בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרוכז לחלוטין בעצמו

המשפט האחר המכתבים של קפקא אל פליצה

תגובות

אליאס קנטי. תירגמה מגרמנית: רחל בר-חיים. סדרת פרוזה אחרת, הוצאת עם עובד, 174 עמ', 49 שקלים

יש משהו מזוויע במכתבים של פרנץ קפקא אל פליצה באואר. יש בהם רק מעט מאוד מן המקוריות המבריקה, מן היצירתיות ומן האירוניה המושחזת האופייניות כל כך לקפקא הסופר. "המכתבים לפליצה" הם טקסט שטוח, חד-ממדי במידה רבה, אובססיווי עד אימה, אחוז חרדות קיומיות משתקות. לו היתה זו הפרוזה היחידה של קפקא שהיתה מגיעה לידינו, ספק גדול אם היינו מסוגלים לנחש שהאיש החולה, הנואש, המטורף הזה, מסוגל לחבר יצירות מופת כמו "הגלגול" או "המשפט". מכתב אחרי מכתב, מכתב אחרי מכתב, בכפייתיות מפלצתית, תוך חזרות אינסופיות, שלוח רסן, נעדר כל משמעת פסיכולוגית או אנושית, חסר רחמים, משגר פרנץ קפקא אל פליצה באואר העלובה מטחים של מלים מתלוננות, תובעניות, ספוגות רחמים (עצמיים) ושנאה (עצמית, אבל לא רק עצמית), עד שהוא מצליח לחסל את מערכת היחסים המוזרה שלהם.

החיבור בין קפקא של "המכתבים לפליצה" לבין גדול המודרניסטים במאה העשרים, אדם שהשפעתו על הספרות ועל התרבות המודרניות כמעט בלתי נתפסת, נדמה כבלתי אפשרי, הייתי אומר שערורייתי. אין פלא שפרסום המכתבים עורר רתיעה - לא רק, ואולי לא בעיקר בשל החדירה לפרטיותו של קפקא, אלא בשל הסכיזופרניה שהם כופים על הקוראים. שהרי על אף כל ההכרזות הפוסט-מודרניות על מות המחבר - שכמו ההכרזה על מות האלוהים ועל מות "האני" הן יותר ניסיונות ספוגי אימה לעורר הפרכות מרגיעות ("שום דבר לא קרה, אבא ואמא רק מדברים") מאשר איקונוקלזם אותנטי - המחבר הזה, פרנץ קפקא, מרחף אל תוך הטקסטים שלו כאילוסטרציה וכהצדקה מוסרית ואסתטית. קפקא האדם אמור להיות קול צלול של שפיות מרירה בעולם שאיבד את צלילות דעתו. אנחנו רוצים לאהוב אותו כפי שאנחנו אוהבים את הסופר. זה לא פשוט.

האם אפשר ליישב בין קפקא "הפרטי" של המכתבים לבין קפקא? במסה הקצרה שלו, "המשפט האחר", אליאס קנטי, באקט של תאווה אנטי-קפקאית בעליל לקונסיסטנטיות, מנסה. תחילת ההתכתבות של קפקא עם פליצה מתאפיינת בפוריות יצירתית מדהימה. בעודו מרעיף על פליצה מכתבים מייגעים והרסניים, כתב קפקא כמה מן הגדולות ביצירותיו: "גזר הדין", "הגלגול", "אמריקה", "המסיק", "ומושבת העונשין". בכל אחת מן היצירות הללו אנו מוצאים את קפקא שלו התרגלנו לצפות - אירוני, רהוט, מבריק מאוד. קנטי מנסה להראות שיש קשר הדוק בין המכתבים לספרות. למרות שאין לכך ביטוי גלוי במכתבים, פליצה מעניקה לקפקא, אליבא דקנטי, איזו השראה - השראה מנוכרת משהו שלה בדיוק הוא זקוק: "ביטחון במקום רחוק, מקור כוח שלא יבלבל את רגישותו במגע קרוב מדי, אשה שקיימת בשבילו בלי לצפות ממנו ליותר ממלים".

המשבר ביחסים ביניהם מתחולל - כך קנטי - כאשר היא נכשלת בהבנת תפקידה. קפקא שולח לה את ספרו הראשון, "התבוננות", ואינו זוכה לתגובה. "גם אבן ודאי היתה מרחמת עליו. ואז התברר לו שהמזון שסיפקו לו מכתביה, שבלעדיו לא יכול לכתוב, נתרם לו בעיוורון. היא לא ידעה את מי היא מאכילה. הספקות שכירסמו בו תמיד גברו, הוא לא היה בטוח עוד בזכותו לקבל את מכתביה, מכתבים שבימים הטובים תבע ממנה בתוקף, והכתיבה הספרותית, שהיתה חייו האמיתיים, החלה לצלוע". הכישלון הזה של פליצה הוא בעיני קנטי לא פחות מ"אסון". משלב זה, הוא טוען, חדלה פליצה להיות השפעה חיובית על קפקא, מכתביו נעשים למאמץ מרוכז להיפטר ממנה מבלי להודות בכך. בסופו של דבר המאמץ הזה מצליח.

קנטי אינו מאשים את פליצה, הוא אפילו מגלה כלפיה אמפתיה. היא אשה צעירה המנסה כמיטב יכולתה להתמודד עם המבול המהמם של תלונות והתקפות עצמיות שבהן קפקא מציף אותה. אולם קנטי מקבל את טענתו - המופרכת - החוזרת ונשנית של קפקא שהוא אינו קיים באמת אלא כמכונת כתיבה, שהכל בחייו כפוף לכתיבתו, שהיא מסבירה הכל ומצדיקה הכל. מנקודת הראות הזאת, פליצה אינה אלא גורם מסייע או מפריע לכתיבה. במונחי תרומתה לכתיבתו של קפקא (להבדיל מן המונחים האנושיים שבהם היא אולי הקורבן) פליצה, שלא בטובתה, היא הרוח השלילית, המקלקלת, המזיקה של הסופר - לפחות מן הרגע שבו היא נכשלת בתפקידה כמוזה מעריצה וממיטה על קפקא "אסון".

מאותו רגע דווקא קרבתה של פליצה היא שמזיקה לקפקא ואילו התרחקותה, אפילו כאשר היא כרוכה בסבל, מפיקה ממנו פנינים ספרותיות. לרוע המזל פליצה אינה מתרחקת במהירות הראויה. על אף התנהגותו המזעזעת של קפקא, הכוללת הודעה ששכר סוכנות בילוש כדי לאסוף מידע על פליצה ועל משפחתה ותביעה להראות לאביה מכתב שבו הוא מסביר באריכות מדוע הוא אינו ראוי לשאת את בתו, או כל אשה אחרת, פליצה אינה דוחה את המחזר המוזר שלה. היא מתעלמת מהמולת מכתביו ונכנסת אתו בקשרי אירוסין. חרדותיו של קפקא רק גוברות. במקביל ליחסיו עם פליצה באואר הוא רוקם מערכת יחסים מורכבת עם ידידתה גרטה בלוך. מסיבה כלשהי החליטה בלוך לחשוף לפני פליצה חלק ממערכת היחסים הזאת. קפקא מוזמן ביולי 1914 לעימות עם פליצה, אחותה ארנה וגרטה בלוך. פליצה מטיחה בפניו דברים קשים (איננו יודעים במה בדיוק היא מאשימה אותו). קפקא שותק ופליצה מכריזה על ביטול האירוסין. בעיני קנטי העימות הזה הוא "המשפט האחר" - חוויה טראומטית שקיבלה ביטוי ישיר כמעט בספר "המשפט".

קנטי מביא קטעים מן היומן ומן המכתבים המעידים לדעתו שהקשר בין הבדיה למציאות הוא ברור לחלוטין. אבל נדמה שהקשר ברור פחות ממה שקנטי טוען. אין ספק שבברלין חווה קפקא חוויה לא נעימה ובמידה מסוימת גם משפילה מבחינתו, אולם המעבר מן המציאות אל הספרות הוא פחות ברור ממה שמנסה קנטי לטעון. אין ספק שבספריו קפקא השתמש בשברי חוויות מחייו הממשיים, אולם כדי לתאר השפלה או ניכור לא היה לו צורך במאורעות קונקרטיים. השפלה, ייאוש, ניכור, העדר משמעות וחוסר תוחלת הם חוויות בסיסיות של בני אדם, בסיסיות כל כך, אליבא דקפקא, שתיאורן בספרות נובע מכל מקום ומשום מקום. אין צורך לחפש את ההקשר הספציפי לחיבור "מושבת העונשין" באיזו חוויה גופנית של קפקא ואין צורך לחפש את ההקשר הקונקרטי לסיפור "לפני החוק" בחוויה קונקרטית של דחייה או כישלון. בתשוקתו לתת משמעות למכתבים מסתבך קנטי בתפיסה פשטנית של הספרות כרומן מפתח.

האומנם, כפי שטוען קנטי, סצינת ההוצאה להורג ב"המשפט" היא השתקפות פשוטה של ההשפלה בברלין, והאומנם חביבותם של ארנה באואר ושל הוריה משתקפת בתיאור המעורפל של הדמות המנסה אולי לעזור לק' לפני הוצאתו להורג? אינני בטוח. משפט? עלבון? נפנוף יד? לראות באלה השתקפות של מציאות פירושו רדוקציה בעייתית לקפקא. אין לבלבל בין ביקורת ספרות לבין Quellenforschung. ניסיונו של קנטי ליצור קשר ישיר בין הניתוח הפסיכולוגי - שהוא לעתים יפה ולעתים מופרך - לבין הכתיבה אינו משכנע. הספרות והחיים אינם מנותקים זה מזה, אולם הדרכים המחברות ביניהם נסתרות ועקלקלות.

יחסו של קפקא לפליצה אמביוולנטי מלכתחילה. יש משהו מנוכר מאוד בתיאור שהוא מתאר אותה ביומנו מיד לאחר הפגישה שבה התאהב בה לכאורה: "פנים גרומות ריקות שלא הסתירו כלל את ריקנותן... אף כמעט שבור, שיער בלונדיני נוקשה מעט, מחוסר חן, סנטר חזק." כך לא נשמע גבר מאוהב. האהבה נכנסת לתמונה ללא הסבר ברור, וגם כשהיא מוצהרת ומוכרזת קפקא מסוגל לאמביוולנטיות מפתיעה. במכתביו לגרטה בלוך הוא מבטא רתיעה וניכור מן האשה שלה הוא כותב, באותו זמן עצמו, מכתבי אהבה אובססיוויים. "מחלות שיניים," הוא כותב, "הן אחד המומים הדוחים ביותר, שרק אצל האנשים הכי יקרים לי אני יכול להעלים עין ממנו, וגם אצלם בקושי רב." אחר כך הוא מתאר את שיני הזהב שלה, מבקש לדעת הכל על "המוגלה מתחת לגשר, התפוררות הגשר חתיכה אחרי חתיכה". המכתבים הללו לגרטה נכתבים במקביל להמשך חסר פשרות של זרם המכתבים לפליצה. קפקא מסוגל לבטא בה בעת פגיעות וקירבה וריחוק וניכור אירוני כלפי האשה שבה הוא מאוהב לכאורה.

רק לכאורה. בקריאה זהירה קשה לראות במכתבים הללו אהבה או קשר של ממש (שלא כקנטי איני חושב שיש הרבה חום גם במכתבים לגרטה). קפקא מרוכז לחלוטין בעצמו - בעיקר בחרדותיו שהקשר עם פליצה משמש לו כדרך להעלותן ולדון בהן בינו לבינו באמצעות פליצה, שאינה אלא אובייקט, שק שבעזרתו הוא חובט בעצמו ובה. קפקא מתאר את החודשים הראשונים בהתכתבות כמעין תקופת זוהר מופלאה, אולם המכתבים מבשרים כבר אז את האובססיה הממשמשת ובאה, ללא כל קשר ברור עם מעשיה של פליצה.

יהיה זה מסוכן לראות בביטול האירוסין מעשה עוול גדול כלפי הסופר. התנהגותו אכן היתה מפוקפקת, בלתי נסבלת ממש. הקשר חודש ביוזמת פליצה, והשניים מגיעים לרגעים של קירבה בעיקר בזכותה. לכל זה, ובעיקר לכתיבה הספרותית, יש קשר הדוק לעולמו הפנימי של קפקא, שבו אין מקום של ממש לאחרים. ימים מעטים אחרי שהתברר לקפקא שפליצה לא קראה את ספרו - כלומר לאחר "האסון" - כותב לה קפקא ניתוח מבריק של שיר סיני מן המאה ה-18 שאותו שלח לה כמה חודשים קודם לכן.

השיר מספר על ידידתו של המלומד הקוראת לו להניח לספרו ולבוא למיטה. הניתוח הזה, הבלחה פתאומית של קפקא אל תוך המכתבים, קוטע את הזרם האובססיווי שלהם במעין אתנחתא אירונית. הוא מסתיים במלים: "האשה... ברייה מסכנה ואומללה שכמותה נלחמת כעיוורת; את מה שנמצא אל מול עיניה אין היא רואה ובמקום שעומדת חומה היא מדמה בסתר לבה לראות רק חבל מתוח שעוד אפשר לזחול ולעבור תחתיו."

קפקא רחוק משיתוק. בעולם שהוא מתאר, העולם הקפקאי, קפקא מציג את עצמו תמיד כקורבן, כמי שלכוד בעולם נורא ובלתי מובן שאת כלליו קבעו אחרים. מי שרואה כך את הדברים, מי שרואה את קפקא כקורבן להשפלה, אינו מבין שקפקא מושל בעולמו ביד רמה. הוא מענה (את עצמו ואת זולתו) כאקט כוחני של שליטה. הוא מציב לפני האחרים מחסום בלתי עביר, אבל אינו חוסך מהם את הצורך לזחול, מתוך תקווה חסרת תוחלת שאיכשהו יעלה בידם לעבור פנימה.

Briefe an Felice \ Elias Canetti Der andere Prozess Kafkas: ד"ר אביעד קליינברג הוא היסטוריון באוניברסיטת תל-אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו