שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ד"ר מנחם קליין צודק. השאלה "קמפ דייוויד 2000 - מה באמת קרה שם?" ("הארץ, ספרים", 6.8) עוד תמשיך להעסיק אותנו זמן רב. הספר הנסקר, למען האמת, איננו אלא ניסיון כמעט בלתי-מוסווה לחזק את גרסת אחריותו של ברק (ואשמתה של ישראל) לכישלון מאמצי השלום. גם קליין, למרות ניסיונות לשמור על מראית עין של אובייקטיוויות, שותף לניסיון לעשות מברק את האיש הרע.

קליין אומר, למשל, שברק מתייחס למאורעות באופן "דטרמיניסטי וטרגי", לעומת דני רובינשטיין, רוברט מאלי וחוסיין אגא, המתייחסים למה שקרה באופן "היסטורי, מורכב ורב ממדי". אבל דווקא ברק מטיל אחריות על ערפאת; ומכאן שהוא חושב שערפאת היה חופשי להכריע הכרעות אחרות מאלה, הקטסטרופליות, שהכריע. לעומתו הן רובינשטיין והן מאלי ואגא מנסים לנקות את ערפאת מן האחריות הזאת באמצעות הסברים מחוכמים על סיבות, גורמים ונסיבות שמנעו ממנו לבחור, באופן חופשי ורציונלי, כשניתנה לו האפשרות, את הבחירה האחת הנכונה: לחתום על הסכם, להקים מדינה ריבונית נקייה מהתנחלויות וממתנחלים על יותר מ-95% מן השטחים עם בירה במזרח ירושלים, ולהביא שלום על עמו ועל האזור כולו.

קליין מתאר את עמדתו של ברק כ"דמוניזציה" של ערפאת ושל התרבות הפלסטינית כולה. לא צריך יותר מזה כדי לעשות דה-לגיטימציה לברק ולפטור את דבריו כשערורייה וכמעין גזענות. בניגוד למובטח בכותרת, אין הוא דן ב"גרסאות", אלא רק בגרסה אחת: מאלי-אגא (שכתיבתם היא "אלגנטית ומבריקה", בעוד שזו של ברק-מוריס היא "בוטה וישירה") היוצאים "להפריך את הגרסה שמפיצים אהוד ברק, שלמה בן עמי ודניס רוס", ולפיה ישראל הציעה הצעה כנה ונדיבה שהפלסטינים דחו. קודם לכן הוא אומר ש"הדרמה ההיסטורית" שהנפיקה (?) שנת 2000 כללה "ניסיון כן של שני הצדדים ומנהיגיהם להגיע לפשרה היסטורית ולקץ העימות". שערפאת היה כן ורציני למדנו כבר מן המבוא של דני רובינשטיין, מבוא שאיננו "גרסה" אלא "היסטורי, מורכב ורב-פנים". מה אירע לה, איפוא, לכנותו של ברק, שהפכה לפתע ל"גרסה"?

קליין כותב כי "העובדות המופיעות בפרסומיהם של יוסי ביילין, גלעד שר ושלמה בן עמי" יש בהן כדי לאשש את הביקורת על אהוד ברק. על חלקו של ביילין במסע האשמתו של ברק אין צורך להרחיב. לעומת זאת, אצל בן עמי ושר אין דבר ממה שמייחס להם קליין. מכיוון שהייתי אחד משלושת שותפיו של שלמה בן עמי לשיחות שהניבו את הספר "Quel avenir pour Israel", יכול אני להעיד ממקור ראשון שאין בדבריו אפילו רמז לכך שברק נושא באחריות לכישלון המשא ומתן. כך גם אצל שר; לעומת זאת, הוא בהחלט מ"מפיצי" הגרסה בדבר אשמת ערפאת מזה, ובדבר רצינותו, כנותו, אומץ לבו ומנהיגותו של ברק מזה.

אמנון קפליוק, כמדומני, היה הראשון שהפיץ את אגדת הסתייגותו של גלעד שר מברק, ואחריו החרו החזיקו אחדים. מה שבאמת אומר שר הוא, למשל, ש"להתנהלותו האישית של ברק, אף כי לא היתה נקייה משגיאות, היתה השפעה מזערית, שלא לומר אפסית, על עמדות ערפאת ועל האסטרטגיה שלו. (עמ' 237 בספרו "במרחק נגיעה"). או "כיצד קרה שמאמצים כל-כך אינטנסיוויים שנעשו למען השלום, לא הניבו פרי? בנסיבות המתוארות בספר זה היתה אפשרות סבירה לקדם את שלום הקבע וסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה לא הלך, אך לא אנו האשמים בכך: טרור פלסטיני רצחני, שלובה על-ידי ערפאת, והסתה ארסית, שטנית, הבעירו את שולחן המו"מ והשאירו ממנו אודים עשנים" (עמ' 416).

יכולני גם להעיד מפי בעל הדבר עצמו שאם יש לשר ביקורת - ולמי אין - על דרכי התנהלותו של ברק בעניין זה או אחר, הרי שאין היא חלה אלא על מה שקרא ברק (בעקבות קלינטון כנראה) "רכילות". מעניין מדוע מפיציו של נראטיב אשמת ברק נזקקים לסילופים מעין אלה.

אלחנן יקירה

ירושלים

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ