בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המצאת השלושה

בגיל 47, אחרי פירוק נישואיה, מצאה העיתונאית בילי מוסקונה לרמן את ההסדר שיענה על כל צרכיה הרגשיים: משפחה אלטרנטיווית של שתי נשים וגבר. טוב, לא בדיוק משפחה

תגובות

 

ביום העצמאות האחרון התקיים טקס הדלקת משואות אלטרנטיווי בבית פרטי בשכונת צהלה בתל אביב. אחת המדליקות היתה בילי מוסקונה לרמן. "אני מדליקה משואה זאת", הכריזה, "לכבוד כל אותם נשים וגברים שסיימו סוף סוף את הפרק המשפחתי בחייהם, גמרו לגדל ילדים והם מרשים לעצמם, היום, קרוב לחמישים, לחיות את החיים ממקום פתוח וחופשי לפי המנגינות שהם מחברים". שניים מהנוכחים במסיבה, גבר ואשה, הביטו בה בגאווה מיוחדת. אחר כך חיבקו אותה בחום. הם שותפים מלאים למנגינה המשפחתית החדשה שמלווה את מוסקונה לרמן בשלב זה של חייה.

על בילי מוסקונה לרמן ירדה לאחרונה שלווה גדולה. "מה אני אגיד לך, להתבגר זה פשוט נפלא, אני חיה בקייטנה", היא אומרת. קצת מוזר לשמוע את המלים הללו מפי עיתונאית בעלת מנגנון רגיש במיוחד לזיהוי עוולות חברתיות, אחת שהפרסונה הציבורית שלה איננה יודעת מנוח כל עוד נראה בשטח צל צלם של חוסר שוויון והפליית נשים. אבל אם חששתי לרגע שמא נדבקה בחיידק ניו-אייג'י שמאיר אותה כמו גחלילית מבפנים, הופרכו חששותי מיד. מוסקונה לרמן, פשוט הפסיקה לקרוא לעודד לרמן "בעלי" והלכה למקום אחר. על הפטנט הזה של גירושים חשבו כבר מיליוני נשים לפניה, אלא שלא תמיד המקום שמצאו היה טוב כל כך. את השלווה החדשה, שאם אינה אושר היא לפחות קרובה אליו מאוד, זוקפת מוסקונה לרמן לפטנט החדש שהמציאה לעצמה - משפחה אלטרנטיווית בת שלוש צלעות.

מוסקונה לרמן התגרשה לפני שנה וחצי ובחודשים האחרונים היא מרבה להיראות בכל מקום עם שני חבריה הקרובים, רחלי בר-אור ואבנר (אבי) שפריר. השלושה מתנשקים, מתחבקים ומביטים זה בזה ובזה במבטים אוהבים. באותה מסיבת יום עצמאות הם גרמו לכמה אורחים רוויי טסטוסטרון ואלכוהול להחליט שבילי מוסקונה לרמן פשוט המציאה מחדש את גלגל המנאז'-א-טרואה.

משובב נפש ככל שנשמע הרעיון הזה, לא בכך מדובר. יחד עם ששת הילדים שיש לשלושתם הקימה מוסקונה לרמן משפחה אחרת, משפחה אלטרנטיווית. כמו ברבות מהמשפחות הרגילות יש במשפחה הזאת שותפות גורל וסדר יום. כמו בחלק מהמשפחות הרגילות יש שם קרבת נפש וכמו בחלק מהמשפחות הרגילות אין שם סקס. אבל ייחודה של המשפחה האלטרנטיווית הזאת הוא, לדברי מוסקונה לרמן, במה שאין בה - אין תסכול משום שאין ציפייה ללהט ולרומנטיקה, ואם אין ציפייה אין אכזבה; אין שקרים, מוסכמים או לא מוסכמים, משום שבהסכם הבלתי כתוב הקושר את בילי לאבי ולרחלי נאמר בפירוש שאיש מבין בני המשפחה איננו אחראי על עונתו, כסותו או מזונו של השותף האחר. את כל אלו אמור כל אחד להביא מהבית. אין רומנים חשאיים ובגידות משום שמלכתחילה רומנים אינם חלק מהדבק הקושר את האנשים.

מכיוון שמוסקונה לרמן היא מוסקונה לרמן גם בשעות הפנאי שלה, כל דבר אישי הופך אצלה לפוליטי. "את חייבת לעזור לי לפתוח את המוח לנשים שיבינו שאם התפרקה להן המשפחה הן לא חייבות מיד לרוץ לזוגיות חדשה כדי להמציא לעצמן משפחה" היא אומרת. "אפשר גם להקים משפחה אחרת".

את הרעיון של "משפחה אחרת" עיבדה מוסקונה לרמן לעצמה מתוך היכרותה עם רחלי בר-אור, בת 50, עובדת סוציאלית בהכשרתה שהקימה את העמותה "הורות אחרת". מוסקונה לרמן הכירה אותה כשהזמינה אותה ל"מבט נשי", תוכנית הטלוויזיה שהיא עורכת ומגישה כבר ארבע שנים. "לא סתם פגשתי אותה, אלא ממש התאהבתי בה כשהיא הגיעה לתוכנית", אומרת מוסקונה לרמן. "רחלי היא האישה שאמרה לי את המשפט האולטימטיווי - 'הורות אחרת זה המקום שבו מתה סינדרלה'. במשפט הזה היא כבשה אותי".

למה היא התכוונה?

"היא התכוונה למקום שבו נשים וגברים מגדלים ילדים בחוזה ברור מאליו. גברים ונשים שעושים חוזה ששניהם רוצים ילד באותה מידה ואחראים לו באותה מידה, כלומר האחריות המשפחתית-הורית שלהם היא מקסימלית, אבל את חייהם הפרטיים הם חיים לבד. ולמה זה מותה של סינדרלה? כי כולנו חונכנו, וזאת בגידת האימהות, על חלום סינדרלה - את פוגשת מישהו, אתם עושים ילדים ומאז אתם מאושרים לנצח נצחים. אבל זה הרי לא מה שקורה בחיים. בחיים הגברים הם הרי המרוויחים הגדולים מהעסק הזה שנקרא 'משפחה'. עובדה, אחרי גירושים הגבר מיד מסודר במשפחה חדשה בעוד האשה נושמת לרווחה. למה? מפני שהתרבות חילקה את התפקידים במשפחה באופן בלתי שווה. האישה נותנת והגבר מקבל, זהו בדרך כלל הסידור.

"יש דבר כזה 'משפחה' שמורכב מאבא, אמא וילדים, ויש הדבר הזה שנקרא 'רווחת המשפחה' ועל זה אחראית תמיד האשה. היא אחראית לכל ההיבטים הרגשיים אפילו של יחסי הגבר עם ילדיו וזהו תפקיד קשה ומעיק ולא מתגמל וכמעט בלתי נמנע משום שבדי-אן-איי שלנו כנשים טבוע הגן הזה של פלורנס נייטינגל, האשה המטפלת. ככה זה אצל כל הנשים, גם הפמיניסטיות. מעטות מאוד מצליחות לשחרר את התכונה הטיפולית הארורה הזאת מהוורידים, וגם הן אינן יכולות לעשות זאת כשהן חיות בזוג עם אבי ילדיהן. מה שדופק הכל זהו הניסיון לקשר בין גידול ילדים לבין זוגיות שאמורה לכלול משיכה ולהט ורומנטיקה. לכן 'הורות אחרת' היא פטנט אדיר משום שפה לא מקשרים בין הורות לרומנטיקה. הפטנט הזה אדיר בעיקר עבור נשים משום שב'הורות אחרת' האשה מקבלת זמן לחיות את חייה שלה, לנהל את הרומנים שלה ואת הקריירה שלה כמו, למשל, גבר גרוש. לשמחתי מצאתי לכך את הפרטנרים. אפשר להקים משפחה אחרת בלי שיש ילדים משותפים".

איך זה התחיל?

"אחרי הגירושים שלי התחילה מועקה איומה. ואז פגשתי שני אנשים, שניהם בגיל שלי. מה שקרה זה ששלושתנו התגרשנו באותו זמן וכולנו הרגשנו את אותו חלל. אני בת 47 והם בני 50. אבי שפריר איש היי-טק שעושה הסבה לפסיכולוגיה. רחלי בר-אור הקימה את עמותת 'הורות אחרת'. לו יש שלושה ילדים, לה יש בת אחת, ולי יש שני ילדים. כלומר אנחנו שולחן עם שישה ילדים שכולם בני 18 עד 24. הנס שקרה הוא שביססנו מערכת תמיכה של אחאות. ממש היענות תמידית של אחד לשני כמו אצל אח ואחות, וגם כוננו רוטינה משפחתית של ארוחות ופגישות משפחתיות וטיולים משותפים".

והילדים מוכנים לשתף פעולה?

"כן, כי מה שקרה זה שהילדים קשרו ביניהם קשרים. מה שאני אומרת זה שהבור הזה במקום שבו נהרסה המשפחה התמלא בלי שאף אחד מאתנו היה תלוי בקשר רומנטי שמתאים או לא למושג משפחה".

במה מתבטאת המשפחתיות החדשה הזאת?

"בזה שכל דבר שקשור למשפחתיות אנחנו עושים ביחד. אנחנו נוסעים ביחד עם הילדים לסיני, ניסע ביחד לחו"ל, שלושתנו נמצאים בקשר אחד עם השני כמעט כל רגע, הילדים מורגלים לכך שיש מסגרת קבועה ואנחנו גם מזמינים אורחים ביחד".

ואין מאבקי כוח בתוך השלישיה?

"לא. שלישייה היא פורמט הרבה יותר פתוח מזוג. בזוג כל אחד הוא ההשתקפות של השני והטשטוש בינך לבין ההשתקפות מטעה. בשלישייה יש יותר חמצן, יותר אוויר. הכל פתוח, הכל מונח על השולחן".

פירוק המשפחה הגרעינית

ילדיה של מוסקונה לרמן הם בני 18 ו-24. היא התחילה את תהליך הגירושים שלה לפני שלוש שנים, כשהיו כמעט בוגרים. הבכור נשאר לגור בבית שגדל בו, בית צמוד קרקע בנחלת יהודה. הבת הצעירה עברה להתגורר עם אמה בתל אביב. עודד לרמן, בעלה של מוסקונה לרמן, עבר להתגורר בחוות בודדים בנגב שם הוא מגדל זיתים וגפנים.

מוסקונה לרמן גרה בדירה רחבת ידיים בשדרות רוטשילד בתל אביב; דירה ישנה שקנתה ושיפצה לאחר גירושיה. היא נראית נפלא עכשיו. היא פחות רזה מתמיד ונראה שהפעילות הגופנית האינטנסיווית שהיא עוסקת בה נותנת אותות מבורכים בגיזרתה. היא לא מתאפרת. אין לה צורך בכך. היא נראית כמו פלקט המכריז על נפש בריאה בגוף בריא.

את העבודה שלה ב"מבט נשי" היא לוקחת ברצינות רבה, עומדת לסיים את התואר השני בלימודי מגדר בבר-אילן, וככל שנמשכים עבודתה ולימודיה מתחדדת גם תודעתה הפמיניסטית והחברתית. זה משפיע גם על עבודתה כעיתונאית ב"מעריב". "לא מעניין אותי יותר לכתוב על נושאים שאין בהם מסר חברתי או כאלה שלא משנים את התודעה החברתית", היא אומרת. "אני לא יכולה יותר להסתכל על העולם שלא דרך המשקפיים האלה ושיגידו אנשים שאני צינית ורעה וקשה. את מכירה את זה שאומרים עלייך שאת אשה קשה? פעם אבא שלי אמר לי שהילדה שלי היא 'ילדה קשה', אז אמרתי לו - היא לא קשה, יש לה פשוט דעה משלה. אומרים עלינו 'אשה קשה' ומתכוונים שבטח אני מתוסכלת מינית בגלל שאני צריכה גבר ושעם מגע הקסם של הגבר הנכון ייעלמו כל הדעות שלי. אז מצדי שיגידו שאני אשה קשה".

היא נולדה ברחובות. "ההורים שלי עלו מבולגריה בספינה רעועה בשנת 48', סוציאליסטים עם עבר קומוניסטי שהתחילו בקיבוץ וגמרו בתור קפיטליסטים. אבי פרופסור לרפואת שיניים ואמי עקרת בית חמישה כוכבים. איכשהו תמיד היתה רתיחה אצלי בעניין הזה שגברים מתנהלים בחופשיות בחוץ ושהאחריות הביתית לא מוטלת עליהם. בדור של הורי הנשים נראו לי כמו בובות ברבי עם כתפיים שמוטות. שמעתי גם את הטון של ההשתדלות, של ההחלקה. הנשים תמיד עטפו משהו, תמיד קיפלו, תמיד סידרו והגברים, כמו אבא שלי, עשו קריירה בחוץ ואז חזרו הביתה לנשים שרק ניסו לרצות אותם. על כל פנים, אצל הורי ואולי אצל כל הבולגרים המושג משפחה הוא סוג צבע הדם. העדה הזאת שידועה בחריצותה והמשמעת הפנימית שלה העניקה לי כל מה שידעתי לעשות 45 שנים בדבקות - להיות נמלה פועלת ומשפחה. כדי לשחרר את המושגים האלה אני צריכה לעבור עוד חמישים שנה בערך".

את מי שנהפך לבעלה הכירה בנעוריה. הוא היה יפה תואר והלך לקורס טיס, ואחר כך הלך גם ללמוד רפואת שיניים. "בדיוק בשלב שבו הייתי אמורה לפרוש כנפיים ולעוף מהמשפחה שלי לשנים של חיפוש עצמי, כשהייתי בת עשרים, נהרג אחי שהיה אז בן חמש עשרה וחצי בתאונה. זאת החוויה שעיצבה את הביוגרפיה שלי באופן חד משמעי. יוצא נער, מדריך ב'מכבי צעיר', כדי להכין מחנה חנוכה לקבוצה שלו ולא חוזר הביתה. הוא נהרג כי צה"ל שכח נפצים בשטח. התרשלות צבאית רגילה. המשפחה התפרקה בבת אחת וזה חיסל את התוכניות שלי לעוף מהקן. כך קרה שבמקום לעוף התחתנתי. קודם נסענו לאיטליה כי עודד למד שם רפואת שיניים ואחר כך חזרנו ונולדו הילדים, ובגיל 28 מצאנו את עצמנו הורים לשני ילדים, משפחה, בלי שבכלל היה לנו איזשהו פסק זמן הכרחי שבו חיינו לבד שזה פרק חשוב בביוגרפיה של כל גבר ואשה".

הם היו משפחה שנחשבה מאושרת. הרבה טיולים משותפים, ארוחות, ידידות גדולה ובית נהדר בנחלת יהודה. "למזלי הגדול אמא שלי עזרה מאוד. היא בשלנית ענקית. המטבח הבולגרי עבד שעות נוספות ועד היום כולנו ניזונים ממנו. גרנו בנחלת יהודה שזה מקום יפהפה עם דשא ותרנגולות וגג אדום והיו חמורים וטווסים, והיתה בריכה והיו צמחים ושתילים וכמובן ילדים נהדרים, אבל כל השנים הרגשנו שנינו שחסר לנו מאוד פרק הזמן הזה שלא היה לנו בין היציאה מהבית להקמת המשפחה, ושכל אחד רוצה לעשות גם דברים אחרים. ויום אחד הרגשתי שאם אני רואה עוד תרנגול אחד בבוקר אני יורה בעצמי. הקפסולה של חיי הכפר הנפלאים העיפה לי את המוח בוויברציות שהתחילו להיות קצרות ודחוסות. ועודד רצה לחיות לבד במדבר. הוא עשה מסע לסודאן והסתובב במדבריות והחיים שלנו היו מאוד פתוחים, אבל שנינו הגענו יום אחד לגיל שבו הבנו שאם עכשיו לא נחיה כמו שאנחנו רוצים לחיות, כבר לא נחיה כך אף פעם. שנינו רצינו דברים אחרים - אני רציתי לחיות בעיר ועודד רצה לחיות במדבר. אבל שנינו התאפקנו, היתה התאפקות מאוד מאוד גדולה עד שגמרנו לגדל את הילדים".

ואז החלטתם לפרק את המשפחה?

"ההחלטה להתגרש היתה מורכבת. גמרנו לגדל משפחה. הפרק של המשפחה בספר חיי נמשך שלושים שנה והפרק הסתיים".

איך זה לא קרה קודם?

"משום שהמושג אחריות משפחתית היה צבע הדם שלנו. ואני מודיעה לך שגם בגיל הזה כשאת מפרקת את מוסד המשפחה הכאב הוא כמו הגיהנום של דנטה. הכאב הוא של כולם. ההתקלפות וההיפרדות מהאדם האחר, והפירוק של המשפחה. עם זה שאני אדם רציונלי ועם זה שהבנתי את הצד האינטלקטואלי של הפרידה, זה חרץ אותי בכאבים הכי גדולים שאני מכירה. אף פעם בחיים לא היו לי כאבים חזקים כאלה חוץ מאשר מות אחי, בגלל שהמשפחתיות הזאת יושבת כל כך חזק בגנים שלי. זה כאב כמו גיהנום ואולי רק בשנה האחרונה אני מתחילה לצאת מהמנהרה הזאת במידה רבה בזכות המשפחה החדשה שלי".

אשמת הגברים

עם העצב הגדול הגיעו, לדבריה, גם הקלה גדולה וגם שפע של תובנות על מצבה כאשה ומצבן הקיומי של נשים. "אנחנו, הנשים, אנחנו לא מחונכות לראות מה אנחנו רוצות, אלא מה הזולת רוצה. הזולת יכול להיות גבר, הילדים, ההורים. זאת בגידת האימהות, הבגידה הגדולה מכולן, משום שהן חינכו אותנו להיות ילדות טובות. הגירושים איפשרו לי אולי בפעם הראשונה לבדוק מה אני רוצה. וחוץ מאשר בילדי ואולי גם בהורי אני לא מטפלת יותר באף אחד. אני קודם כל רוצה לבדוק מה אני רוצה באמת. עכשיו, השאלה מה אני רוצה, שהיא מובנת מאליה לכל גבר, לא מובנת בכלל בשביל נשים. לחיות בזוג שווה בשווה מול הרצונות שלך זה תהליך חינוך מחדש לאשה וזה תהליך מלווה אשמה וייסורי מצפון איומים. כדי לפעול מתוך החופש הזה, בשביל זה צריך לחיות איזשהו זמן לבד. בלי שתעשי את התוכניות שלך מול מישהו אחר".

אז מה גילית שאת רוצה?

"לחיות. ללכת לשחות. לקום מתי שאני רוצה, לחשוק במה שאני רוצה בלי לקחת אדם אחר בחשבון. כמה שזה נשמע טבעי לגברים, הם הרי חיים כך כל החיים שלנו, אבל זה זר לנו כנשים נורא. ואני מקווה שזה לא יהיה זר לבנות שלנו. כנשים, כל החיים שלנו הם השתדלות אחת רצופה. את יודעת מה, אני הולכת היום לבריכת גורדון. אני רואה עשר נשים במלתחה. אני רואה עבודה קשה מול העיניים. העבודה הקשה והמורכבת שבלהיות אשה. זה מתחיל בזה שהן יוצאות מהבריכה. אני רואה את הבגדים. המון המון תחרה. הן עושות פדיקור ומניקור. הן מתאפרות במהירות שיא. הן עושות פן. נועלות נעלי עקב ולובשות בגדים יפים. לובשות במהירות שיא את המסיכה. זה דבר שמעולם לא היה לי, ומאז שנפרדתי בכלל הפסקתי להתלבש. אני בטרנינג הולכת לבריכה וחוזרת מהבריכה. אני היום בקייטנה. כל מה שמיותר התקלף. היום יש בריכה, חברים, עבודה. בארון יש לי הסט השחור של בגדי טלוויזיה, וכל השאר חולצות טריקו משופשפות מכביסה כי הן חייבות להיות נורא רכות. מושג ההתלבשות התפורר לחלוטין. אני לא עושה יותר שום דבר כדי לשאת חן ולרצות אחרים".

אז אם כל כך טוב להיות אישה לבדה בשביל מה את צריכה משפחה חדשה?

"כי עם ההתפרקות של מוסד המשפחה נוצר חלל נורא גדול, שכשהגיע יום חמישי ויום שישי עם כל הרוטינה המשפחתית שיש כאן באוויר התחילו אצלי המועקות הנורא גדולות. התחושה של החלל, של הבדידות של האם החד-הורית עם ילדיה, חוסר המשפחה".

תמיד יכולת להזמין את עודד לארוחת ערב.

"זה מלאכותי. כשמשחררים צריך לשחרר. בעיקר כשהבנאדם הלך למקום אחר, פיסית. זה לא עבד".

ולמה לא יותר פשוט לעשות מה שעושות כולן - כלומר לחפש בן זוג חדש שיש לו ילדים בערך בגיל של הילדים שלך, לנסות להקים אתו משפחה חדשה ולקוות שזה ילך איכשהו?

"קודם כל, כמה פעמים זה מצליח? זה מאוד נדיר. אבל נניח שלהיות מי שאת לצדו של עוד אדם זאת פסגת השאיפה הזוגית. אז אני רואה כל הזמן מסביבי גברים שהם מי שהם ונשים שחגות סביבם על קצות האצבעות. אני רואה זוג, גבר ואשה, במבט חטוף אחד אני רואה איפה היא בולעת, איפה היא סופגת, איפה היא מתגמשת ואיפה היא משקרת לעצמה".

ולמה זה קורה?

"בגלל שגברים סובלים מנכות רגשית. ישנה פסיכואנליטיקאית בשם ננסי צ'דרו שמסבירה את עקרון הנכות הגברית: נשים וגברים נולדים מנשים. בגיל שלוש ילדים צריכים לעשות את ההפרדה. וכדי שהבנים יפרידו את עצמם מהאמא הבנים צריכים לדחות אותה, להתנכר לה, כדי לכונן את הזהות הגברית. מאותו רגע ניכור והתבוננות על האשה כעל האחר מלווה את ההתבוננות הגברית גם כשהם מכוננים זוגיות. בואי נזהה טיפוסים - ישנם הנרקסיסטים שמפילים עלייך את כל הבלבול הרגשי שלהם ושואבים ממך את כל הכוח. ישנם הבוסים שהמפתח בכיס שלהם, הם מנטרלים רגשות ושומרים אותך כל הזמן במצב של כמיהה. ישנו הארכיטיפ של החבר שהוא בעצם חברה טובה שאין לו סקס-אפיל. הם תלותיים ותמיד מתגעגעים לאמא שלהם. את צריכה לעבוד אתם קשה מאוד כדי לקיים קשר ומשיכה מינית".

אולי הבעיה היא אצלך? אולי את לא יכולה להימשך למי שמסוגל לקיים אתך דיאלוג רגשי אמיתי? אולי אלו לא נכויות של גברים אלא של נשים?

"לא, אני לא חושבת שזה ככה, ואני שואלת למה אי אפשר לשמר את המתכונת הגברית המובהקת וגם לפתח כישורים נפשיים מינימליים?"

את באמת לא מכירה גברים שעשו את זה?

"לא. את מכירה? כמה כאלה מתוך מאות הגברים שאת מכירה יש? למה תמיד יש להם רתיעה רגשית? למה מערכת העצבים שלהם לא יכולה להפיק הד נכון? מה את עושה את עצמך? את לא יודעת שדיאלוג אתם הוא עניין נדיר?"

אני יודעת, אבל אני מוכנה גם לקבל את האפשרות שאולי זאת גם בעיה שלנו.

"נגיד. אבל עדיין נשארת פה לא פתורה הדיכוטומיה בין ידידות ומשיכה. בואי לא נדבר על מי אשם. יש פה דיכוטומיה שאי אפשר לסדר אותה".

מה דעתך על האופציה של זוג שהם החברים הכי טובים, אבל כל אחד מהם מזדיין בחשאי מהצד וממלא את צרכיו הרומנטיים?

"זאת אופציה שלא מתאימה לי וחוץ מזה הפטנט שלנו הרבה יותר טוב - במקום בחשאי אנחנו עושים את זה בגלוי. אנחנו מתכנסים יחד כדי להיות משפחה ואת הצרכים הרומנטיים שלנו אנחנו ממלאים בחוץ בלי להסתיר כלום. יש המשולש המשפחתי והחיים הרומנטיים חופשיים. למה צריך סוד ופחד לפגוע ואשם? הפטנט של להישאר נשואים ולבגוד מעליב מאוד. זה מעליב אותך קודם כל. וחוץ מזה, מה העניין, פיקציה של ביטחון? אז בשביל זה מצאנו נוסחה לביטחון רגשי מקסימלי שלא תלוי במשיכה. קודם כל אני רוצה להגיד לך שמבחינת המבנה הרגשי של שני חברים יש לי הד. מערכת העצבים של שלושתנו פועלת באותו פולס".

אבל למה בכלל אתן צריכות את אבי, שבהיותו גבר על פי הגדרתך הוא חשוד בנכות רגשית?

"טוב, אבי במקרה דווקא לא נכה רגשי".

הסדרי המשפחה החדשה

בואי נחזור לקושי שלך בקיום מערכת זוגית שגרתית.

"את יודעת, אחרי הפרידה, לצד הצורך להיות נחשקת ואהובה היה צורך לא פחות חזק ברשת משפחתית במקום זאת שהתפרקה. ליד זה מהר מאוד צמחה ההבנה שהילדים לא מקבלים אותך עם גבר חדש. וכשאת בת 50, אף אחד, לא ההורים שלך ולא הילדים הגדולים שלך, לא מעוניין לראות אותך כיצור מיני, כלילית; כולם רוצים לראות אותך רק כחווה, כאמא, כאשה מטפלת. גם הגבר החדש שאת מוצאת, מדליק ככל שהוא, אין בדרך כלל תואם בין המדליקות שלו ליכולת ההורית שלו כאב חורג לילדיך. לילות מסעירים לא מבטיחים ארוחות בוקר משפחתיות שלוות, חופשות עם הילדים וארוחות שבת. אני כיום מנהלת מערכת יחסים עם גבר שמבחינת המתחים והמלחמות בה היא גורמת לסכסוך הישראלי פלשתיני להחוויר. ואין לי שום עניין לוותר על המאבק הנפלא הזה שיש בו הרבה חום ותשוקה ושמחת חיים. המאבק הבסיסי העמוק שמתקיים בין גבר לאשה".

מצד אחד את אומרת שאת לא יכולה לחיות עם גבר משום שהוא נכה רגשי. עכשיו את אומרת שאת רוצה גבר כדי דווקא לנהל אתו מאבק.

"זאת בדיוק הסיבה שאני לא רוצה משפחה עם גבר שיש לי אתו מערכת רומנטית. זאת מלחמת עולם ואני את האינסטינקטים המשפחתיים שלי רוצה להפנות לילדים שלי ולא למלחמות עולם. יש פער חריף בין המצב המשפחתי למצב הרומנטי. איך אפשר בכלל לחבר את הדברים האלה? כשאתה מנהל משפחה עם ילדים ורוטינה ומשכנתא וויתורים איך נשאר משהו לדברים אחרים? כמה עירני אתה צריך להיות כדי להשאיר לחלוחית לדברים אחרים? וזה עוד כשמדובר במשפחה עם ילדים משותפים. תוסיפי לזה את הקושי שבחיבור בין ילדים שלך לילדים שלו בנישואים שניים, עם כל המתחים החדשים".

השמועה מספרת על זוגות שפתחו פרק ב' בחייהם, ויצרו משפחה מורחבת הרבה יותר מוצלחת.

"אני מקווה בשבילם שזה נכון. מה שהיה ברור לי זה שאני רוצה משפחה ואני רוצה רומנים, אבל אני לא רוצה לשלב את שני הדברים האלה. לשמחתי, זה היה ברור גם לרחלי ולאבי. שלושתנו הרגשנו שרשת הביטחון המשפחתית לא צריכה להיות תלוית רומנים. היא צריכה לעמוד בפני עצמה ומכאן צמח הצורך לפצל את החלקים - הצד הרומנטי והצד המשפחתי. כי אם התרבות מגבילה אותי להיות או חווה - כלומר אמא ומטפלת ואשת משפחה - או לילית, כלומר אשה מינית, אני רוצה להיות שתיהן".

ומה יקרה אם אחד מכם יתאהב?

"זה קרה וזה מה שטוב. הרומנים הם מחוץ לחוג המשפחתי הזה והמשפחה ממשיכה להתקיים".

זאת אומרת, אם יהיה לך בן זוג או חבר מחר תביאי אותו לארוחת הערב של יום שישי?

"בפירוש כן, מתי שבא לי או בא לו. אבל המצב המשפחתי לא יהיה תלוי בזה. זה עמד במבחנים אצל שלושתנו וזה עבר בשלום. הדבר הטוב הוא שאין לך את המתח הזה שאם אין לך רומן, אז אין לך שולחן ביום שישי. זאת אומרת, משפחה לא יושבת על המשבצת של הרומנטיקה. זה פטנט ענק - המקום המשפחתי, הילדי, מכוסה ומובן מאליו".

ומה ההבדל בין זה לבין סתם שיהיו לך חברים נורא טובים שלפעמים תלכי אליהם ולפעמים הם יבואו אלייך?

"יש הבדל. כי עם חברים סתם אז יש להם המחויבויות שלהם ויש להם חברים אחרים או שהם נשואים. פה המחויבות המשפחתית שלנו היא אחד לשני".

עשיתם הסכם?

"מה פתאום הסכם? זה דבר שנוצר. קודם כל את צריכה כימיה ולדבר את אותה השפה ויש מחויבות. יש המחויבות של שלושתנו. נראה שאצל שלושתנו המחויבות המשפחתית היא נורא גדולה. התוכניות שלי עם הבת שלי והבן שלי קודמות אצלי תמיד לכל תוכנית אחרת, בעיקר תוכניות רומנטיות. ואז ההתנהלות המשפחתית שלי, לרדת אתה לסיני או ללכת למקום הזה או האחר נעשית עם המשפחה. ההתנהלות המשפחתית הבסיסית היא אתם".

אם תסעי לחו"ל כמו שאת מתכננת מה יקרה לאבי ולרחלי?

"לאבי ולרחלי אין בעלות על הנסיעות שלי. זאת משפחה שאין בה שום בעלות. כי הרי ממה השתחררנו, השתחררנו מהבעלות. זה לא כובל אותך, זאת רשת ביטחון".

מה יקרה אם תרצי אי פעם לעבור לגור עם גבר?

"הרעיון הזה נראה לי זר מאוד עכשיו, אם כי אני לא יודעת מה יקרה עוד עשר שנים. כרגע נראה לי שהמקום הזה שבו אנחנו מחונכות להקשיב ולטפל בהם הוא מקום דפוק אצלנו. לזוגיות, יותר מאשר לכל דבר אחר, דרוש כשרון - איך לשמר את הקסם, להתגבר על הרוטינה, לקיים את המתח, ולצעוד בשביל הדמדומים המתעתעים הזה שבצדו האחד צורך חזק בנפרדות ובצדו השני כמיהה סימביוטית. הרי כולנו רוצים דיאלוג במובן הזה שהאדם ממול באמת יראה אותך ואת תראי אותו ואם יום אחד יקרה לי נס, זה יהיה הנס שתהיה לי זוגיות כזאת".

אין לך געגועים לנישואים?

"אני לא אגיד באופן אוטומטי שלא. אני לא אגיד שאין רגעים שבהם לא צפים געגועים חזקים לרגעים של המשפחה אבל יש גם את השחרור וההבנה שבסופו של דבר גם עודד שהוא יקר לי מאוד, יקר לי מאוד, יקר לי מאוד, חי את החיים שלו יותר נכון. שום מקום לא יכול לשחזר את האהבה הזאת והמקום של המחויבות אל האדם שיש לך ממנו ילדים, וגם את תחושת החלום שהיתה רק אתו. בגלל זה הגבר הזה לעולם יתקיים בתוכי בתוכי. ויחד עם זה אני רוצה להגיד לך שאת חברתו אני רואה כהמשך שלי, ולכן היה חשוב לי להכיר אותה וראיתי בן אדם שמוצא חן בעיני ואני מחזיקה להם אצבעות. עם היד על הלב הוא מספיק יקר לי שעם כל הכאב אני מתפללת מכל הלב שיהיה לו שקט בחיים".

איך את רואה את עצמך בגיל 60?

"אחרי שנפתור את הבעייה שמול העיניים שלי יש בשדרות רוטשילד אנשים שאין להם מה לאכול ולפלשתינאים אין מים לשתות, יש איזו מחשבה לקחת יום אחד קרוואן ולהסתובב בעולם. יצטרפו פה ושם חברים, מאהבים, אולי לפעמים הילדים. העיקר לחיות עם בני אדם מתוך קרבה וחום וידידות בלי כל התוסף הזה של היעלבות ופגיעה ותסכול ובעלות ואגו ושתהיה שמחת חיים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו