממשרד החוץ הבולגרי כי "המטוס עבר תאונה".

"מרגע שהתברר לנו בוודאות, למעלה מכל ספק, שהמטוס נפל בשטח בולגריה, עשיתי את כל המאמצים לשוב לצירות סופיה", מספר ברוך. "נסיעה במכונית היתה אורכת שבע שעות ולכן העדפתי להמתין לאור ראשון ועליתי לטיסה הראשונה".

בהגיעו לסופיה למחרת, 28 ביולי, הוא מיהר למשרדו. משם התקשר למשרד החוץ וביקש שיאפשרו לו לצאת מיד למקום ההתרסקות. תשובתם בוששה לבוא. הבולגרים ביקשו להרוויח זמן.

אישוש לגישתם זו מצאו המחברים במסמכים שנחשפו. תורן הלילה מהאגף הרביעי (שאליו השתייכה ישראל) במשרד החוץ הבולגרי חיבר את המסמך הבא, שיועד לשר החוץ הבולגרי, הד"ר מינצ'ו נייצ'ב: "בתחילת התורנות התקשר אלי אדון צווטן אנטונוב מאגף הפרוטוקול והודיע לי שאם יתקשרו מצירות ישראל בעניין הקטסטרופה שאירעה בטריטוריה שלנו, של המטוס שלהם, נא להודיע להם שאנו לא יודעים שום דבר ואיננו יכולים להשיב על שום שאלה שלהם משום שכל הפקידים עזבו את המשרד, אך יש להודיע על פנייתם מיד לראש אגף הטקס".

משהתמהמהה התשובה, עשה ברוך תרגיל. בהעריכו שמאזינים לקו הטלפון שלו, הוא התקשר למנכ"ל משרד החוץ בירושלים, ולטר איתן, וביקש את רשותו לקיים מסיבת עיתונאים. איתן שהבין את המסר נתן את הסכמתו. "לא חלפו 20 דקות", משחזר ברוך, "ובקשתי להיפגש עם שר החוץ נענתה". הפגישה היתה קצרה וטעונה. ברוך, בלי גינונים דיפלומטיים, דרש לאפשר לו לצאת מיד לאזור ההתרסקות. שר החוץ הד"ר נייצ'ב, שהכיר את אביו של ברוך, הסכים. ברוך הוסע במכונית של משרד החוץ. לימים תתברר לו הסיבה. "הם חשבו שאנו מסתירים במכוניות שלנו, בפנסים או בכנפיים, ציוד צלום וציוד הקלטה חשאי".

בתום נסיעה של שלוש שעות הגיע נציג ישראל לאזור האסון. "מה שהדהים אותי, שלא ראיתי שום גופות, שום מזוודות או פריטים אחרים של הנוסעים. רק את גוף המטוס, שבריו וארבעת המנועים שהיו מפוזרים בקרבת מקום". שברי המטוס וחלקי מנועיו התפזרו ברדיוס של כקילומטר.

מלוויו איפשרו לו לצלם את השברים ולשוחח עם הכפריים באזור. "דיברתי עם עשרה תושבים. הם היו עצורים מאוד אבל סיפרו לי מה שראו ושמעו. הם סיפרו ששמעו יריות ממכונות ירייה, ירי בצרורות ארוכים. אז גם הבנתי לראשונה כי המטוס הופל וזו לא היתה סתם תאונה או התרסקות. לדבריהם, לאחר היריות הוא התפוצץ באוויר ונפל לקרקע".

בחלק מהמסמכים החדשים יש אזכור, שנכתב בידי המלווים, של שיחות הקונסול הישראלי עם תושבים באזור האסון. "הדיווחים שלהם מדויקים ומשקפים את השיחות שניהלתי", מאשר ברוך.

בשובו מזועזע לסופיה ולאחר קליטת הגופות בבית המתים, דאגו ברוך ואנשי הצירות להעביר את הגופות ברכבת לאיסטנבול שבטורקיה ומשם בטיסה מיוחדת של אל על לישראל. בד בבד נפתחו מגעים בין נציגים של משרד התחבורה ומשרד החוץ, בראשות היועץ המשפטי של המשרד שבתאי רוזן, לבין עמיתיהם מבולגריה.

ישראל תבעה מבולגריה הסבר מדויק על נסיבות התקרית. הבולגרים הסבירו כי המטוס הישראלי חדר לשטחם האווירי - ועוד מעל לאזור צבאי סגור - ועל כן הוזנקו לעברו שני מטוסי קרב סילוניים חדישים אז, מדגם יאק 23. לפי הטענה הבולגרית, מטוס אל על טס לפחות חמש דקות במרחב האוויר שלהם ולא נענה לכל הקריאות אליו בקשר ולכל הסימנים והאותות שסימנו לו הטייסים. רק אז, כשחששו שמצויים בו בעלי כוונות עוינות המעמיקים את חדירתו לשטחם - לא נותרה להם ברירה אלא להפילו. מה גם שבחודשים שקדמו חדרו לשטחם מטוסים של נאט"ו שהטילו כרוזים בגנות השלטון.

ישראל התקשתה לקבל את ההסברים ודרשה שבולגריה תשלם פיצויים. אבל בולגריה סירבה להכיר באחריותה להפלת המטוס ודחתה את התביעה. ישראל פנתה לבית הדין הבינלאומי בהאג וזה פסק ב-1959 כי על שני הצדדים להגיע להסדר ולהבנה ביניהם. ישראל שוב תבעה פיצויים ומשלא נענתה, פיצתה בעצמה את משפחות הנספים בכמה אלפי דולרים, דמי ביטוח שקיבלה חברת אל על. לאחר זמן מה גווע העניין הציבורי בפרשה והיא נעלמה מסדר היום.

אבל עתה מגלים המסמכים החדשים כי בדיונים הפנימיים שהתקיימו אז היה ברור לבולגרים שהם נהגו בחופזה ובשיקול דעת שגוי. בדיונים שקיימה ועדת חקירה רשמית ספג מפקד חיל האוויר הבולגרי, הגנרל זכרי זכרייב, ביקורת מצד אנשי משרד החוץ והמשפטנים. בין השאר הוא טען: "הטייסים שלנו לא גילו שהמטוס הוא מטוס נוסעים וחשבו שהוא מטוס תובלה". על כך הגיב אחד מחברי הוועדה בשאלה, כלום מותר להפיל מטוס תובלה.

אחד מחברי הוועדה, המשפטן הפרופ' לובן ואסילב, אמר לגנרל כי ההסברים שלו כאילו חדר המטוס עמוק לשטחה של המדינה אינם עולים בקנה אחד עם העובדה שמקום ההתרסקות היה קרוב לגבול. המטוס היה בגובה של 650 מטרים בלבד כשהופל, ומכך אפשר ללמוד כי קברניט אל על החל לבצע את הוראת מטוסי הקרב, והנמיך טוס לקראת נחיתה בשדה תעופה קרוב; גם מגמת פניו של המטוס, לכיוון צפון - לעומק שטחה של בולגריה, מעידה שהטייס לא ניסה לברוח אל מעבר לגבול.

המשפטן היהודי הד"ר נסים מבורך הפציר בנציגי חיל האוויר שיספקו הסברים טובים יותר. "מכל העובדות ברור שאנו לא אשמים בכלום ולכן יש צורך להסביר ממה נבע החיפזון לפתוח באש", אמר; או במלים אחרות: אנא ספקו לנו תירוצים טובים כדי שנוכל להסביר את עמדתנו.

אחר הנעשה עקב מקרוב גם הגנרל הסובייטי שינקרנקו, שהיה יועץ מיוחד לחיל האוויר הבולגרי. "אין לי ספק", מעריך ברוך, "כי השתתפותו בדיונים מעידה כי הסובייטים ידעו מראש ואולי אף אישרו את החלטת חיל האוויר הבולגרי להפיל את המטוס. האירוע כולו קרה בצל הקמתה של ברית ורשה והחלטת ברית המועצות להאציל סמכויות פיקוד לגרורות הקומוניסטיות שלה. הבולגרים רצו להפגין לסובייטים את כוחם, את יכולתם לשלוט במרחב שלהם. להוכיח את נאמנותם ואת היותם ראויים למשימה ולייעוד שהוטלו עליהם. זו היתה פשוט פרנויה קומוניסטית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו