בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך אפשר לומר שבביאליסטוק לא היה מרד?

הוויכוח על המרידות בגטאות בשואה מתעורר מחדש. ברוניה קליבנסקי, קשרית המחתרת בגטו ביאליסטוק, אומרת שהלחימה בביאליסטוק ארכה כשבוע ומבקשת להפריך את הטענה שרק בגטו ורשה היה מרד. היא גם מאשימה את אבא קובנר בפיברוק נוסח הכרוז שקרא למרד בגטו וילנה תחת הכותרת "אל נלך כצאן לטבח"

תגובות

בבוקר 16 באוגוסט 1943, לפני 60 שנה, היתה ברוניה קליבנסקי, קשרית המחתרת היהודית בגטו ביאליסטוק שבפולין, בדירת המסתור שלה מחוץ לגטו. באותם ימים היא הקדישה מאמצים לאתר ולהבריח נשק שישמש את המחתרת בתוכניתה להילחם בגרמנים. אבל באותו בוקר כבר החלו הגרמנים לממש את התוכנית לחיסולו הסופי של הגטו. כחלק מלקחי המרד בגטו ורשה, ארבעה חודשים קודם לכן, דאגו הפעם להפתעה גמורה. ראש היודנראט בגטו, אפרים באראש, אמנם דווח יומיים קודם לכן על "פינוי" הגטו, כדי שיסייע להעברת היהודים "בשקט", אבל באראש לא טרח לעדכן בכך את המוני היהודים ובוודאי לא את המחתרת, שעם מפקדה, מרדכי טננבוים, דווקא היה בקשרים טובים. בבוקר החיסול דאגו הגרמנים להכניס לגטו כוחות גדולים במיוחד, כדי למגר במהירות כל ביטוי של התנגדות.

קליבנסקי טוענת שלמרות כל זאת היתה גם היתה לחימה יהודית בגרמנים. לדבריה, את המידע הראשון על כך קיבלה מבעלת הדירה הפולנייה שאצלה התגוררה (באמצעות תעודה פולנית מזויפת): "נכנסתי בבוקר למטבח ובעלת הבית אומרת לי: העלמה ברוניה, היהודים יורים! בהזדמנות הראשונה מיהרתי לעזוב את הבית ורצתי לכיוון הגטו, כדי לנסות להיכנס פנימה. זה היה בלתי אפשרי, משום שהגטו היה מוקף שלוש טבעות של חיילים ומשוריינים גרמניים. כשהתקרבתי לגטו, ראיתי הולכת מולי, מתוך הגטו, את חייקה גרוסמן שביקשה למצוא מקלט בדירת המסתור שלי (קליבנסקי טוענת למעשה שגרוסמן, המוכרת בציבור כאחת מלוחמות גטו ביאליסטוק, נמלטה מן הגטו בבוקר החיסול. גרוסמן לא הכחישה זאת מעולם ובזיכרונותיה רק טענה שהתבקשה לעשות זאת על ידי הנהגת המחתרת, י"ש). שתינו עמדנו שם, ויכולנו גם לשמוע בבירור את היריות מן הגטו וגם לראות את השריפות שהציתו אנשי המחתרת".

לדבריה, "בסופו של דבר היתה בביאליסטוק לחימה רצופה במשך שבוע. אחר כך החליטו שרידי הלוחמים להיכנס לבונקר ומשם המשיכו להסתער בלילות על הגרמנים, עד שהגרמנים הצליחו לדכא את כל הפעילות (בעדות בכתב שפירסמה קליבנסקי לפני תשע שנים סיפרה שכלל פעולות ההתנגדות נמשכו כשלושה שבועות, י"ש). אז איך אפשר לומר שבביאליסטוק לא היה מרד?"

את קורותיו המדויקים של המפקד טננבוים באותם ימים גם קליבנסקי אינה יודעת. בסופו של דבר הוא נמצא מת בבונקר המרכזי ולצדו סגנו, דניאל מושקוביץ. ההנחה המקובלת היא שהשניים התאבדו.

מרד או התנגדות

ההתעקשות של קליבנסקי על קיומו של מרד בביאליסטוק מכוונת כנגד ד"ר שרה בנדר, היסטוריונית מהמחלקה לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה, שעבודת הדוקטורט שלה עוסקת בתולדות גטו ביאליסטוק. בכמה הזדמנויות בשנים האחרונות, ובין השאר בראיון ל"הארץ" לפני כארבעה חודשים, טענה בנדר, שפרט לגטו ורשה לא היה מרד אף לא באחד מהגטאות המרכזיים. לדברי בנדר, שני ארגוני המחתרת שפעלו בביאליסטוק התאחדו רק ימים ספורים לפני חיסול הגטו ולא הספיקו להיערך ללחימה. בניגוד למתרחש בוורשה, הם גם שמרו את קיומם בסוד משאר תושבי הגטו, ולכן, ברגע האמת, כשקראו להמוני היהודים להתנגד, איש לא ידע מיהם המורדים שפקדו זאת ומה בדיוק אמורים ההמונים לעשות. למחתרת גם לא היו תוכניות מוגדרות. ואמנם, המוני היהודים שלהם נאמר כי יועברו ל"התיישבות מחדש" בלובלין הלכו בצייתנות אל הרכבות. לדברי בנדר, רוב חברי המחתרת הסתתרו בבונקר עד שנחשפו וחוסלו.

הפער בין גרסאות השתיים חד ולא ניתן להסבר כהבדלי פרשנות בלבד. קליבנסקי מייחסת לבנדר הטיה אידיאולוגית מכוונת: "היא רוצה להפוך את אפרים באראש, ראש היודנראט, לגיבור האמיתי של הגטו: זה שבנה את הגטו וקיים אותו מתוך רצון להציל את המוני היהודים. אבל באראש היה זה שידע יומיים מראש על חיסול הגטו. לא רק שהוא לא גילה לאף אחד, אלא שבבוקר החיסול הוא פירסם מודעה שכל היהודים צריכים לעבור למחנות חדשים באזור לובלין".

בנדר מציינת כי קליבנסקי לא היתה בגטו בזמן החיסול ולכן אינה יכולה להעיד על שהתרחש בו. "אני, לעומת זאת, חקרתי את הנושא ביסודיות. גם לא טענתי אף פעם שבביאליסטוק לא היתה התנגדות מזוינת. היתה התנגדות שארכה שעות אחדות. היא לא היתה מתוכננת ולא היתה ערוכה, וההמונים בוודאי שלא השתתפו בה, כך שלא ניתן לקרוא לה 'מרד', בוודאי שלא בהשוואה למה שקרה בוורשה. לכן אמרתי שרק בוורשה התקיים מרד".

פרופ' ישראל גוטמן, לשעבר ההיסטוריון הראשי של "יד ושם", עורך האנציקלופדיה של השואה ומנחה הדוקטורט של בנדר, מספק עמדת ביניים בוויכוח. הוא עצמו היה חבר המחתרת היהודית בוורשה. "אני לא מקבל את התיאור של ברוניה לגבי משך הזמן של ההתנגדות בביאליסטוק, אבל בוודאי שהיתה התנגדות. נכון שמרד עממי רחב התקיים רק בוורשה, אבל אני לא מקבל את הביטול של בנדר לגבי הפעילות בשאר המקומות. בוורשה, וילנה, ביאליסטוק, קרקוב, זגלמביה, היתה תנועת מרד של אנשים שהיו ביניהם קשרים. אפשר לדבר פה על תנועה אחת, שהתחילה בווילנה, שהיו לה כמה שלוחות, ששמה לה למטרה את ההתנגדות המזוינת. זה שבווילנה, בסופו של דבר, הם לא הצליחו לממש זאת והעדיפו להילחם בגרמנים מן היער, לא מבטל את אפיונם כתנועת מרד, ובוודאי שאי אפשר לומר זאת ביחס לביאליסטוק".

המאבק של קליבנסקי על הוכחת המרד בביאליסטוק נוגע למאבקה על מקומו של טננבוים במחתרות בגטאות, מקום שאמנם הודחק בתודעה הציבורית. טננבוים, יליד ורשה, פעל בשואה בשלושת הגטאות העיקריים שבהם התקיימה מחתרת יהודית: תחילה בווילנה, משם נדד לוורשה, ולבסוף בביאליסטוק, שם נעשה מפקד המחתרת. קליבנסקי, שהיתה הקשרית שלו בביאליסטוק, אומרת שחשה בניסיון מכוון לדחוק את חלקו, למשל כאשר יזמה בראשית שנות השמונים הוצאה מחודשת של ספר כתביו "דפים מן הדליקה" (שיצא לראשונה עוד ב-1947). "הספר היה אמור לצאת לאור בהוצאה משותפת של 'יד ושם' ובית לוחמי הגטאות. אני, שעבדתי ב'יד ושם', הכנתי את החלק שהתחייבתי לו, כולל הערות היסטוריות, אבל יצחק (אנטק) צוקרמן (ממפקדי המחתרת בוורשה, י"ש) דרש ממני להוציא הערות שסיפרו על השתתפותו של טננבוים בישיבות הקמת המחתרת בוורשה, דבר שעליו העיד טננבוים ביומנו". לכך לא הסכימה. בסופו של דבר הספר יצא לאור רק כמה שנים לאחר מותו של צוקרמן.

טננבוים או קובנר

לטענת קליבנסקי, הדוגמה הבולטת להדחקת חלקו של טננבוים מצויה בפרשת הכרוז המפורסם, מ-1 בינואר 1942, בווילנה, שקרא למרד ובישר את הקמת מחתרות הגטאות. המחקר ההיסטורי מייחס בבירור את כתיבת הכרוז (שכותרתו "אל נלך כצאן לטבח" סיפקה את הביטוי שנעשה מאז כל כך שנוי במחלוקת) למשורר אבא קובנר, ועדויות רבות מספרות על קובנר הקורא את הכרוז באסיפת חברי תנועות הנוער, אבל בעבודתה על פרסום עיזבונו של טננבוים גילתה קליבנסקי גרסה נוספת של הכרוז. זו גרסה ארוכה בהרבה, שבסיומה נכתב בכתב ידו של טננבוים: "הוקרא בווילנה, ינואר 1942, באסיפה של ארגוני נוער ציוניים".

גם אם אין בכך עדות שטננבוים הוא מחבר הכרוז, לדעת קליבנסקי זו לפחות עדות שהיה שותף בחיבורו. "גם ניסן רזניק, מאנשי תנועת 'הנוער הציוני' בווילנה, טוען שהיוזמה לקריאה למרד היתה של כלל חברי תנועות הנוער ולא של קובנר לבדו". היא אף מרחיקה לכת וטוענת שהכרוז המקורי של קובנר מעולם לא נמצא ונוסחו הומצא בדיעבד על ידי קובנר, שגובה בעדויות חבריו מ"השומר הצעיר". ב-1983, כשגילתה את קיומו של "כרוז טננבוים", שלחה קליבנסקי מכתב בנדון לקובנר. בתגובה קיבלה ממנו מכתב חריף הדוחה בתוקף את כל טענותיה.

פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב, הביוגרפית של קובנר, דוחה אף היא בתוקף את טענות קליבנסקי. לדבריה, "לא רק שהכרוז המקורי של קובנר מצוי בידינו, בארכיון 'השומר הצעיר' בגבעת חביבה, אלא שיש גם עדויות רבות לכך שהוא היה זה שכתב אותו ואף הקריא את גרסת היידיש שלו. לפי העדויות, טננבוים עצמו כלל לא השתתף באותה אסיפה שבה הוקרא הכרוז. ביומנו הוא מזכיר שלושה כרוזים שכתב במהלך המלחמה - בביאליסטוק, בגרודנו ובוורשה. הוא לא מזכיר שום כרוז שכתב בווילנה".

פורת גם טוענת שהכרוז שבו מופיעים דברי טננבוים מתאר מציאות שונה לגמרי מזו שהתקיימה בווילנה בראשית ינואר 42'. "הוא מתאר מצב של יציאה לעבודה, כשזו התחילה בווילנה רק במהלך ינואר 42', כשהגרמנים הגיעו למסקנה שעדיף להם לנצל בינתיים את אנשי הגטו לעבודה והפסיקו את ההשמדה ההמונית". לפיכך היא משערת ש"כרוז טננבוים" שונה לגמרי במקורו מהפרשנות שמייחסת לו קליבנסקי.

"לאחר הפרסום הרב שניתן לכרוז של קובנר בווילנה, הוא הכין כרוזים דומים גם לערים אחרות. כנראה שבשלב מסוים הוא הכין כרוז כזה גם עבור ביאליסטוק. כשהכרוז הגיע לידיו של טננבוים, הוא כנראה טעה לחשוב שמדובר באותו כרוז שהוקרא בינואר 42' בווילנה, ולכן העניק לו את החתימה הזו". קליבנסקי, כמובן, אינה מקבלת את ההסבר הזה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו