שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מאת אפרת שלום
מאת אפרת שלום

לפני שנה דחה האדריכל והמעצב רון ארד הצעה לעצב את המוזיאון הישראלי הראשון לעיצוב, שאמור להיפתח בשנת 2005 בחולון. "ניסיתי להתנער מההצעה כי נרתעתי מהפרויקט", אומר ארד, מהמעצבים המובילים בעולם, שמתגורר בלונדון וביקר השבוע בישראל. "חששתי שהוא עלול להיות בעייתי. הרעיון של מוזיאון לעיצוב בחולון הוא סוריאליסטי, כמו הרעיון להקים את האופרה בתל אביב (ארד עיצב את אכסדרת המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, א"ש). חששתי שיפנו כלפי אצבע מאשימה אם אעצב את המוזיאון. התרבות בישראל ממוקמת בתחתית סדר העדיפויות. תמיד יהיה מישהו שישאל מה פתאום מוזיאון לעיצוב ולא, נניח, מעון לנשים מוכות".

לתחושה הרעה של ארד כלפי הפרויקט הצטרף העדר חזון מגובש על אופי המוזיאון. "לאנשי העירייה היתה כותרת בלבד, משהו בנוסח 'אה, התפנה מבנה בחולון אז נבנה מוזיאון'. חשבתי שאצליח להתחמק כשהמלצתי להם לבדוק את הנושא של מוזיאונים לעיצוב בעולם, אבל הם פנו למעצב דניאל צ'רני שחקר את הנושא והעביר להם המלצות לעיצוב המוזיאון. לזכותם ייאמר שבסופו של דבר הם עשו כל מה שחשבתי שלא יעשו".

בעקבות זאת הסכים לבסוף ארד לקבל לידיו את מלאכת עיצוב המוזיאון, שייפתח במבנה הספרייה המרכזית מיטרני בחולון. לאחר שביקר במבנה שתיכנן בשנות ה-70 אדריכל העיר אז, מיכאל בר, התרשם ארד שהוא עשוי להיות חומר גלם לא רע בכלל. "מובן שהייתי שמח אילו החליטו להרוס אותו ולבנות בניין חדש, אבל הבניין קיים ואני לא יכול להתעלם ממנו. הוא לא מפחיד אותי. זה בניין בטון שמייצג אדריכלות ישראלית טיפוסית, ואפשר להשתמש בו מצוין, כמו בכל פריט תקופתי".

ארד הביע מורת רוח מכך שהנהלת המוזיאון לא פירסמה מכרז כדי להזמין מעצבים נוספים להתחרות על התפקיד. "זה נראה לי לא הוגן. זה בניין ציבורי, ויש בארץ קהילה ערנית של אדריכלים ומעצבים מלאי שאיפות ורצונות", הוא אומר. מעיריית חולון נמסר בתגובה, כי מאחר שזהו חוזה לצורך עבודה אמנותית, החוק אינו מחייב לפרסם מכרז. ארד עדיין לא החל לעבוד על הפרויקט, משום שבימים אלה הוא מנהל משא ומתן עם עיריית חולון על גודל התקציב לעיצוב המוזיאון.

פורץ דרך שנע בין תחומים

ארד, שחזר שלשום ללונדון, בא לישראל לביקור של שבוע כאורחו של התעשיין צביקה ימיני, יו"ר איגוד יצרני הפלסטיקה. ימיני הזמין אותו להרצות על עיצוב בפלסטיק בכנס "עיצוב כמנוף כלכלי", שהתקיים שלשום בתערוכת "פלסטו ישפאק" בתל אביב.

אבל העניין המרכזי שהעסיק את ארד בביקורו היה מכירת בית הוריו בשכונת תל ברוך בתל אביב. הוריו עברו להתגורר בבית חדש בשכונת נוה אביבים בעיר, המתאים יותר לגילם המבוגר, והוא סייע להם במעבר וקיבל עליו למכור את הבית שבו גדל ושבו הוא שוהה בעת ביקוריו בישראל.

בעת שיטוטיו בתל אביב - העיר שהוא שונא וגם אוהב, לדבריו - הבחין בטיפוסים חדשים שלא הכיר מנוף ילדותו. "כל מיני זנים חדשים של אנשים, צעירים שמתלבשים ומתנהגים כמו אנשי עסקים", אומר ארד, שהפחית ממשקלו באחרונה ומקפיד על הופעה אופנתית: מכנסי דייגים כתומים, חולצת טי אופנתית וכפכפי אצבע.

ארד למד עיצוב בבצלאל ואדריכלות ב"Architectural Association" בלונדון. ב-1981 פתח את הסטודיו "One Off" בקובנט גארדן, שהתאפיין בריהוט אינדיווידואלי. כיסא הרובר - כיסא נדנדה שעיצב ממושב של מכונית רובר - הביא לפריצתו של המעצב הישראלי לעולם העיצוב האנגלי. באובייקטים שעיצב הורגשו חשיבה, נוכחות וכריזמה של יצירת אמנות.

"הגדולה של ארד", אומר עזרי טרזי, ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, "היא שהוא לא נתקע במשבצת הריהוט האינדיווידואלי, והשכיל לנוע בין תחומים בעיצוב - בין עיצוב המוני לעיצוב אינדיווידואלי - תוך הקפדה על שימוש בטכנולוגיות, קונצפטים וחומרים חדשים. הוא פורץ דרך מקורי, חדשני ונועז בעיצוב ריהוט ומוצר".

ארד עיצב מגוון מוצרים לחברות חשובות ובינלאומיות לריהוט ומוצרי צריכה - ובהן מורוסו, ויטרה, קרטל ואלסי - והציג במיטב המוזיאונים והגלריות בעולם. עבודותיו מופיעות בספרי עיצוב חשובים ובמגזינים נחשבים, ונכללות באוספים של מוזיאונים רבים, כמו מרכז פומפידו בפאריס, המטרופוליטן בניו יורק, ויקטוריה ואלברט בלונדון וויטרה בגרמניה.

כמו ישראלים רבים שבחרו לחיות את חייהם במדינה אחרת, ארד עזב את הארץ לתקופה קצרה, שנמשכת עד היום. "הודעתי לכולם שתיכף אשוב, ואפילו לא הבאתי את כל התקליטים והצעצועים שלי. נסעתי להינפש ממלחמת יום כיפור, ורק שנה אחרי שיצאתי מהארץ התחלתי ללמוד אדריכלות", הוא אומר. "אם להתעלם מההיבט הפוליטי, היה לי טוב בארץ. הייתי מושרש ומעורה, האמנתי שישראל היא מרכז העולם".

ארד, בן 52, מתגורר בשכונת בלסייז פארק בלונדון עם אשתו הפסיכולוגית, ובנותיהם, בנות 10 ו-19. הם גרים בבית אנגלי טיפוסי שנבנה לפני 120 שנה, ובו "יותר מדי פריטי עיצוב", שהוא ועמיתיו עיצבו. הוא מחלק את זמנו בין הרויאל קולג' אוף ארט היוקרתי, שבו הוא מכהן כראש החוג לעיצוב, לבין הסטודיו שלו בקמדן. בסטודיו מועסקים 20 עובדים, ובהם אסא ברונו הישראלי, חבר צוות ההקמה של המוזיאון לעיצוב בחולון.

"הוא היה ללא ספק גיבור הקולג'", אומרת אפרודיטי קראסה, מעצבת יוונייה שמתגוררת בלונדון, בוגרת הרויאל קולג' אוף ארט. "הוא כריזמטי מאוד, ובניגוד לשאר המרצים הקפיד לשמור על מרחק ועל ארשת של מסתורין. כשהראינו לו עבודות לא היה צורך להסביר את הקונצפט, תהליך העשייה והחומרים - הוא מיד הבין בעצמו. הוא ראה דברים שאחרים לא ראו". בזכות קשריו הרבים עם חברות, התקיימו בקולג' הרצאות רבות של נציגיהן. "ארד השתדל ליצור שיתופי פעולה בין הסטודנטים לחברות. לא תמיד זה הצליח, אבל זו תרומה גדולה לקולג' ולסטודנטים", אומרת קראסה.

בימים אלה עובד ארד על כמה פרויקטים מרשימים. באיטליה הוא מקים אולם תצוגה לחברת מזראטי, שבו יוצגו המכוניות על טבעת מוגבהת בהיקף 40 מטר, מעץ ופלסטיק בכחול מתכתי. בטוקיו הוא מקים ספסל ציבורי מכיפופי ברונזה מעוגלים, שמחלקו צומח ירק מטפס. באולם התצוגה של מעצב האופנה יוז'י ימאמוטו, גם הוא בטוקיו, הציב ארד עמודים מטבעות פלסטיק בעלות מראה מתכתי, שכל אחת מהן נשלפת ומשנה את צורתה בהתאם לשימוש - מדפים, מתלים ועוד. רצפת האולם בנויה מארבע במות נעות, שהתפר ביניהן אינו מורגש. המבקר בחנות אמנם לא ירגיש שהרצפה זזה, אך יבחין שהחנות משתנה לנגד עיניו.

בתערוכה בנושא "מלון העתיד", שהתקיימה לפני שנתיים בתערוכה סלון דה מובילה במילאנו, הציג ארד מודל למלון עתידי: מבנה עגול שהמוטיב המרכזי בו הוא העברת מידע. קירות החדרים עוצבו כמסכים גדולים, והאורחים יכולים לבחור מה יוקרן עליהם: שידורי טלוויזיה מגוונים, תיעוד של המתרחש בלובי או ברחוב הסמוך, או יצירות אמנות שיהפכו את החדר לגלריה (במילאנו הוצגה על הקירות תערוכת ציורים של פרידה קאלו).

בהשראת התערוכה, הזמין יזם ספרדי כמה מהאדריכלים שהשתתפו בה - ובהם ארד, ז'אן נובל ואוסקר נימאייר - כדי שכל אחד מהם יעצב קומה במלון במדריד. בקומה של ארד הכל יהיה עשוי פלסטיק, ואפשר יהיה לצפות במתרחש במעליות לפני הגעתן לקומה באמצעות מסכי וידיאו מיוחדים. במקום חלונות כבר הוצבו בקומה מסכי וידיאו שעליהם יוקרנו שידורי טלוויזיה.

"רציתי להיות בוב דילן"

כשארד נדרש לחוות את דעתו על העיצוב הישראלי, הוא אומר שקשה להגדיר עיצוב ישראלי, משום שאין בו מאפיינים זהים. "בכל מקום שאני מגיע אליו שואלים אותי מה דעתי על העיצוב המקומי, אך היום אין מדינה עם שפה עיצובית משלה. בעבר היה עיצוב סקנדינווי מובהק, עיצוב איטלקי מובהק, ולתקופה קצרה - בגלל פיליפ סטארק וחברת וייה - גם עיצוב צרפתי". עד היום הוא לא עיצב מוצרים לחברות ישראליות, אך בימים אלה הוא מנהל מגעים עם חברת חמת על עיצוב ברז ייחודי.

האם המציאות שבה פועל העיצוב הישראלי השתנתה?

"אין ספק שמורגשת התעוררות, אף על פי שעיצוב עדיין לא עומד כאן בראש סדר העדיפויות. נדמה לי שיש אינפלציה בבתי ספר לעיצוב, ויש גם הרבה אנשים טובים ומעניינים שעושים דברים טובים ומעניינים. אבל אני לא משוכנע שתהיה לזה השפעה מהותית על העיצוב העולמי. העיצוב הישראלי רוצה להיות שחקן שווה בשוק העולמי, אבל אין מה לעשות, ישראל היא פריפריה".

מה אתה ממליץ לסטודנט לעיצוב ששואף להתפתח כמעצב?

"שיבוא ללמוד ברויאל קולג' אוף ארט", צוחק ארד.

כדי להיות רון ארד הבא הוא מוכרח לעזוב את ישראל?

"אם יש לו שאיפה להיות רון ארד או פיליפ סטארק, הוא מבזבז את זמנו. הוא צריך להיות מישהו שאנחנו עדיין לא מכירים. לי לא היה מודל שרציתי להידמות אליו, ומאוד נהניתי מזה. רציתי להיות בוב דילן, אבל איכויות הכתיבה והנגינה שלי לא היו כל כך טובות.

"העולם פתוח למעצב צעיר מישראל באותה מידה שהוא פתוח למעצב מכל מדינה אחרת, בתנאי שהוא רוצה להמציא את עצמו ולהראות לעולם דברים חדשים. אף אחד לא צריך להרגיש נטוש כי הוא מישראל. גם בקרב הסטודנטים שלי אלה שהצליחו הם לאו דווקא אלה שניבאתי להם הצלחה".

גם תמונת המצב העגומה בישראל, שבה הקשר בין המעצבים לתעשייה רופף ואין תמיכה ממשלתית מהותית בעיצוב, לא משנה את דעתו. "אני לא חסיד של תמיכה ממוסדת, אלא מאמין באינדיווידואלים שיכולים להצליח למרות התנאים המגבילים", הוא אומר.

תמיד ישראלי?

סיפור ההצלחה של ארד הוא מקור השראה למעצבים ישראלים בתחילת דרכם. "הם הוגים את שמו בחרדת קודש, ונוסעים למילאנו ואמסטרדם כדי להיות רון ארד. הוא נתן לנו לגיטימציה בעולם", אומר גיורא אוריין, הבעלים של הוצאת הספרים אוריין המתמחה בספרי עיצוב ואדריכלות.

ואולם, ארד כלל לא מגדיר את עצמו כמעצב ישראלי. "אני ישראלי, אבל ב-30 השנים האחרונות אני חי, עובד ומלמד בלונדון", הוא אומר. "לא קל לי להיות מקוטלג, לא משנה הקטגוריה, אבל ארגיש יותר בנוח להשתתף בתערוכת עיצוב בריטי של מועצת העיצוב הבריטית, מאשר בתערוכת עיצוב ישראלי. סירבתי להשתתף בתערוכת עיצוב ישראלי בלוס אנג'לס. זה נראה לי מזויף".

הוא נזכר בתערוכת היחיד שלו במוזיאון תל אביב בתחילת שנות ה-90, שעיקר הדיון שעוררה היה ב"ישראלי שמצליח בחוץ לארץ". "לא התנהל דיון מקצועי וענייני על העבודות שלי", אומר ארד, "צעירים רבים ניגשו אלי וסיפרו לי שהם למדו עיצוב בזכותי, אבל לא נהניתי מהתערוכה וחזרתי ללונדון בהרגשה לא טובה".

העובדה שאתה משמש מודל חיקוי לישראלים לא מגדילה את העניין שלך בעיצוב הישראלי?

"אני מאוד קשור לארץ. נולדתי וגדלתי כאן, וזה לא דבר שאני יכול או רוצה לשנות. אבל אין לי קשר נפשי עמוק לעיצוב הישראלי. בשנים האחרונות, למשל, העיצוב ההולנדי עניין אותי הרבה יותר. עבודות העיצוב של הגל הצעיר ההולנדי, כמו ה'דרוך דיזיין', חייבו אותי לגלות עניין במה שנעשה שם. עם העיצוב הישראלי זה עדיין לא קרה לי".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ