בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דוקטרינת השיבר

תגובות

לחיל האוויר אסור לעבור דרך חיל הים. אזהרה מפורשת כזאת, חתומה במלת המחץ הצבאית "בפקודה", מתנוססת על בניין מטה חיל הים, בקריה בתל אביב. מטרים מעטים משם, מעבר לגדר, צומח מגדל המשרדים של חיל האוויר, ולימאים נמאס לחזות בטייסים המקצרים דרך וחולפים בחצרם.

אולי זו רק גחמה של רס"ר, אבל דומה שתופעת הקנאה בחיל האוויר אינה אופיינית רק למלחים, והיא מעמיקה ככל שמתקרב מועד ההחלטה על מינוי מפקד החיל, האלוף דן חלוץ, לסגן הרמטכ"ל ומועמד מוביל לרמטכ"ל הבא.

ביטוי אפשרי לתופעה: למרות הרצון המוצהר לשלב קצינים בולטים מחיל האוויר בתפקידי מפתח במטכ"ל, הוחלט שלא למנות את מפקד בסיס חצרים, תת-אלוף יוחנן לוקר, לראש חטיבת המבצעים. לוקר, נווט-קרב, אמנם התקדם בחיל האוויר במסלול של בניין כוח יותר מאשר של הפעלתו ונחשב מועמד טבעי יותר לראש מטה החיל מאשר לראש להק אוויר; אבל מנקר חשד, שמא פסילתו לחטיבת המבצעים נועדה גם למנוע מחלוץ סיוע פנימי חשוב במאבקים במטכ"ל.

בחודשים הבאים, עד אביב 2004, יגבר המתח בשאלת השיבוצים במטכ"ל. הלחימה בפלשתינאים היטיבה עם מפקדי האוגדות בשטחים. לאחרונה הובטח קידום לדרגת אלוף, או בניסוח עמום יותר "חברות במטה הכללי", לשני מפקדי אוגדות בפיקוד המרכז, אודי שני (ככל הנראה לראש אכ"א) וגרשון (ג'רי) יצחק. האוגדונר שקדם ליצחק בגדה המערבית, בני גנץ, ושני המפקדים באוגדת עזה בשנות הלחימה בפלשתינאים, יאיר נוה וישראל זיו, כבר קיבלו את דרגות האלוף שלהם.

אלה קרבות קטנים, לעומת המערכה הגדולה על מינוי סגנו הנוסף של הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון, והתהייה הנגזרת ממנה - מה יעשה האלוף גבי אשכנזי, הסגן הנוכחי, עד שיוחלט מי יהיה יורשו של יעלון. לאשכנזי אסור להתרחק מדי, בזמן ובמקום, מצה"ל. התקדימים זכורים לכל. חיים בר-לב נסע לצרפת, ולולא הובהל בחזרה ערב מלחמת ששת הימים היה מאבד את הבכורה לעזר ויצמן. יקותיאל אדם נסע לניו יורק; סיכוייו אפסו ורפאל איתן זכה בשנה נוספת. מתן וילנאי נשלח לוואשינגטון בברכת יצחק מרדכי, שתיכנן יחד עם אמנון ליפקין-שחק איך למנות את שאול מופז. אהוד ברק לא רצה לריב עם מופז, שנראה לו כרמטכ"ל חלש המשווע לתמיכה, והסכים לדרישתו להוציא את עוזי דיין מסגנות הרמטכ"ל לטובת יעלון. אשכנזי יכול להתמנות בקיץ הבא לנספח צה"ל בוואשינגטון, שם יסיים האלוף משה עברי-סוקניק שלוש שנות שליחות ארוכה מדי, אבל אם ישתטה לעשות זאת - ואשכנזי אינו שוטה - תהיה הסבירות למינויו ליו"ר המטות המשולבים בפנטגון גדולה מסיכוייו לנצח את חלוץ בהתמודדות הראשונה בין יוצאי אותו המושב, חגור.

כדי להישאר בשטח, צרוב בתודעת המחליטים, מוכרח אשכנזי למצוא תפקיד צבאי. ואם יסרב כבעבר לכהן כמפקד זרוע היבשה יישאר לו רק הפיקוח על גדר ההפרדה בין השטחים לישראל. אין לזלזל בתפקיד זה, שהממלא אותו יעצב את המציאות הישראלית לשנים; כבר עתה, כסגן הרמטכ"ל, היה אשכנזי הכוח העיקרי מאחורי החלטות לחצות כפרים (בקה אל גרביה ובקה אל שרקיה) ובלבד שלא להרבות בסיפוח פלשתינאים לישראל. בתמורה, תהיה הגדר למותג האישי שלו, "קו אשכנזי", אבל בין כה וכה יתמקם חלוץ בעמדת יתרון, עם שני בעלי ברית בתפקידים חשובים אחרים, משה קפלינסקי כראש אמ"ן ויפתח רון-טל כאלוף פיקוד המרכז. בנסיבות אלה כבר מוטב לאשכנזי להיענות להצעה שהופנתה אליו עוד בקיץ 2000, כאשר ברק נראה ראש ממשלה ושר ביטחון לנצח ועוזי דיין כרמטכ"ל מיועד, אולי עם יעלון לאחריו. השר לביטחון פנים, שלמה בן עמי, התעניין אז באמצעות גיסו, האלוף במילואים אורי שמחוני, לשעבר מפקדו של אשכנזי בגולני, אם אשכנזי ירצה לעבור למשטרת ישראל כמפכ"ל. טוב רמטכ"ל ממפכ"ל, אבל בהשאלה לשנתיים, לשיקום המשטרה ולשימור מועמדותו הצבאית של אשכנזי, זו עשויה להיות חצי נחמה.

הכל תלוי, כמובן, בזהותם של המחליטים, ראש הממשלה ושר הביטחון, ועד 2006 עוד ייתכנו תהפוכות. חלוץ הוא חביבם של אריאל שרון ושאול מופז, שאין לדעת אם ישרדו בתפקידיהם עוד חודשים רבים, כי בנפול שרון תרחף סכנה גם על אחיזת מופז בביטחון; בנימין נתניהו, שהתחרט במאוחר על שנידב למרדכי את תיק הביטחון בממשלתו המסוכסכת ההיא, לא ירצה לשחזר את המשגה ולחזק את מופז כמתחרהו לפעם הבאה.

שרון של ירי הקסאם מעזה לאשקלון - ואם יהיה לו מזל, גם לחצר חוות שקמים, שם יישרפו בדרך נס מסמכים העלולים להפליל אותו - הוא אותו שרון של "דוקטרינת השיבר". זו תורה שפיתח בחודש הראשון לכהונתו כאלוף פיקוד הדרום, בינואר 1970. חוליה פלשתינית הפגיזה אז בקטיושות את מפעלי האשלג בים המלח. זה קרה עד אז עשרות פעמים, אך בהפגזה ההיא נפגע המפעל וכמעט דלפו ממנו חומרים מסוכנים. שרון שם את אצבעותיו על מפה צבאית כמחוגה, מדד "שיבר" בין זרת לאגודל, וקבע שהקטיושות נורו מאזור א-סאפי. סיירת "שקד" נשלחה לשם ופגעה בקבוצת אנשי פתח. מכריו של שרון מאז משערים שגם בצאתו למלחמת לבנון פעלה שיטה זו, וטווח 40 הקילומטרים, במקום כתריסר, מוסבר בקנה-מידה שונה במפות.

שר החוץ של הצבא

מופז הוא שר ביטחון יעיל בתחום אחד, חיוני אך צר, הפעילות הצבאית; כעין ממסר בין הממשלה והמטכ"ל. הדיון הביטחוני החשוב ביותר בשבוע אינו מתנהל בישיבת הממשלה או ועדת השרים לענייני ביטחון או אצל ראש הממשלה, אלא ליד שולחנו של מופז, מדי יום חמישי בין 11 לאחת בצהריים. בפורום הזה מתכנסים, לחילופי דברים פתוחים ולעתים נוקבים, הרמטכ"ל יעלון, ראש השב"כ אבי דיכטר, ראש המוסד מאיר דגן (או סגנו ת'), ראש האגף המדיני-הביטחוני במשרד הביטחון עמוס גלעד ושלושה אלופים - ראש אמ"ן אהרן זאבי-פרקש, ראש אגף התכנון גיורא איילנד ומתאם הפעולות בשטחים יוסף מישלב. בכיסאות צדדיים, כעדים אילמים, יושבים שני תת-אלופים, ראש מטה השר עמי שפרן והמזכיר הצבאי מייק הרצוג. בהעדרו של איילנד, מייצג את אגף התכנון ראש החטיבה האסטרטגית, תת-אלוף עיבל גלעדי. שניהם זוכים להערכה מקצועית רבה, אך גם הקימו נגדם יריבים מרים, המנסים לסכל את מינויו של איילנד לנספח צה"ל בוואשינגטון ואת מינוי גלעדי לראש אגף התכנון אחריו.

בשנתיים וחצי האחרונות, בעימות שאין להפריד בו מדיניות מביטחון, הביא איילנד את אגף התכנון לשיאו. הוא היה שר החוץ של הצבא (ובה בעת, בדומה לשרון בממשלת נתניהו, גם שר התשתיות, כמתכנן בניין הכוח) וגלעדי - סגן השר, או מנכ"ל משרד החוץ. במיוחד הצטיינו בפיתוח ערוצי הידברות עם בכירי המועצה לביטחון לאומי, הסי-איי-אי והפנטגון, כמו עם גורמים מדיניים אחרים (שבאמצעות אחד מהם קבר איילנד את יוזמת האו"ם לכונן ועדת חקירה ל"טבח ג'נין").

באביב, בוועידת השדולה למען ישראל בוואשינגטון, איפא"ק, הופיע גלעדי כדובר מדיניותם של שרון, מופז ויעלון, מדיניות שאפשר לכנות "אוס-לא", קצת אוסלו והרבה לא. תהליך אוסלו, אמר אז גלעדי, נגזר מהרעיון "השלום יביא ביטחון" - השגת שלום תבטל את התמריץ לטרור. "זה השתנה, וכעת אנחנו אומרים, קודם כל ביטחון, והביטחון יוביל לשלום. תקופה ארוכה הסכים העם בישראל להתקדם למרות קצת טרור, כל עוד חשבנו שיש לנו שותף אמיתי, עם זליגות טרור לעתים. חשבנו שאנחנו צריכים לעזור לו להתגבר על הטרור. בסיפור הזה הפסקנו להאמין. כעת אנחנו יודעים בוודאות שהביטחון חייב להוביל לשלום, ולא להיפך.

"תקופה ארוכה חשבנו גם שערפאת הוא ברנש שלא קל לעבוד אתו, אבל הוא שיוביל לשלום; חשבנו ונכשלנו. בעשור האחרון ערפאת לא הכין את עמו לשלום ולוויתורים. הוא הצית אותם, הסית אותם וניסה לקיים את אווירת המאבק. מנהיגות אחרת מוכרחה להפסיק את ההסתה, לשנות את ספרי הלימוד מהכיתות הנמוכות ביותר. ישראל לא מופיעה בהם במפות. בשיעורי חשבון בכיתה ג' הילדים נדרשים לדרג את ההרים בפלשתין לפי גובהם, ואין שם הבדל בין ישראל לבין השטחים - מהר מירון, ליד צפת, להר עיבל, ליד שכם. ישראל נזכרת רק כמאמללת את הפלשתינאים, ומחוללי פיגועי ההתאבדות זוכים לשבחים".

גם היחסים בין שתי הישויות, ישראל ופלשתין, משוועים לשינוי לעומת מתווה אוסלו, אמר גלעדי. "היינו בדרך להסכם של גבולות פתוחים, מעברים נושמים, עם פלשתינאים שיעבדו בישראל וישראלים שייצאו אליהם לקניות או לקזינו. על זה כבר לא מדברים. בונים את הגדר, המכשול, ומדברים על מזעור החיכוך. לא יהיו גם סיורים משותפים ומשרדי קישור. תהיה התגוננות. לא נשאיר לפלשתינאים את האחריות ללחימה בטרור. אנו מצפים מהם לעשות הרבה - להם קל הרבה יותר לשלוט בכוחותיהם החמושים, לאסוף נשק לא חוקי ולעצור חשודים בלי נזק סביבתי; אבל אנחנו נשמור על האחריות בצד שלנו".

השינוי האחרון, הסביר גלעדי לאמריקאים, הוא "לא עוד הסכם שלום בצעד אחד, הרעיון של ועידת קמפ דייוויד. כעת ברור שדרוש לנו הסדר ביניים, חלקי, גישור. המדינה הזמנית תגשר בין המצב העכשווי לבין מעמד הקבע, זמן רב ככל שיידרש, עד שיחדלו הטרור וההסתה ויבוצעו רפורמות בתחומי הביטחון, הממשל ומינהל הכספים. להשגת יעד זה נחוץ מימוש חזון הנשיא בוש באמצעות מפת הדרכים: ביטחון תחילה, מנהיגות אחרת, הכנה ממושכת של החברה הפלשתינית לאווירה של הסכם מעמד הקבע".

בין גלעד לגלעדי

לנוכח אמירות כאלה - וגישה לוחמנית כלפי חיזבאללה, "הגורם המערער את היציבות באזור עוד יותר מהפלשתינאים, כי בידיו קופסת הגפרורים להצתת מלחמה בין ישראל לסוריה" - קשה להבין את גישתו הצוננת של מופז כלפי איילנד וגלעדי. יותר מהבדלי אישיות, יש כאן מאבק כוח. כרמטכ"ל, נאבק מופז בשר הביטחון בנימין בן אליעזר ודרש להקים במטכ"ל אגף אמצעי לחימה, לצד מינהל הפיתוח וארגון התשתית (מפא"ת) המשותף למשרד ולצבא. כשר, הביא למשרד את שפרן, שלושה חודשים לאחר מינויו לראש המחקר והפיתוח, תפקיד שנותר לא מאויש עוד חצי שנה לפני כן. יוצא, ששנה וחצי אין לצה"ל ראש מו"פ. גם אם שפרן מועיל למופז כראש מטה - תפקיד שמוטב לא להטיל על קצין בשירות פעיל, ביריבות הצפויה בין השר לרמטכ"ל - ואם אלוף-משנה יעקב נגל מצליח כממלא-מקום ראש מו"פ, מדאיגה נטייתו של מופז להעדיף את טובתו האישית על זו של הארגון.

בצה"ל עדיין אין יודעים מה רוצה מופז להשיג בקיסרות הגדולה, עם נסיכויות חדשות, שהוא בונה על כרעי התרנגולת של משרד הביטחון. יעלון אינו מוכן לוותר לטובת אגפו של גלעד במשרד על סמכויות המצויות בידי אגף התכנון, לתכנון סדר-הכוחות של צה"ל ולתרגום המדיניות הביטחונית למונחים צבאיים; פשרה מסתמנת היא הורדת "חטיבה" בראשות תת-אלוף למעמד "מחלקה" בראשות אלוף-משנה, כפי שהיה באגף עד 1992. אך אם יתמנה גלעדי לבסוף לראש אגף התכנון, כדרישתו הבלתי-מתפשרת, שלמענה ויתר לפני שנתיים על מינוי לראש מטה זרוע היבשה וקידום מובטח בעקבותיו, צפויים יחסים מעניינים בין גלעד לגלעדי, זה במשרד וזה בצבא, זה מטעם מופז וזה מטעם יעלון. איילנד מתלבט אם להיענות להצעת שרון לכהן כראש המועצה לביטחון לאומי. לכאורה, זה יהיה קידום מראש אג"ת של הצבא לראש אג"ת של המדינה. למעשה, זה עלול להיות קידום לשום מקום: שרון לא יהיה קשוב אליו ואולי לא יהיה ראש ממשלה.

הקרב הבא, שהדיו הנרגזים כבר נשמעו משני עברי האוקיינוס, הוא על הזיקה והכפיפות בין ראש משלחת ניו יורק של המשרד לבין הנספח הצבאי בוואשינגטון. כדי להרגיע מעט את המהומה מינה מופז צוות חיצוני של שני תת-אלופים לשעבר באגף התכנון (יוני שמשוני ושלמה ברום) ובראשו האלוף במילואים הד"ר יצחק בן-ישראל, לבחינת יחסי צה"ל עם משרד הביטחון וארגונם מחדש. התכנסות הצוות מתעכבת עד שובו של בן-ישראל מברלין ומוואשינגטון, אבל מראש מובטח שלא יעסוק באחת הנקודות הרגישות ביותר: מעברו של מופז כדי שיבר אחד, ממערב למזרח באותו מסדרון וללא צינון, מלשכת הרמטכ"ל לזו של שר הביטחון.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו