שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גרסאות של בעלי אינטרס

קמפ דייוויד 2000, מה באמת קרה שם?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מנחם קליין

דני רובינשטיין, רוברט מאלי, חוסיין אגא, אהוד ברק, בני מוריס. תירגם מאנגלית: ירון בן-עמי. סדרת נגד הרוח, ספרי עליית הגג,

שנת 2000 הנפיקה דרמה היסטורית כבירה, מהגדולות ביחסים בין הישראלים לפלסטינים. ניסיון כן של שני הצדדים ומנהיגיהם להגיע לפשרה היסטורית ולקץ עימות, שנמשך יותר מ-100 שנים, הומר בפעולות טרור ואיבה, שחומרתן חסרת תקדים ביחסי שני העמים. בדרמה זו מככבות מערכות ממסדיות ודעת הקהל בשני העמים לצד אישים ומנהיגים יחידים.

אישיות מעורבת או מתבונן מהצד שמנתח את הדרמה יכולים לבחור בפרשנות דטרמיניסטית וטרגית, הגורסת שהכישלון נגזר מראש. הסבר זה הופך את הדרמה למטא-היסטורית ומעניק לה אופי מיתולוגי, מהותני וחד-ממדי. הפיתוי לבחור בהסבר מסוג זה הוא רב, בעיקר אם באמצעותו יכול המצדד בו לומר: אמרתי לכם. אמרתי לכם שהצד השני לא יקיים את מה שעליו חתם בהסכמי אוסלו, ולכן קמפ-דייוויד 2000 נידון מראש לכישלון. כך טוענים אדוארד סעיד והנצים הפלסטינים מזה, והימין הישראלי מזה. בדרך זו מצדד גם אהוד ברק, המנהיג שלטענתו עד יומו האחרון בשלטון רצה לעשות שלום עם עמיתו הפלסטיני יאסר ערפאת.

הפרשנות האחרת היא היסטורית, מורכבת ורב-ממדית. המעדיפים גישה זו על פני קודמתה, כגון דני רובינשטיין, רוברט מאלי וחוסיין אגא, סבורים שכשלי תהליך אוסלו היו אבני נגף בדרכו של הדיון על הסדר, אך לא מדובר בכישלון גזור מראש שהאחריות עליו מוטלת על צד אחד, שבאורח פלא הוא תמיד הצד האחר.

מנהיגי הצדדים חלפו בשורה עוקבת של צמתי-החלטה, ופנו להיכן שפנו כאשר לפניהם תמיד עמדה חלופה ריאלית. הכרעתם נפלה מתוך בחירה ומתוך רצון כן להגיע להסדר קבע. הדרמה ההיסטורית הגדלה מורכבת מהכרעות מוטעות לצד החלטות נכונות ואמיצות. תקוות שלום שהיו בהישג יד לא מומשו משום שהדרך שנבחרה היתה רצופת שגיאות. טעויות ניהול חמורות, כשלי מנהיגות, עיוורון טרגי, חשיבה פשטנית וחוסר הכנה נאותה איפיינו את פעולותיהם של האישים המרכזיים בדרמה זו, שהיו גם בעלי כישורי מנהיגות מוכחים והישגים רבים. במגעיהם על חתימת הסדר הם השכילו לשבור מוסכמות ולהגיע להתקדמות מהותית בשיחות, ובה בעת התרחקו ממחוז חפצם, טיפחו מיתוסי-יסוד לאומיים ודתיים, סיפקו מידע מטעה לחברי ממשלתם ולבני עמם ועשו דמוניזציה לשותפם למשא ומתן. מנהיגים, שהופעלו על ידי אגו ענק, אינטרסים פוליטיים ואישיים קטנוניים, חשדנות וחוסר אמון בזולתם, יכלו גם לחוש בגודל השעה ולהגיע לפריצת דרך. הסתירות הקשות הללו הן אבני הבניין של דרמה רבת-פנים.

היה צורך להמתין כ-50 שנה עד שנכתבה גירסה לא מיתולוגית של המלחמה ב-1948 והכרזת המדינה. לא כך באשר לדרמה של 2000. התקצר המרחק בין האירוע בגירסתו המיתולוגית לבחינה ביקורתית והיסטורית של מה שאירע. לצד מספר לא מבוטל של תעודות ומסמכים הקשורים למשא ומתן פורסמו בתוך כשלוש שנים זיכרונותיהם של יוסי ביילין, גלעד שר, שלמה בן עמי ואכרם הנייה; דיווחיהם של שרל אנדרלן, דבורה סונטאג, בן כספית, רביב דרוקר, רן אדליסט, לזלי ססר, איזבל קירשנר ועקיבא אלדר ומאמריהם של רון פונדק, יזיד צאיע' וגרשון בסקין. בדרך לפרסום מחכים זיכרונותיהם של דניס רוס ומרטין אינדיק, מחקריהם של איתמר רבינוביץ, יעקב בר סימן טוב והחתום מעלה, וקובץ בעריכת שמעון שמיר, המכיל את הדברים שנישאו בכנס בינלאומי על הנושא שהתקיים בחודש שעבר באוניברסיטת תל אביב. באקדמיה שמעבר לים מצויות בהכנה עוד כמה עבודות מחקר על התהליך כולו או על אחד משלביו.

ככל שעובר יותר זמן וגדל מספר הפרסומים כך קטן הוויכוח על העובדות: מי הציע מה, מתי, ומה היתה תגובת הצד השני. רשומון שהיה נדמה שיישאר כזה לנצח הופך לסוגיה היסטורית רגילה שבה צריך להכריע בין גירסאות של בעלי אינטרס. לו ידעו לקרוא עברית, יכלו רוברט מאלי וחוסיין אגא לעשות שימוש נרחב בעובדות המופיעות בפרסומיהם של יוסי ביילין, גלעד שר ושלמה בן עמי כדי לבסס את ביקורתם על אהוד ברק באמצעות דברי נציגיו במשא ומתן. הוא הדין בסוגיית הפרק הטריטוריאלי. בכנס בתל אביב הציגו ד"ר רון פונדק ואל"מ (מיל') שאול אריאלי (ראש מינהלת השלום בלשכת ברק) מזה, ותת השר הפלסטיני סמיח אל-עבד (מצוות המשא ומתן הפלסטיני) מזה בדברים מפורטים בכתב ובמפות את השתלשלות המשא ומתן הטריטוריאלי. הפערים בין הנתונים שמסרו הישראלים לאלה שהובאו בידי נציגי הפלסטינים היו מזעריים.

הוויכוח על משמעות העובדות לא הסתיים, אלא אינו עתיד להסתיים. הוא יימשך בתוך העולם האקדמי ואולי אף מחוצה לו. אולי, שכן לא זה המצב כרגע. עתה קיים פער מעניין בין הידע הציבורי לבין הידע המחקרי ההולך ומשתנה. הידע הציבורי בישראל ובקרב הפלסטינים נשלט בידי הדימוי המיתי שמפיצים הממסדים הרלוונטיים כאשר הטרור והאלימות מקלים על התקבלותו הציבורית. ואילו הידע המחקרי הולך ומשתנה בראש ובראשונה באמצעות בירור העובדות וליבונן בשיטות מחקר מגוונות.

הכל החל במאמר מאת רוברט מאלי, עוזר מיוחד של הנשיא קלינטון, וחוסיין אגא, נושא ונותן חשאי מטעמו של אבו מאזן, שהופיע באוגוסט 2001 ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס". מאמר זה גרר אחריו את תגובותיהם של אהוד ברק ובני מוריס, ואת תגובות הנגד של מאלי ואגא. חילופי הדברים בלוויית מבוא ארוך מאת דני רובינשטיין מופיעים עתה בלבוש עברי.

הכתיבה של מאלי ואגא היא אלגנטית ומבריקה. הכתיבה של ברק ומוריס היא ישירה והעמדות המוצגות בה הן בוטות. כשהם מערבים מידע מכלי ראשון, ניתוח ביקורתי והעלאת שאלות, יוצאים מאלי ואגא להפריך את הגירסה שמפיצים אהוד ברק, שלמה בן עמי ודניס רוס, שעיקרה: היתה הצעה ישראלית כנה ונדיבה ודחייה פלסטינית על הסף הכוללת אינתיפאדה מתוכננת מראש. לדידם של מאלי ואגא זו גירסת שחור-לבן של מציאות צבעונית. מאלי ואגא מציבים מראה מול פניו של אהוד ברק ומציעים לקוראיהם להציץ בה. הם חושפים סתירות בעמדותיו ואת נטייתו להניח את בן שיחו הפלסטיני במשבצת שהוא, אהוד ברק, הקצה לה ואחר כך להתפלא מדוע הלה אינו מכיר לו טובה על נדיבותו. עד אשר מתגאה ברק בחשיפת פרצופו האמיתי של ערפאת, מהו פרצופו האמיתי של ברק, הם תוהים.

היסטוריונים-רוויזיוניסטים אלה, משיב ברק, מעדיפים לעסוק ברכילות ולהתעלם מהאמת המרה: התנועה הלאומית הפלסטינית רוצה להחריב את מדינת ישראל ואינה מכירה בקיומו של לאום יהודי. מאלי ואגא, על פי ברק, הם סוכני ערפאת שאינם יכולים להפסיק ולחפות עליו. לאמיתו של דבר, לא מדובר בוויכוח בין ישראלים בעלי עמדה לאומית גאה לבין חסידי ערפאת. כפי שכל קורא יכול להבחין, מאלי ואגא ביקורתיים כלפי ערפאת ומשלחתו לא פחות משהם ביקורתיים כלפי קלינטון וברק.

לרוב ברק ומוריס מבססים את עמדתם על אירועים ועמדות שונים מאלה המשמשים את מאלי ואגא להוכחת טיעוניהם. אך יותר משברק ומוריס מתווכחים על העובדות עם מאלי ואגא הם עוסקים בדמוניזציה של ערפאת ושל התרבות הפלסטינית בכללה. ברק מציג אותה כתרבות שבה האמת אינה קטגוריה רלוונטית. אם כן, תוהים מאלי ואגא, האם ברק רצה והיה יכול לעשות שלום היסטורי עם אומה שביחס אליה הוא מחזיק בדעה קדומה שכזו? הגלישה של ברק מדמוניזציה של הפרטנר הפוליטי שלו, לאיפיון שלילי של הקולקטיב הלאומי הפלסטיני כולו, מוליכה אותו למסקנה שערביי ישראל הם פצצת זמן. אולי, מהרהר ברק, יהיה צורך לשנות את כללי המשחק הדמוקרטיים בישראל כדי להבטיח את אופיה היהודי של המדינה.

מדובר בוויכוח בין שתי קריאות של העבר הקרוב, המנהלות מאבק על עיצוב הזיכרון הקיבוצי ברשות הרבים ועל גישתה של ספרות המחקר. מבחינת ברק כנראה שמדובר גם במאבק על עתידו הפוליטי. לזכותו ייאמר שאכפת לו ממה שכותבים או אומרים עליו אנשי האקדמיה, בניגוד למרבית הפוליטיקאים והגנרלים בישראל.

לבסוף יש לציין כי הוויכוח הנוקב בין שתי הגישות מתנהל בעיקר בישראל, ובמידה פחותה בארצות הברית וכלל לא בשטחי הרשות הפלסטינית. אכן, חלק מהמקורות הרלוונטיים תורגמו לערבית והופצו בשטחים הפלסטינים, אולם הציבור הפלסטיני עסוק בבעיות של קיום יומיומי, ולא בוויכוח על ההיסטוריה הקרובה. מה גם שאישים פלסטינים שנטלו חלק במשא ומתן גילו נכונות מוגבלת לשתף את הציבור שלהם במידע על עמדותיהם שלהם. הם נידבו מידע, אמין לרוב, על הצעותיה של ישראל, אך מעט על הצעות משלחתם, בעיקר בכל הקשור לחריגה מן הקונסנסוס הפלסטיני.

ספרו של ד"ר מנחם קליין, for Permanent Status The Jerusalem Problem, The Struggle, יראה אור בהוצאת אוניברסיטת פלורידה בשיתוף עם מכון ירושלים לחקר ישראל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ