שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

חייו המסוכנים של מקסים גילן

הביוגרפיה של מקסים גילן משאירה את השומע מסוחרר: מלכים, מחתרות, נשים והרבה סודות מלווים את האיש שנולד בצרפת, בגר בספרד, חי בישראל וגלה לצרפת. מהו בעצם - משורר? פוליטיקאי? עיתונאי? הרפתקן? הוא עצמו בוחר דווקא ב"איש העם"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יוסי קליין
יוסי קליין

במשך השיחה עם מקסים גילן בבית קפה צפוף בתל אביב הוא מבקש להזיז קצת את השולחן, כי האשה לידנו "מתעניינת יותר מדי בשיחה שלנו". אנחנו משוחחים על מעשים נשכחים שארעו בימים רחוקים ולא נראה שמישהו עשוי לגלות בהם עניין. מקסים גילן הוא זהיר אם כי, לדבריו, בהחלט "לא פרנואיד". הפרנויה הקלה שלו פסקה, הוא אומר, ביום שיאסר ערפאת נחת בשטחים.

הארוע הזעיר בבית הקפה הוא שריד לתקופה שבה השתדל גילן לומר את דבריו בזהירות מופלגת. עשרים ושלוש שנים חשש לחזור לישראל בגלל דברים ומעשים שעושים היום כולם. שלוש פעמים איימו בפאריס על חייו: "פעם בצרפתית במבטא ערבי, פעם באנגלית-אמריקאית ופעם בעברית". הוא נפגש עם פלשתינאים כשהחוק אסר על פגישות כאלו, הוא דיבר על מדינה פלשתינית כשלושים שנה לפני אריאל שרון. מה יצא לו מזה? היום, עשר שנים לאחר שחזר מגלותו הארוכה, הוא מגדיר את מצבו "קשה". ישראלים זוכרים בקושי מיהו, עם פלשתינאים - בהם בכירים במדינה הפלשתינית העתידה לקום - הוא ניתק את הקשרים, "בגלל אוסלו": הוא לא האמין שאפשר למשוך את התהליך זמן רב כל כך.

הוא מוציא לאור כתב עת ספרותי-פוליטי אנכרוניסטי קצת וכותב שירים, אבל מי קורא היום שירה? הוא נראה כפנסיונר חביב אבל מקפיד עדיין לשמור כמה סודות לעצמו, כמו סוכן חשאי שתמיד ערוך למשימה סודית. חמישים השנים שעברו מאז ימי המחתרות שלו לא מפחיתות מעוצמת החשאיות. הוא מחייך חיוך דק של מסתורין: יש סודות שזמנם עוד לא הגיע להיחשף.

מקסים גילן הוציא עכשיו לאור ספר שירים חדש, "בבית קורס", והוא מבקש לדבר בשבחי ההפרדה בין איכות של שירה לאידיאולוגיה. אין צורך לערבב. האידיאולוגיה המקוממת של עזרא פאונד ואורי צבי גרינברג אינה מפחיתה מאיכות שירתם. השירה שהוא כותב עכשיו היא גם פוליטית. ה"בית" בספר השירים שלו הוא מדינת ישראל ושורות כמו "חבר/ חיילים ניגש בצעדים רופפים, ביום קור/ אל הדחפור. לא יעזור:/ בכי אשה וצווחת תינוק" מעמידות אותו בעמדה פוליטית מוגדרת.

חייו של מקסים גילן מתנהלים בערוצים מתחלפים: שירה ויצירה מתחלפים לפרקים בפוליטיקה. את משנתו הפוליטית העביר מימין לשמאל ואת מזוודותיו ארז יותר מפעם אחת: הוא נולד בצרפת, בגר בספרד, חי בישראל וגלה בצרפת ונראה שנדודיו לא נגמרו.

עד שפרסם את ספר השירים הראשון שלו, "גדר פרוצה", כשהיה בן 26, חשב שהגאולה תגיע לעולם באמצעות אידיאולוגיה סוציאליסטית לאומית ומעשים שיממשו אותה. המעבר מלאומיות דוגמטית להומניזם חובק עולם היה כרוך באי אלו ביקורים בבתי כלא ובסופו של דבר - בגלות ארוכה שממנה הוא מתקשה להתאושש עד היום.

מחתרת "המנגנון"

מה הוא, אם כן? משורר? פוליטיקאי? הרפתקן שמבקש לשלב בין השירה לפוליטיקה? הוא מוכן להתפשר בנדיבות על "איש העם". אם עמל כפיים הוא תנאי להיותו "איש העם", הרי שגילן ראוי לו. הוא עבד בבית חרושת לנברשות, בבית דפוס ובמשמרות לילה במערכות עיתונים. אבל שנים חלפו ושכבה עבה של חלודה עוטה עכשיו את החיבור בין השירה והאידיאולוגיה שלו, לבין העם.

את המעברים האידיאולוגיים שלו התחיל לפני חמישים שנה. הוא היה, לפי הסדר, "סוציאליסט לאומי", חבר ב"הגנה", איש לח"י והיה אפילו מזכיר תנועת הנוער העברי של הציונים הכלליים, שעם חבריה טיפס למצדה. סוציאליסט היה ונשאר, אבל פשט מעליו את הלאומיות ולבש את האדרת האידיאולוגית של שתי מדינות לשני עמים בין הירדן לים.

הביוגרפיה שלו משאירה את השומע קצר נשימה. הראש פשוט מסתחרר. מלכים וממלכות מלווים את סיפור חייו וגיבוריו משוטטים על פני אירופה כולה. הוא נולד ב-1931 בעיר ליל שבצרפת. אביו היה "מיליונר סוציאליסט" שפשט רגל, התעשר שוב ועבר לברצלונה שם התוודע לאמו, ילידת גרמניה שהיתה מזכירתו של שר החוץ הגרמני. בברצלונה ניצל אביו את ידידותו עם קארול השני מלך רומניה ועם חברתו של המלך, אחת מאדאם לופסקו, כדי לזכות במינוי "קונסול הכבוד של רומניה". האב הגיע עד למעלת תת השר לענייני ביטחון פנים בממשלה הקטלונית בספרד הרפובליקנית. עם ניצחונו של פרנקו במלחמת האזרחים הוא נמלט, נשפט שלא בפניו ונידון למוות. לאשתו, שביקשה לברר מה עלה בגורלו, נאמר: ראי עצמך כאלמנה.

ב-1944 עלה גילן לארץ ישראל עם אמו ואחותו הצעירה ממנו. הם שוכנו במחנה עתלית ואחר כך הועברו לשכונת התקווה בתל אביב. דודה של אמו, שהיה מלך הטבק בבולגריה, ציווה על אחיינו החורג, איל הטבק הישראלי מרטין גהל, לתמוך בה. התמיכה הספיקה רק לממן את הוצאות האשפוז של האם החולה וגילן הצעיר נאלץ לעזוב את לימודיו בגימנסיה הרצליה ולעבוד בשורה ארוכה של משרות. אזכור שם נעוריו המשוער, גולדהירש, מכעיס אותו. הוא בכלל לא גולדהירש והוא אינו זוכר מתי החליף אותו. מה היה השם, אם כך, ומתי החליף אותו? "אח, מה זה חשוב", הוא אומר. "שיניתי את זהותי לעברית, וזהו". רן אדליסט, שראיין אותו בתחילת שנות השמונים ל"מוניטין", מסכם שם את דמותו: "נראה כמו אורסון ולס, חי כמו מהפכן ומספר סיפורים כמו הברון מינכהאוזן".

הוא הגה תוכנית שלא יצאה אל הפועל לירות בליגיונרים ירדנים על חומות ירושלים "כדי לעורר פרובוקציה" (פרטיה המלאים והסודיים של התוכנית לא ייחשפו כאן, כמובן). איזו פרובוקציה? נגד מי? "עזוב", הוא אומר, "זה מסובך". ב-1952 הוא הואשם ב"החזקת מסמכים סודיים". אילו מסמכים? מי מסר אותם? הוא לא גילה לחוקריו אז וברור שלא יגלה לי היום. הוא בילה 18 חודש בכלא. תחילה בכלא מעשיהו ואחר כך בכלא תל מונד. בכלא מעשיהו אירגן שביתת אסירים וכתב יומן "מאוד גרוע". בכלא תל מונד חווה את מה שהביא, לדבריו, לנקודת מפנה בחייו. הוא ראה סוהרים ניצולי מחנות ריכוז נאציים מתעללים בערבים. עד אז לא האמין ש"יהודי מסוגל לענות בני אדם והנה, העינויים מתרחשים מול עיני".

כעבור ארבע שנים הקים מחתרת ושמה "המנגנון". מטרת המחתרת הזאת היתה מעורפלת כנראה כבר אז ובוודאי שהיא כזאת היום, בכל מקרה ברור שהיתה "נגד השלטון". בסמוך להקמת "המנגנון" הוא נחשד בקשר עם מבצעי רצח קסטנר (לאחד מהם, זאב אקשטיין, הוא הקדיש שיר: "עצים רדומים באולם גדוש חום, קץ לגדולה ולתום"). הוא נעצר, טען "אני קורבן של רדיפה פוליטית", הוחזק במעצר 39 ימים ושוחרר מבלי שהועמד לדין. 14 שנה אחרי "המנגנון" נעצר שוב. הוא היה אז סגן-עורך בשבועון "בול". הפעם נשפט במשפט שנערך בסודיות גמורה ובדלתיים סגורות, יחד עם שמואל מור, עורך "בול". על פי העיתונות היתה האשמה "פרסום ידיעות כוזבות הפוגעות בביטחון המדינה". על פי גילן הואשם רק ב"פרסום ידיעות בניגוד לצנזורה".

שנותיו היפות

פרשת "בול" מציבה אותו לכאורה כלוחם על חופש הביטוי, המוכן לשלם בחירותו תמורת עקרונותיו. אבל המניע שעמד מאחוריה לא היה שונה בהרבה מזה שהביא לתוכנית לירות בליגיונרים (הוא מתנגד בחריפות לאבחנה כזאת ומעיד גדולי עולם כמו הפילוסופים ברטנארד ראסל וז'אן פול סארטר, שחתמו על עצומות לשחרורו). גילן שנא שלטון ואהב פרובוקציה. הפרסום ב"בול" לא היה יותר מאשר פרובוקציה.

השבועון "בול" התמחה בפרסום שערוריות ותמונות עירום. איזה שערוריות? "הסטודנטית הזונה", למשל. אותו "בול" פירסם לפתע על שערו את הכותרת "האם ישראלים מעורבים ברצח בן ברקה?". מהדי בן ברקה היה מנהיג האופוזיציה לשלטון המרוקני, ששירותי הביטחון של מרוקו חטפו ורצחו אותו בצרפת. והכתבה רמזה שיש לישראל קשר לרצח. 600 עותקים של הגיליון נמכרו. השאר נאספו בידי המשטרה ועורכי השבועון נעצרו.

המידע על מעורבות ישראלית אפשרית ברצח בן ברקה היה ידוע לכל העיתונים עוד לפני שפורסם ב"בול". איסר הראל, ראש שירותי הביטחון, הפיץ אותו כדי לפגוע במאיר עמית, שהחליף אותו בראשות המוסד. בחטיפה היה מעורב מפיק סרטים ידוע, שעבד, כך סבור גילן, בשירות המוסד. המפיק היה חתנו של שר בממשלה, שדאג למנוע את הפרסום באמצעות ועדת העורכים. הוועדה, שבה היו חברים כל עורכי העיתונים בישראל, חוץ מ"בול" ו"העולם הזה", הסכימה לא לפרסם את הידיעה. עורכי שבועון הסנסציות לא העבירו את הידיעה לצנזורה והסיפור הודפס. מור וגילן הורשעו ונשלחו לשנת מאסר אחת. השניים נכלאו תחילה בצינוק ואחר כך בכלא מעשיהו, בתנאים מפליגים בנוחותם. הם שוחררו לאחר ארבעה חודשים.

עם השחרור, ב-1967, עבד גילן לצדו של אורי אבנרי ב"העולם הזה". עד אז הוא נשא בשלל תוארים: בוהמיין, משורר, חבר מחתרת בדימוס, מבקר קולנוע, מתרגם "פאני היל" להמונים וז'אן ז'אנה ל"הבימה". לאחר כשנתיים החליט לצאת לפאריס. להחלטה קדמו שלוש סיבות: א'. שירותי הביטחון איימו עליו; ב'. נמאס לו; ג'. היתה פרשייה רומנטית שהיתה מעורבת בה "יותר מאשה אחת".

איך פתאום מצא עצמו הבוהמיין התל אביבי גילן מסובך, כמעט בעל כורחו, בפרשה אפלה של שירותים חשאיים? מה החזיר את המשורר ומקים הבמות הספרותיות למחתרות של ימי נעוריו? לידידו של גילן, הצייר והאדריכל נחום ("קיין") כהן, יש שתי תשובות, אחת פרקטית והשנייה ערכית: א'. מבוהמייניות אי אפשר היה להתפרנס; ב'. בימים טרופים כל כך אי אפשר היה להתעסק בשירה.

גילן היה, במונחים של היום, "מוביל תרבותי" וה"תרבות" היתה קודם כל היוצרים עצמם. גם אז, כמו היום, מעטים קראו שירה, אבל אז, שלא כהיום, כולם הכירו משוררים. בהעדרם של חטטנים מקצועיים כמו טלוויזיה ומקומונים הועברו הסיפורים על ה"בוהמה" מפה לאוזן או פורסמו ב"העולם הזה". מסך כבד כיסה על המתרחש בקהילה התרבותית. מאבקי כבוד רוויי יצרים ומתודלקי אלכוהול נערכו בין סופרים ומשוררים שיצירותיהם נכללות היום בתוכניות הלימודים ושמותיהם מתנוססים על שלטי רחובות. הם התהוללו להם בצנעת בתי הקפה שלהם באופן שהוא בלתי נתפש היום.

קשה לתאר כוכב של טלנובלה עברית מהוגנת משתתף בסצנה כמו זו שאותה תיאר המשורר המנוח יאיר הורביץ. הוא מספר על המשורר נתן זך בהילולת שיכורים בקפה "קוויק בר" ברחוב בן יהודה בתל אביב. לאחר שהטיח כמה פעמים את ראשו בשולחן הוא ניסה, על פי הורביץ, לנשק את נעליו של נתן אלתרמן, שהיה שיכור לא פחות ממנו. אלתרמן סירב, זך התעקש לנשק, לפחות, את ידיו, המחזאי יוסף מונדי (שיכור לגמרי) זרק איזושהי הערה, מישהו איים ברצח והמשטרה הוזעקה. "הייתי שם וזה בכלל לא היה כך", אומר גילן. וגילן אכן היה שם, במסיבות, בחבורות הספרותיות שהתלכדו סביב בקבוק של קוניאק ובמריבות הענקיות שהתלקחו שם. "אלו היו השנים היפות ביותר, שנות הרנסס התרבותי שלי", הוא אומר.

לגמו קוניאק מבקבוק

את ספר השירים השלישי שלו, "שהד", הקדיש גילן ליהודית אולמן. שירים הוקדשו גם לדלית, דליה, טטינה ורימונה. גילן היה ידוע כרודף שמלות מובהק, אבל לא הצטיין ביפי תוארו. סופרים ועיתונאים התרווחו על מושבם בהנאה בבואם לתאר אותו. יגאל סרנה, בספרו "יונה וולך", ראה אותו כך: "איש פלסטפי למראה, כבד ומזוקן בעל שפתיים תפוחות וקירח. מעל משקפיים עבי מסגרת עינו האחת צופה והאחרת שוטטה בפזילה חסרת מנוחה". רן אדליסט, שראיין אותו לירחון "מוניטין", מתמצת: "איש גוץ שמן, ממושקף, פוזל, מקריח, לא בריא, לא עשיר, לא נשוי, לא ילדים ותמיד היתה לו הצלחה אצל נשים".

יש לגילן הסבר: הוא אוהב את הנשים ולא פוחד מהן כאחרים, הן חשות בכך ומחזירות לו אהבה. על לבה של אחת מהן, יהודית אולמן, ניהל מערכה קצרה ותבוסתנית עם ידידו הצייר נחום "קין" כהן, עם אחרת, רימונה, התחתן ונפרד ממנה לאחר זמן קצר. "יונה וולך", כותב סרנה, "הוקסמה מכיעורו". היא הציגה לו את שיריה ואיימה לשרוף אותם. הוא הציע לה לשמור אותם בשבילה. אבל על כתב העת שערך באותו זמן, "אוגדן", השתלטו נתן זך וגבריאל מוקד, שינו את שמו ל"עכשיו", הדיחו את גילן וזכו לכבוד לפרסם ראשונים את שיריה. וולך פיצתה אותו בכך שהקדישה לו את ספר שיריה הראשון, "דברים".

למרות כמה התקוטטויות מזדמנות, בעיני גילן נתן זך הוא היום "חבר טוב". את זך הכיר במועדון כשזך היה קצין מודיעין צעיר. ואחר כך גם את המשוררים מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ ואת המבקר גבריאל מוקד (בעוד אנחנו משוחחים נכנס מוקד לבית הקפה, אפו זקור כלפי מעלה, שפתיו מכווצות וכפתורי חולצתו רכוסים עד לצווארו. הוא אומר "שלום מקסים" קורקטי ונענה ב"שלום גבריאל" צונן). יחד עם חברו הצייר כהן הסתובב גילן בבתי הקפה לא כבעל חצר כאלתרמן או שלונסקי, אלא ככוכב לכת עצמאי. הוא נע בין השמשות הגדולות וליקט לו פה ושם אמנים שיעברו אתו כברת דרך בדרכם למקום אחר. עם הציירים כהן וניצן אביב הקים את "קילטרטן", ביטאון ספרותי שסביבו התקבצה חבורת משוררים וסופרים. "גילן היה כדלת קסמים דרכה נכנס קין לעיר סמויה מעושנת ואפלולית שהתקיימה תחת תל אביב האפורה", כתב סרנה ב"יונה וולך".

המסר העיקרי של "קילטרטן", אומר כהן, היה אנטי. אנטי מה? אנטי הכל, הממסד, השירה, האמנות והדרכים המסורתיות להוציא חוברת ספרותית ו"קילטרטן" (משך חיים: שני גיליונות) היה כזה, "כתב העת הסוריאליסטי הראשון בארץ" אומר גילן. החבורה הקימה כתב עת והקדימה לו ערב ספרותי ב"חמאם" ביפו ברוח אותם ימים: כהן, פניו צבועים בלבן, הדגים קטעי פנטומימה, "ויזלטיר וגילן", כותב סרנה, "הסתובבו על הבמה, הפיחו טבעות עשן, לגמו קוניאק מבקבוק ותלו עיניים בתקרה".

בחוברת השתתפו מאיר ויזלטיר, וולך והורביץ. יוסף מונדי כתב: "אני מאמין שהגזע הלבן הוא הגזע העליון" וגילן עצמו קרא בה להעניק פרס נובל למשורר האנטישמי עזרא פאונד. כמתחייב מתפישת העולם הוצאה החוברת לאור במתכונת יוצאת דופן: "הוא מוציא מנבכים גיליון ישן כרוך בקרטון סיבי גס ומצהיב ומוחתם בשעווה אדומה", כתב אדליסט ב"מוניטין" על הרגע שבו הציג לו גילן את החוברת. עשרים שנים אחר כך, בבית קפה בתל אביב, שוב שולף גילן את החוברת מאריזת ניילון ישנה. "קילטרטן" היא עכשיו יותר זיכרון עמום מאשר ממשות. מרופטת, כמעט מתפוררת.

ביולי 1969 הוא טס לפאריס. השנתיים שהתכוון לשהות שם תפחו והיו לעשרים ושלוש וחצי. הוא יצא כמי ש"נמאס לו" ונעשה גולה פוליטי. מעטים הישראלים הראויים לכתר גולה פוליטי ומקסים גילן לא יוותר עליו בקלות. ערבי השתייה בכסית נשכחו מזמן. גילן חזר לעסוק בסכסוך הישראלי-פלשתיני והיה בין הראשונים שיצרו מגע עם נציגי אש"ף. הקשרים עמדו בניגוד לחוק ואיום של העמדה לדין אם יחזור ארצה ריחף אז מעל ראשו.

המכתב למאדים

עשרים ושלוש שנים בפאריס לא הפכו אותו לצרפתי. למרות שהוא נושא דרכון צרפתי והתרבות הצרפתית היא חלק מעולמו, הוא חשב בעיקר על המדינה שנמאס לו ממנה. "הוא נחת בעולם שאינו מתאים לו", אומר נחום כהן. בפאריס הקים, בעזרתו של מי שהיה אז נשיא ההסתדרות הציונית, נחום גולדמן, ירחון, "יזראל אנד פלסטיין" שמו, כארבעים עמודים בשפה האנגלית שעסקו בסכסוך במזרח התיכון תוך תמיכה ברעיון של שתי מדינות לשני העמים.

הירחון הופץ בשיאו בעשרת-אלפים עותקים, מלבד מאמרים התבסס ברובו על ליקוט מידע מפרסומים אחרים ומשרדיו היו ברובע העשירי בפאריס. זה היה אזור שסבל ממלחמות תכופות של כנופיות אתניות, יום אחד נמצאה גוויה של פליט כורדי לפני דלת הכניסה. אדליסט מתאר את המשרד של גילן: "שלושה שולחנות, שני מכשירי טלפון, ארון ספרים גדוש, מכשיר צילום מסמכים, מכונות כתיבה והכל טובע בנחשולי עיתונים, וחוברות".

ב-1977 העסיק גילן גם את חנוך מרמרי (היום עורך "הארץ"). מרמרי, כישראלים אחרים בפאריס שלא היה להם רשיון עבודה, עבד במשך כחצי שנה בליקוט קטעי עיתונות בעברית והוא זוכר את גילן כ"איש עם יכולות וירטואוזיות" שכתב, הקליד, ערך והפיק את הביטאון כ"תזמורת של איש אחד".

מאמר שהתפרסם ב"יזראל אנד פלסטיין" הביא לתגובה פלשתינית רשמית. "זה היה כמו לכתוב למאדים ולקבל פתאום תשובה", אומר גילן. ההתכתבות הביאה לדיאלוג. הוא מספר על קשרים שניסה לקשור בין הפלשתינאים לישראלים, תחילה ל"מחנה השלום" ואחר כך לאישים פוליטיים בכירים כעזר ויצמן, משה דיין ויוסי שריד.

הפגישה האחרונה שלו עם יאסר ערפאת היתה ב-1993, בארבע בבוקר, במלון בפאריס. זמן קצר לפני שובו ארצה ביקש ערפאת לברר אם יש בידו לסייע לגילן בדבר מה, וגילן הודה לו ואיחל ליו"ר שאלוהים יעזור לו ולעמו. ב-1972 הביאו הקשרים שיצר להזמנתו לכנס הבינלאומי לשלום בבולוניה, שבו נפגשו לראשונה בפומבי משלחות מישראל ומארצות ערב. הכנס המתוקשר הוליד מיד מסר חד משמעי ש"מישהו" העביר לו: אם יימשכו מגעיו עם הפלשתינאים, הוא ייעצר בבואו לישראל.

ה"מישהו", טוען גילן, היה עו"ד אמנון זכרוני, שבמשך שנים חזר ואישר באוזניו שהאזהרה עדיין בתוקף. היום חושב גילן שזכרוני אחראי לפחות לשלוש שנות גלות שלו, כיוון שלא ניסה לפעול לביטולה. זכרוני עצמו זוכר רק שהתבקש לעזור ועשה כמיטב יכולתו. "זו התודה?" הוא שואל, "לבוא אלי עכשיו בטענות? זה מגוחך". מי שהחזיר אותו ארצה בסופו של דבר היה ידידו נתן זך, שעם יורם קניוק, הצייר דן קדר ואחרים שכנעו את שרת התרבות אז, שולמית אלוני, לעשות להסרת האיום של העמדתו לדין אם יחזור.

עשר שנים לפני שבא ארצה הוא תיאר באוזני רן אדליסט את יומו הראשון בה: "הוא יבקר את אחותו ברמת גן, יסע לירושלים לעיר העתיקה, יאכל שם חומוס, טחינה ושיפוד וישתה קפה מזרחי, יבקר את נחום ויאירה כהן, נתן זך ואורי אבנרי, יחפש דירה בין דיזנגוף לשדרות רוטשילד, יאכל אצל ציון בכרם, ילך לכל הפגנות המחאה ויכתוב באיזשהו עיתון".

באוקטובר 1993 נחת גילן בתל אביב. הוא היה כמו נוסע המום שהושלך ממכונת זמן שקפאה בשנות השישים. עשרים ושלוש שנות העדרות הרשימו את העיתונאים בשדה התעופה יותר משלושים וחמש שנים של פעילות ספרותית. היו שם צלמים אבל אפילו לא איש ביטחון אחד. הזמינו אותו אמנם ל"פופוליטיקה", עם שודד בנקים והשר רפאל איתן, והוא סירב להופיע. כתבו עליו בעיתונים, על פי הגדרתו, "בעוקצנות ובתמיהה". הם שאלו: "מי זה האיש הזה?". הוא הביא עימו מצרפת 50 אלף פרנק שהספיקו לו לשכור חדר קטן ליד דיזנגוף "עם מזרון על הרצפה".

איך רואה אדם את המקום שבו גר מרבית חייו, אחרי עשרים ושלוש שנים? הוא מדבר על "ראייה כפולה", עבר והווה התייצבו מול עיניו בו-בזמן והוא התקשה להפריד ביניהם. הכל היה "אותו דבר" אבל "נתון תחת מעטה של נייר שקוף". הוא הופתע לראות את דיזנגוף סנטר שהוקם על חורבות שכונת נורדיה. רחוב אבן גבירול לא נגמר, להפתעתו, בפרישמן, ובשכונת התקווה סללו כבישים. את המפגש עם המציאות החדשה ערך בבר אופנתי ברחוב הארבעה. צעיר שם סיפר לו על "דברים איומים שעשה כשוטר צבאי במחסומים". לשאלת גילן איך הוא מתמודד עם ההכרה הזאת ענה לו הצעיר ש"בבית החיים הצבאיים לא נחשבים (הוא היה פסנתרן ומלחין) ובצבא אני שוכח את החיים האזרחיים".

אחיתופל דורש תשובות

היום, בן שבעים ושתיים, הוא סובל מ"כל הדברים שאנשים בגילי סובלים מהם". בהרכנת ראש צנועה הוא מודה בהצלחה שהיתה לו אצל נשים. גם היום, הוא אומר, אין חוק שאוסר על גברים בגילו להתרועע עם נשים. הנפח הפלסטפי שלו הצטמק מאוד. הבוהמיין ואיש המחתרות החשאיות הוא היום גמלאי חביב (חסר כל גמלה שהיא) הנעזר במקל הליכה. פעם כתב באופטימיות על ניידות וראה בה כוח מניע שאי אפשר לוותר עליו וכתב: "היכולת להתקיים נובעת מיכולתך לזוז, כל העת ממקום למקום, לדלג, להשתנות".

זקן התיש השחור והמתריס שלו הפך לזקן דליל, לבן ורך, המטפס במעלה לחייו. זכוכית מגדלת עבה מסייעת לו לצד המשקפיים המלבניים עם המסגרת השחורה. עין אחת שלו, הבריאה, עודנה לטושה נכחו בחומרה בעוד האחרת משוטטת לה חסרת מנוחה. הוא שכר לו דירה קטנה בצפון תל אביב ("לא רחוק מטומי לפיד") ומתאונן על כך שמצבו הכלכלי קשה. אין לו טלוויזיה אבל הוא מרבה להאזין לרדיו.

פעם חשב לכתוב את תולדות חייו, אבל לא נראה שלהוצאות הספרים יש עניין בכך. עכשיו הוא כותב ספר סיפורים ואגדות ומוציא ביטאון משלו, "מטען", היוצא לאור כמה פעמים בשנה. הטקסטים בחוברת צפופים ועיצובה מיושן. הכותרות קצרות ותמציתיות: "התנחלויות=פיגועים". האבחנות במאמרי המערכת של גילן מוכרות: "מבחינה אובייקטיבית מהווה שרון התגלמות של כל העכור והמזיק להומניזם ולאנושות כולה". או: "לשמאל ולימין גישה כלכלית/חברתית אחת: נישול האביונים וחיזוק המנצלים תוך כדי שילוב בגלובליזציה הבינלאומית".

יש בחוברות שירים נדירים של נתן זך ("האיש הוא צרה צרורה/ לא עומד בקריטריונים, התחמק מן התקנות", שכמו נכתב על העורך בכבודו ובעצמו), וכותבים בה, בין השאר, גם הפרופסורים טניה ריינהרט ומשה צוקרמן וד"ר אילן פפה. וגם, על פי הגדרתו, "יוצרים טובים, רובם צעירים. יש באחת החוברות ניסיון נואש, כמעט פאתטי, להתחבר לצעירים. "חשוב ש'מטען' יהפוך לכלי עבודתם של יותר צעירים וצעירות" כותב שם מישהו תחת שם העט "אדם מן" ולהפגנת רוח צעירה הוא מצטט מתוך "לא רוצים חינוך" - "כמו בשירם הידוע של הרולינג סטונס" הוא כותב (את השיר שרים דווקא ה"פינק פלויד", שגם מעריציהם, יש להניח, הם כבר סבים לנכדים).

כאיש שמאל אמיתי הוא ספקן תמידי. הבית ב"בבית קורס" שלו הוא מדינת ישראל. הבית קורס, הוא אומר, כיוון שהוא בנוי על יסודות רעועים, אבל "אחרי הקריסה יש רנסנס". מנחם בן מכנה אותו "משורר מהפכני מיושן מעט, עילג, המבטיח לנו שאו-טו-טו ישראל עומדת לקרוס". גילן אומר על בן שהוא "משורר בינוני אבל פובליציסט מצוין". הוא חי היום, לדבריו, במדינה ניאו פשיסטית שחיה על פי תקנות דרקוניות לשעת חירום. אם רוצים להתנחם אפשר להתייחס לעובדה שהתחזיות הקודרות שלו תמיד מתעכבות קצת.

לפני שלושים שנה הזהיר בספרו "איך איבדה ישראל את רוחה": "אם מצב העניינים הנוכחי ימשיך להתקיים הוא יסחוף את המדינה אל קיצה המר". אהוד בן עזר כינה אותו אז ב"הארץ" "אמיגרנט פוליטי המתפרנס משנאת ישראל" וגילן הצטדק בתשובה: "הקדשתי את כל מאמצי, ואם יורשה לי להיות מעט פאתטי, סיכנתי את חיי למען הארץ והמדינה". בשירי "בבית קורס" ההתייחסות למדינה פטריוטית פחות: "אווירא דארץ כמו סם משלשל", כתוב שם.

יש לו דירה שכורה בפאריס, לשם הוא נוסע מדי כמה חודשים. ועל פי המשורר יוסף שרון, "גילן שואב אופטימיות בחוץ כדי לחזור לכאן ולהתייאש". קל מאוד היום לנוד לגורלו של אדם שרעיונותיו ניצחו אבל הוא עצמו נדחק אל השוליים. דברים שאמר לפני יותר משלושים שנה בדבר הצורך במדינה פלשתינית נראים היום מובנים מאליהם ונוגעים ללב בתמימותם. היום הוא כותב מכתבים למערכת. הוא נואש מפרסום מאמרים פוליטיים בעיתונים ומתלונן על דחיקת רגלי השמאל משם. נחום כהן אומר: "גילן לא הסתגל למה שקורה כאן". על השאלה מה בדבר החברים המפורסמים שלו, עונה כהן: "כולנו במצב די רעוע". מה היה קורה לגילן, נשאל כהן, לו לא היה גולה בפאריס? "הוא היה נשאר משורר", אומר כהן, "אבל משורר משונה". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ